Against The World

פרק 34

רעמים נשמעו מחוץ לחלון חדרי, הבטחתי לאליזבת שלא אתן לרגשות השליליים להשתלט עליי אך עכשיו התסכול מנצח הכל.
תחושת חוסר האונים שוטפת את גופי, אני פשוט שוכב פה במיטה, מחבק נסיכה ופשוט מחכה ליום שבו איזה בן זונה ירה בראשי, כי אין לי פאקינג דרך לברוח מהעתיד מבלי שאני יודע עוד פרטים על זה.
הדמעות המאיימות לצאת מעיניי כבר הפכו לשגרה יומיומית, אני מנסה להסתיר את הרגשות אך רק מי שיודע יוכל לגלות את האמת לפי מזג האוויר הסוער בחוץ.
זה כבר לילה שני ברצף בו אני לא נרדם, לא עוצם עין אפילו לא לשניה אחת, כי ברגע שאני מעז לעצום את עיניי, אני רואה אקדח, אך לאקדח הזה יש שני מצבים, או שהוא מכוון אליי, או שאני מכוון אותו.
נשימה ארוכה ועמוקה יצאה מעומק גרוני עד שריאותיי התרוקנו לגמרי, ממלא אותן מחדש לאחר כמה שניות שאני מחכה בתוך הרגשת הלחץ בחזה, מנסה להרגע מעט, אך הנסיון הזה היה לגמרי כושל, איך אוכל להיות רגוע כאשר כל רגע שעובר יכול להיות הרגע בו הוא יבוא, יניח את אקדחו על מצחי ולא יהסס פעמיים לפני שילחץ על ההדק.
אבל… למה הוא מחפש אותי?
הוא כל כך נחוש לקבל את כוחו של לואי אז למה הוא רודף אחריי?
זזתי מעט במיטה, לרגע חושש שהערתי את לואי אשר ראשו מונח על חזהי. למזלי הוא אינו התעורר, לפחות שאחד מאיתנו יישן, זה מה שחשוב.
הבטתי בחלון, ניתן לשמוע את הרוח החזקה המשתוללת בחוץ, מבלגנת את חצר הפנימיה, ואת הגשם שהופך את האדמה לבוצית.
העברתי את פניי אל לואי, מביט בפניו הרגועות החסרות הבעה. והנה לה, הדמעה הצליחה להימלט מהמחסום אשר הצבתי לה וזלגה כנגד לחיי, לא מיהרתי לנגב אותה, השארתי אותה להתייבש על לחי.
אני מרגיש כלוא בתוך ההווה, חסר כל דרך לשנות את העתיד, את הגורל אשר נגלה אליי.
נשימתי נעתקה בגרוני ברגע ששמעתי את נשימתו החזקה של לואי, הוא קם בבהלה והתישב, נשימותיו אינן יציבות ומבטו כה לחוץ.
"לואי?" שאלתי אך שום תגובה לא התקבלה ממנו, רק מבטו ירד אל זרועו ולאחר מכן ננעל על נקודה מסויימת, הבעת פחד התחילה להבנות בפניו.
"לואי מה קרה?" לחץ התחיל להיות מורגש בחזה שלי, מרגיש כאילו הזריקו לי אדרנלין ישירות לתוך ורידי.
פניו כה מפוחדות והוא החל לזחול לאחור במיטה ולהתקפל אל תוך עצמו, לפי איך שנשימותיו נשמעות הוא מתקשה להכניס אוויר לריאותיו. לבי לא נח מרוב הלחץ הגובר, מחשבותיי מבולבלות ואני לא מסוגל לחשוב בהיגיון, פאק!
"ת-תתרחק ממנו!" הוא קרא אל עבר הקיר הריק, מעביר את ידו על ידו השניה כדי לכסות אותה, הבטתי על אותו הקיר אך לא היה שום זכר לאדם שעומד שם.
"לואי צא מזה" מיד התקרבתי לעברו, מניח את ידי על כתפו ומתחיל להרעיד מעט את גופו, מנסה להחזיר אותו חזרה למציאות.
עיניו הדומעות נעצמו בחוזקה והוא הטה את מבטו הצידה, נמנע מלראות את… מה שראה…
"תשחרר אותו-"
"לא!" קטע את דבריו בצעקה, ויבבות חזקות נפלטו מפיו, "לואי תצא מזה" המשכתי לנער את גופו במהירות, מרגיש את כל מערכותיי פועלות ואת הלחץ שולט בכל אחת ואחת מהן, "זאת לא המציאות תצא מזה"
"לא לא לא!!" המשיך לצעוק אל האוויר, גופי קופץ מבהלה למשמע הרעם החזק מבחוץ, נשימותיו חזקות וידו הונחה על צווארון חולצתו, מותח אותו מטה כדי לעזור לעצמו לנשום יותר.
מבטי לא זז ממנו, בחיים לא ראיתי אותו במצב הזה, הוא כל כך מדאיג אותי.
ידי שהיתה מונחת על כתפו עברו אל מאחורי ראשו וקרבה אותו אליי, אני כורך את ידיי סביבו במטרה להרגיע אותו ולהוציא אותו מהסוג של חיזיון שנכנס אליו. פעימות לבו מואצות כל כך עד כדי כך שאני מסוגל לשמוע אותן בברירות.
"לא!!" צווח לצד אוזני, גורם לקולו להדהד בראשי ולעיניי להיעצם בחוזקה, הכאב אשר בקולו היה כה רב, הרגשתי את הצביטה החסרת רחמים בלבי, לעזאזל!!
"לואי תצא מזה!" הדברתי את קולי, ממשיך לנער את גופו עד ששקט נשמע באוויר, הוא לא זז, אני לא זזתי, הדבר היחיד שנשמע באוויר היה נשימותינו הקשות.
"זה היה רק חיזיון, זה לא היה המציאות" לחשץי בין נשימותיי, מעלה את ידי אל לחיו הרטובה מדמעות ומלטף אותה מעט, הטתי את.ראשי לאחור כדי להביט בפניו המבוהלות, הוא מסתכל עליי בפה פעור אשר יוצאות ממנו התנשפויות ועיניו עדיין לא מאמינות למה שהן רואות.
"א-אתה בסדר" קולו היה חלש ועדין, סורק את פניי ומעביר את מבטו בכל גופי, כאילו ולא מאמין למציאות וראשו עדיין שקוע עמוק בתוך החיזיון. שלחתי לעברו חיוך מנחם אך הדאגה בי היתה חזקה, הוא מדאיג אותי כל כך.
כרכתי שוב את זרועותיי סביבו, והפעם הוא חיבק אותי חזקה, חיבק חזק, נאחז בגופי.
"הוא… הוא ירה בך" לחש, חש את לבי נוחת ואת עיניי נעצמות חזק, מנסה להכחיש את מילותיו, "זאת לא היתה המציאות" התחלתי ללטף בעדינות את תווי פניו, "אתה מתת לי בידיים-"
"לו אני בסדר"
"הדם שלך נזל עליי-"
"אבל מה שחשוב זה שזה לא באמת קרה, נכון?" הידקתי את זרועותיי סביבו, יבבותיו לא פסקו, הן צובטות את לבי בחוזקה חסרת כל רחמים.
נשכבתי באיטיות לאחור, גורם לו להישכב מולי וצמוד אליי, ראשו קבור בצווארי. נאנחתי וליטפתי את שיערו הרך, מניח נשיקה רכה על מצחו.
"מה לעזאזל נהיה מאיתנו?" אמרתי, ולואי לקח את ראשו מעט לאחור כדי להביט בי מבולבל, "מה הכוונה?" שאל, לקחתי נשימה אל עומק ריאותיי ושחררתי אותה, בולע רוק בחוזקה לפני שעונה לו.
"אני מתגעגע לימים שלא הינו צריכים לדאוג לגבי העתיד, רק אני ואתה ועכשיו" עניתי לשאלתו, עיניו מצולבות בעיניי ושיניו נושכות את שפתו התחתונה, מרגיש את לבי מחסיר פעימה מהפעולה הקטנה הזאת שלו, הוא כל כך פאקינג יפה, "ולעזאזל אני כל כך רוצה, אפילו לרגע קטן, להנות מהעכשיו שלנו" המשכתי את דבריי ועיניו נצצו בין החושך השורר בחדר, "ומה עוצר אותך?" קולו היה עדין ובין רגע החיוך עלה על שפתיי, הרי הוא צודק; איך אוכל להינות מהעכשיו שלי איתו אם כל המחשבות שלי תקועות בעתיד שאף אחד לא יודע מתי הוא יבוא.
ידי החליקה אל עורפו וקירבתי את ראשו אליי, מפגיש בין שפתינו.
הנשיקה הזאת היתה מלאת תשוקה, כאילו וזה התרופה לכאב שלנו, זה הדבר שלא ידענו שהינו צריכים, רק רגע קטן של שנינו בלי שום הפרעה מיותרת.
שפתיו החמות נעות כנגד שלי בהרמוניה מושלמת, לא הייתי צריך לחכות יותר מידיי עד שהחלקתי את לשוני בין שפתיו הדקות ומפגיש אותה בלשונו, מרגיש את מכנסיי נעשים הדוקים סביבי.
ידי אשר חיבקה את גופו ירדה כנגד גופו אל ישבנו וחפנה אותו מעט, גורם לנשימה רועדת להיפלט משפתיו אל תוך הנשיקה הסוערת.
בין רגע התהפכתי במיטה כך שלואי שוכב על גבו ואני מעליו, נשען על זרועותי כדי לא להכביד עליו עם משקלי.
שפתיי מתנתקות משפתיו ויורדות בזרם של נשיקות רטובות ישירות אל צווארו, עוצר בנקודה אחת מאחורי אוזני ומתחיל לנשק וללקק את האיזור, זוכה בגניחה חרישית ממנו.
ידיו אחזו בחוזקה בשיער ראשי, מה שרק דרבן אותי להמשיך עם מעשיי, אני רוצה לראות אותו כנוע מתחתיי, נותן לי שליטה מלאה על גופו, אני רוצה לשחק בנסיכה שלי כמו בובה עם חוטים, לשמוע אותו צועק את שמי, פאק!
ידי ירדה כנגד בטנו עד לקצה חולצתו והתחלתי להרים אותה מעלה עד שהייתי צריך לנתק את שפתיי מצווארו כדי להפשיט את חולצתו ממנו.
נשימותינו אינן יציבות ומבטי ירד אוטומטית אל שפתיו הדקות שאני כל כך רוצה להחזיר אליהן את שפתיי. לבי פועם בחוזקה ואני נשבע שכל החדר יכל לשמוע אותן, במיוחד לואי, הוא לא מבין מה הוא גורם לי להרגיש.
מיידית רכנתי קדימה כדי לחזור לנשק את שפתיו, מרגיש את דמי שורף את כל עורקיי ואת בטני מתהפכת במליון סיבובים.
המתיחה המייסרת בין רגליי רק התחזקה עוד יותר, צמרמורות טיילו לאורך כל גבי.
עשיתי גל עם גופי קדימה, מחכך את מפשעתינו יחד ולבי חדל מלפעום מכמה חזק עמד לו ומהגניחה הקולנית שברחה ממנו.
שפתיו פסקו את הנשיקה בכך שלקח מעט את ראשו לאחור והביט בי חסר נשימה, עיניו ירדו מעט מטה ולחיו נצבעו אדום כשראה כמה חזק עומד לשנינו, וכמה איברינו קרובים זה לזה.
"ה…הארי" נשימותיו הפריעו לדבריו, ליקקתי את שפתיי רק כדי לחוש שוב את טעמו הממכר, "אני…" ניסה להמשיך את דבריו אבל נראה שכאילו לא מצא את המילים הנכונות, הוא משך את גופו לאחור והתישב מולי, גואם לי להטות את מבטי הצידה בשאלה, "קרה משהו?" שאלתי, אך הוא לא ענה, רק ניסה לתפוס חזרה את נשימתו.
"לא לא ממש לא פשוט-" שוב קטע את דבריו והעביר את ידו בראשו בתסכול, "אני לא רוצה שנתקדם מהר מידיי, ולפי איך שזה היה נראה…" לא השלים את המשפט שלו אך הבנתי למרות זאת למה התכוון, הוא לא רוצה לרוץ עם הדברים המיניים, ואני מבין אותו לגמרי.
ובכנות עכשיו, מזל שהוא הפסיק אותי, כיוון שאם היינו ממשיכים אפילו עוד קצת, לא הייתי יכול לחזור חזרה ולעצור הכל.