בן של קאפו

12

נקודת מבט לואי:

במשך כל השבועיים האלה לא ממש עשיתי משהו, תכננתי את החתונה, קראתי ספרים וביליתי הרבה עם אורורה,

אבא לקח לי את הטלפון לפני שבועיים ולא החזיר לי אותו עד עכשיו, הוא לא מדבר איתי אלה אם כן הוא שואל אם כבר סיימתי עם תכנון החתונה או כשהוא מעיף אותי מהסלון,

אני תוהה מה עם הארי, האם הוא חיפש אותי?, או אולי שלח הודעה מתוך נימוס?, אני מנער את ראשי מהמחשבות ומקשיב לאורורה שמספרת בגאווה איך הילדים שלה קיבלו תעודת הצטיינות,

״לואי!״ אני שומע את אבא צורח וזה קוטע את השיחה שלי ושל אורורה, אני קופץ מהשיש ומתרוצץ למשרד שלו במהירות, אני נעמד מול הדלת ודופק, ״תכנס!״ אבא קורא מבפנים ואני פותח את דלת המשרד.

הוא ואנטוני יושבים על הכיסאות ומחכים שאכנס, אני מדדה לכיסא שליד אנטוני ומתיישב, אני משפיל את מבטי לידי שלא מפסיקות להתעסק אחת בשנייה עד שאבא קורא לי, ״לואי״ הוא אומר ואני מרים אליו את מבטי,

״הארי רוצה שנבוא אליו לארוחת ערב״ אבא אומר ואני מרגיש את הלב שלי מחסיר פעימה, אני נבהל, למה זה קרה? הארי שונא אותי, הוא מתחתן איתי רק כדי להגדיל את העסקים,

״א-אוקי״ אני אומר לא מבין מה הוא צריך ממני, ״תתארגן גם אתה בא״ הוא אומר ואני קופץ ממושבי, ״ג-גם אני בא?״ אני שואל ואבא מהנהן ומעיף אותי מהמשרד,

אני עולה לחדרי ומוציא את המזוודה, בגלל שאני מניח שנשאר שם לפחות יומיים אני אורז שתי חליפות חולצה פשוטה אחת, מכנס טרנינג אפור אחד, שתי פיג'מות, שלושה בוקסרים ובגד ים אחד, רק למקרה שניכנס לבריכה,

זה אולי ישמע מוזר אבל אני ממש מתרגש, אומנם אבא שלי טס הרבה אבל הפעם האחרונה שהייתי במטוס הייתה לפני שש שנים, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי וכל כך התרגשתי, צחקקתי לעצמי בהתרגשות ואבא שמע אותי,

הוא צעק עלי שאפסיק להביך אותו בפני החיילים שלו ואפסיק להיות מוזר, במשך כל הטיסה לא הוצאתי ציוץ גם אם הייתי צמא וכשירדנו אבא ואנטוני המשיכו לאחד המועדונים כדי לנהל פגישה אם הטריטוריה של כנופייה מסויימת בניו יורק והחייל של אבא הסיע אותי לבית שבבעלותינו, לא יצאתי מהבית עד שחזרנו בחזרה לניו יורק ומאז אבא לא לקח אותי לטיסות יותר.

אבל זה לא משנה עכשיו! אני כל כך מתרגש! אולי גם אורורה יכולה לבוא איתנו? לבשל לנו?

אני יורד במדרגות במהירות וכמעט מחליק אבל לבסוף מתייצב, אני דופק שוב על דלת משרדו של אבא ופותח בלי רשות, זאת הייתה טעות,

אישה בלבוש מנימינלי יושבת על הברכיים שלו והם מתנשקים, ״ס-סליחה!״ אני מגמגם וסוגר את הדלת במהירות, אני יודע שאני הולך להענש על זה אחר כך, אבא ואנטוני לא מרביצים לי יותר אז הם למדו להעניש אותי בצורה חדשה, כנראה שאני לא אקבל היום ארוחת ערב.