בן של קאפו

4

נקודת מבט לואי:

היום הארי מגיע לכבוד מסיבת האירוסים שלנו שתתקיים מחר ואני לחוץ לגמרי, כל הבוקר אני אסון מהלך ושברתי כבר שתי צלחות כוס אחת ואגרטל פרחים, עד שלאורורה, מנהלת משק הבית, נמאס לראות אותי סובל והיא שולחת אותי לחדרי כדי להתכונן.

אורורה היא הבן אדם הכי טוב שאני מכיר, היא בערך בת חמישים ומשהו והיא כמו אימא בשבילי, יש לה שתי ילדים בערך בגילי והיא עובדת אצלנו מאז שאני זוכר את עצמי,

אני ממלא לעצמי אמבטיה חמה עם סבון בריח נרקיסים, הריח האהוב עלי ונכנס אליה, המים החמים מוציאים מגופי את המתח מהיום ואני נאנח בסיפוק,

לאחר שעה שלמה שאני נמצא באמבטיה אני מסתכל בשעון ומבין שאני חייב לצאת, השעה שבע ורבע והם אמורים להגיע בשמונה, אני מתנגב במהירות, ומוציא מהארון את החליפה שקניתי עם אורורה בשבוע שעבר, זאת חליפה דיי פשוטה, בצבע תכלת עדין שמדגיש לי את העיניים, זה לפחות מה שאורורה אמרה,

אני לובש את החליפה ומוותר על העניבה בצבע התואם, אין לי זמן לקשור אותה ואני תמיד מסתבך בזה, אני מסתכל על השעון בזמן שאני קושר את השרוכים בנעליים האלגנטיות מעור שנזכרתי לקנות ברגע האחרון בזכות אורורה שהזכירה לי שלמרות שהפגישה מתנהלת בבית אני חייב ללבוש נעליים,

אני בדיוק מסיים לסדר את השיער ללמעלה בצורה שאני אוהב ואורורה נכנסת לבפנים ונראת מודאגת, ״לואי חומד אבא שלך ממש כועס, קדימה אתה צריך לרדת״ היא אומרת בדאגה אני מסתכל בשעון ורואה שהשעה כבר שמונה ועשרה, שיט.

אני יורד במהירות במדרגות וצועד במסדרון לכיוון הסלון, אני נכנס לסלון ולא מעז להביט בהארי ובאנשים שבאו איתו, אני מתקדם במהירות לאבא ואנטוני ונעמד כמה צעדים מהם בראש מושפל, אבא קם וצועק עלי לפני כולם ואני מסמיק ממבוכה, דמעות עומדות בעיניי כשהוא מושך אותי בצורה כואבת לשבת בינו לבין אנטוני, אני משפיל את ראשי ומכריח את הדמעות לא לצאת,

אני מצליח להירגע ולמנוע מהדמעות לרדת, זמן קצר לאחר מכן אורורה נכנסת לסלון ומודיעה שהארוחה מוכנה, אנחנו נכנסים לחדר האוכל ואני מתכוון ללכת להיתיישב ליד אבא ואנטוני, ״תשב לידי״ הארי אומר וזאת לא נשמעת כמו בקשה אני מסתכל אל אבא, אני לא יודע מה לעשות, אבא מהנהן פעם אחת ואני מתיישב ליד הארי,

מצד אחד אני שמח שאני לא צריך לשבת ליד אבא שלי ואנטוני המגעיל אבל מצד שני אני מבועת לגמרי מלשבת ליד הארי, אני מקווה שאני לא אשפוך עליו את המים מרוב לחץ או גרוע מזה, אשבור משהו, שוב.

אנחנו מתחילים לאכול, אני ממש רעב, שחכתי לאכול היום עם כל הלחץ שהיה לי אבל אני מובך לאכול הרבה ליד כולם, הארי מסיח את דעתי כשאני מרגיש אותו רוכן אלי ואני קופא, ״אתה נראה נפלא״ הוא לוחש ואני מסובב את מבטי אליו בהלם והפתעה, סומק מציף את לחיי ואני מרגיש כאילו אני עומד להתפוצץ מרוב מבוכה וגם אושר, הוא שם לב לחליפה שלי?, ״ת-תודה, ג-גם אתה״ אני ממלמל בלחישה וחיוך נבוך ושמח עולה על פני,