בן של קאפו

30

נקודת מבט לואי:

הארי מסתכל עלי בעיון ואני ממשיך להסמיק, אני לא רוצה להיות מועקה עליו, כל כך קשה לי עם המוות של אורורה ואני לא רוצה להרגיש כמו נטל מבחינתו, בגלל זה הצעתי את זה, כמובן שאני לא רוצה שהוא יעשה את זה אך גם לא בא לי לעצור אותו

״בוא נצא״ הוא אומר בלי להגיב על מה שאמרתי, הוא מקיף את המכונית כדי לפתוח לי את הדלת וכשאנחנו מגיעים לאיזור ארון הקבורה הוא מצמיד אותי אליו,

אני ממשיך לבכות כשהכומר מדבר ולבסוף הילדים שלה עולים כדי לדבר עליה, הם מספרים איזה אישה טובה היא הייתה ואימא למופת,

אני מרגיש את קנה הנשימה שלי נסגר כשאני עומד לעלות לדבר, אני עוזב את הארי ומתקדם לבמה הקטנטנה ליד הקבר ולוקח נשימה עמוקה,

״היי אורורה, אני לא יודע איך להתחיל ואיפה לסיים, אני אתגעגע אלייך כל כך, לבדיחות שלנו, לאהבה שרק את היית נותנת לי, היית הכל בשבילי, אני רוצה להבטיח לך, אף אחד לעולם לא ישכח אותך.״

אני אומר ויורד במהירות, אמרתי את הכל בקצרה כי אני באמת לא מרגיש שאני יכול לדבר אליה כאילו לעולם אני לא אראה אותה שוב, זה פשוט כואב מידי.

אני חוזר אל זרועותיו של הארי במהירות ומכסה את פרצופי בתוך חולצתו, מתייפח בזמן שסוגרים את הארון שלה ומורידים אותו לאדמה.

אנחנו חוזרים הביתה לאחר שעתיים ואני נכנס להתקלח, אני והארי ישנים ביחד בחדר שלו מאותו היום של ההתקפה, הכל קרה כל כך מהר...

אני יוצא מהמקלחת החמה עם המגבת על מותני והולך לארון, הארי למטה עם הבנים,

אני מוציא אחת מהחולצות המכופתרות שלו בצבע לבן, הרבה יותר נוח לישון איתן בלילה, היא עוברת לי את הירכיים ואני שם בוקסר לבן של קלווין קליין שקנינו בפריז לפני שהכל קרה.

אני מסתכל במראה, השיער שלי מבולגן והפרצוף שלי קצת אדום בגלל שבכיתי הרבה, אני נכנס למיטה ואחרי בערך חצי שעה הדלת של החדר נפתחת,

״אתה לא יכול לבלות את כל היום במיטה, רק צהריים עכשיו״ אני שומע את קולו של הארי, ״בא לי״ אני ממלמל, אין לי מה לעשות מחוץ למיטה,

״אתה רצית ללכת לבריכה ולים נכון?״ הוא שואל, ״כבר לא בא לי״ אני אומר, הוא נאנח, ומתיישב על המיטה,

״לואי אני לא יוותר לך לעוד הרבה זמן, אני יודע שקשה לך זאת רק ההתחלה, אני לא יכול להגיד לך אם זה ישתפר ככל שהזמן יעבור אבל אם תתן לעצב לעצור אותך אתה בחיים לא תזכה לדעת, חוץ מזה אורורה ביקשה ממך להמשיך בחיים לא?״ הוא שואל ברכות,

אני מציץ אליו מתוך השמיכה, ״אני צריך יותר זמן מארבעה ימים כדי לעכל את זה הארי״ אני אומר בקול חלש, הוא מהנהן, ״אתה צודק״ הוא אומר ומלטף את לחי,