על חשבון הברון

שלי ? | 19 |

שלום לכולם , הסיפור מתקדם ולא ביקשתי את זה בחיים עד עכשיו . אבל אשמח מאוד שתצביעו ותגיבו לי ❤️ אנג'ל

-נקודת מבט יובל -

אני מכינה את תבשיל העוף האהוב עליי במטבח , מגבת קטנה נחה על כתפי ואני שומעת שירים באוזניים האל חוטיות ששגיא קנה לי לא מזמן , בתירוץ של ׳ככה יהיה לך נוח יותר לבשל , והחוט לא ייפול מהטלפון כל הזמן׳ מאוד הערכתי את המחווה הקטנה הזו , שגיא לא גבר של מחוות , ורגשות אבל אני מרגישה שכל יום ויום אני מצליחה לקבל עוד טעימה מהדבר הזה שנקרא שגיא אבאס .
השיר הבא מתחלף , ואני שומעת את הדלת נפתחת . לאחר כמה דקות קטנות ידיים מקועקעות  נכרכות סביב מותניי וראשו של שגיא קבור בשקע צווארי .
אני מחייכת לי , וממשיכה לתבל את העוף . אני מניחה את הצלחת שבא השתמשתי בכיור ומעבירה את העוף לתבנית . שגיא בזמן מתנתק מגופי ופותח את המחשב הנייד שלו  מדליק אותו , ומתקתק בו במרץ . אני רק חושבת לי , מה עשיתי ככה טוב? איך מחיים לא חיים וילדות קשה מנשוא אני גרה בבית מקסים עם גבר מקסים? שמעריץ אותי ומעריך אותי למרות שאנחנו עוד לא רשמיים בתור זוג .

״יובל.״ אומר שגיא מילה לראשונה משנכנס . אני מסתובבת לכיוונו ״ כן ?״ אני שואלת , מחזירה את גבי לכיוונו . שוטפת עוד כוס .״ אני רוצה לדבר איתך.״ אומר לי שגיא בטון עדין, אני מניחה את הכוס הנקייה במתקן הייבוש ומתקדמת לכיוונו . אני מתיישבת מולו ומשלבת ידיי על השולחן . שגיא מכחכח בגרונו ומשיר איתי מבט״ אני רוצה שתהיי שלי.״ המשפט הזה מהדהד באוזני ופי נפתח מעט . אני מסתכלת עליו , הוא רציני לחלוטין . ליבי פועם בחוזקה בבית החזה שלי . עיניי נוצצות וידיי לוחצות אחת על השנייה , ״מה...מה?״ אני שואלת , עוד לא בדיוק מבינה את הבשורה. ״אני רוצה שתהיי שלי , שנהיה רשמיים.״ אני מחייכת חיוך קטן , מריצה בראשי את כל הזכרונות הטובים עם שגיא . את האימוץ של הכלב שלנו , הנשף ההוא , המילים המקסימות  והקטנות האלו שהוא זורק לי מידי פעם . ״ כן , אני גם רוצה להיות שלך.״ אני אומרת בהלם מעצמי , לחיי סמוקות . וליבי פועם בחוזקה . שגיא קם ממקומו , ומושיט לי ידו. אני אוחזת בה , ומובלת אחרי שגיא לכיוון המכונית היוקרתית שלו שחונה  מחוץ לאחוזה . שגיא משחרר את ידיי כשאנחנו מגיעים למכונית ופותח לי את הדלת . אני מסמיקה ונכנסת עדיין מבולבלת מה קורה כאן , שגיא עוקף את המכונית ונכנס מצידה השני.
״ רגע.. לאן אנחנו נוסעים?״ אני שואלת , מתעניינת .

מביטה בגבר הזה שאפשר לקרוא לו הגבר שלי? שיושב לצידי . ״ הפתעה.״ אומר שגיא בחיוך , וחותם את השיחה . אני מחזירה מבטי לחלון , הדרך היפה שמשתקפת ממנו מרתקת אותי לחלוטין . לאט לאט אני מגלה שאנחנו נוסעים לשדה התעופה של מנהטן , ואני נדרכת . בחיים לא יצאתי מהארץ , או טסתי בפרט . המצב העגום שגדלתי בו לא אפשר לנו כמשפחה לצאת לטייל , אולי נסענו פעם אחת לנופש קטן כשהייתי בת חמש או שש.