בן של קאפו

אפילוג

נקודת מבט לואי:

כעבור חודשיים:

אני מתהפך במיטה מרגיש כאבים בבטן התחתונה שלי, אני ממצמץ ומתעורר כשאני מרגיש משהו רטוב על ירכיי,

״הארי״ אני לוחש אך הארי ממשיך לישון, ״הארי״ אני מנסה שוב אך הוא לא מתעורר, מוזר בדרך כלל יש לו שינה מאוד קלה,

״הארי!״ אני צועק הוא מתעורר בבת אחת ומוציא את האקדח מהשידה בעיניים בקושי פקוחות, ״מה קרה?״ הוא שואל בבהלה,

״אני חושב שירדו לי המים״ אני אומר ברעד, הארי עוזב בתוך שניות את האקדח וניגש לצידי במיטה, ״אתה יכול לקום?״ הוא שואל ואני מסתכל עליו כועס,

״אה כן״ הוא אומר במבוכה ועוזר לי לקום, אנחנו מגיעים לדלת כשציר תוקף אותי, הארי מחזיק אותי על רגלי והציר עובר אחרי דקה, ״קדימה בוא נמשיך״ הארי אומר בעידוד ואנחנו מתקדמים למדרגות,

תוקף אותי עוד ציר בקומה השנייה וזעקה חומקת מפי, הבנים יוצאים מהחדרים שלהם, ״הכל בסדר?״ נייל שואל בישנוניות,

״אני עומד ללדת!״ אני צועק עליו, מטומטם!

הם פוערים את עיניהם כשהם קולטים את הסיטואציה, ״אין לנו זמן לזה״ הארי מתלונן ושנייה אחרי זה אני מורם על ידיו,

כשאנחנו מגיעים לדלת הכניסה הוא מניח אותי, ״ליאם לך תביא את האוטו״ הוא אומר וליאם שועט לחדר כדי להביא את המפתחות,

״אנחנו לא יכולים לצאת ככה מהבית!״ אני אומר, הארי נייל וזאין מסתכלים עלי בחוסר הבנה, ״כולכם עדיין לובשים בוקסרים ותביאו את התיק שארגנו לבית חולים חסרי מוח שכמותכם!״ אני צועק בעצבים והם מתחילים לזוז,

אחרי עשר דקות אני והארי בתוך האוטו, התיק מאחורה והבנים יבואו באוטו נפרד,

הארי נוסע כמו משוגע לבית חולים ואנחנו מגיעים בעשרים דקות, אנחנו מגיעים לקבלה, ״יש לו צירים תכניסי אותו לחדר לידה״ הארי נוהם על הפקידה והיא עושה מה שהוא אומר לה במהירות על,

אני מקבל כיסא גלגלים והיא מובילה אותנו לתוך החדר, ״הרופא מ-מיד יבוא אדוני״ היא אומרת להארי בלחץ ויוצאת מהחדר,

״לא היית צריך לצעוק עליה ככה״ אני אומר בכאב כשאני קם מהכיסא והארי עוזר לי לעלות על המיטה,

״היא אמרה הרגע רופא- כאילו זכר״ הוא אומר בלי להתייחס בכלל למה שאמרתי, אני נאנח, ״כן הארי״ אני עונה והוא מסתכל עלי,

״אבל הרופאה שעשתה לך את כל הבדיקות עד עכשיו הייתה אישה ד״ר גלוריה״ הוא אומר כאילו אני צריך תזכורת, ״הארי היא לא מיילדת״ אני אומר, 

הארי עושה לי פרצוץ לא מרוצה אך אני מתעלם, ״אתה זה שרוצה ליילד את הדבר הזה?!״ אני מתפרץ לאחר שתי שניות של התעלמות ממנו,