בן של קאפו

28

נקודת מבט לואי:

אנחנו נמצאים במועדון הלובר במשך שעתיים רואים כמה יצירות כולל את המונה ליזה ויוצאים מהמוזיאון, הייתי בטוח שיהיה יותר מעניין אבל היה דיי משעמם, טוב אפשר למחוק מוזיאונים מהרשימה,

״עכשיו אפשר ללכת לקניון?״ אני שואל בהתרגשות והארי נראה משועשע, ״בטח״ הוא ממלמל ופותח לי את הדלת,

אנחנו מגיעים לקניון והארי קונה לי את כל מה שאני מסתכל עליו, ״הארי אני באמת לא צריך את הקולפן דובדבנים הזה״ אני אומר להארי בייאוש,

״אתה הסתכלת על זה״ הוא מציין ואני מסמיק, ״כי רציתי לראות מה זה״ אני מסביר לו והוא מניד בראשו לא מקשיב לי,

״אז אני פשוט אעצום עיניים בכל הזמן שניהיה בקניון?״ אני שואל והוא נאנח, ״בסדר לא צריך את זה״ הוא אומר וזורק את זה בחזרה למדף,

אנחנו נמצאים בקניון שעתיים נוספות והולכים לכיוון המכונית, קניתי כל כך הרבה דברים.... את רובם הארי מחזיק.

״עכשיו הולכים לבריכה?״ אני שואל, הארי מסתכל עלי, ״לא״ הוא אומר בקצרה, ״למה?״ אני שואל ומטה את ראשי לצד,

״דיברנו על זה אמרתי לך שאני לא מוכן שתיהיה בבריכה כשאנשים יכולים לראות אותך בלי חולצה״ הוא אומר ואני מסמיק, ״אבל זה לא כיף להיות בבריכה לבד״ אני אומר,

״בבית שלי בלוס אנגלס אתה לא תיהיה לבד, אני אהיה איתך בבריכה וגם נייל ליאם וזאין״ הוא אומר ומהקול שלו אני מבין שמתחילה להיגמר לו הסבלנות אז אני פשוט מהנהן,

אנחנו נכנסים לאוטו והארי מניע, ״ומה עם הים?״ אני שואל לפתע, ״חוף פרטי״ הוא אומר ומתחיל לנסוע, אני משלב ידיים ונשען על הכיסא,

אנחנו מגיעים לדירה ונכנסים, אנחנו מניחים את השקיות ליד הארון ואני הולך להחליף לבגדים נוחים, ברגע שאני מתכוון ללכת לכיוון הארון הטלפון של הארי מצלצל ואני נעצר,

״הלו״ הוא עונה ואנחנו שומעים מלא רעשים מהטלפון, ״הארי אתם צריכים לחזור לכאן עכשיו!״ אני שומע את ליאם צועק מהטלפון ומלא בומים נשמעים, ״ליאם? ליאם!״ הוא צועק ואני מתחיל לרעוד,

״בוא״ הוא אומר ותופס בידי בצורה מכאיבה ומתחיל למתקשר למלא אנשים, הוא מכניס אותי לאוטו ואני משפשף את מפרק היד שכנראה ישאר עליו סימן,

הוא נכנס ונוסע במהירות מפחידה, אנחנו נוסעים במשך עשר דקות שבמשך כל הזמן הזה החזקתי חזק בידית הדלת והתפללתי שלא נעשה תאונה,

אנחנו יוצאים מהאוטו והארי שוב גורר אותי, אנחנו נכנסים למעלית של בניין דיי גבוה ועולים לקומה עשירית,

הכל קורה כל כך מהר, אנחנו במעלית והארי נראה מתוח, ״הארי? הכל בסדר?״ אני שואל בשקט, ״לא עכשיו״ הוא אומר בשיניים חשוקות והמעלית נפתחת על קומת הגג,