Against The World

פרק 44

אני פותח את דלת החדר שלו כשמבטי מושפל מטה, דמעות בעיניי.
אני נכנס אל תוך החדר, לא מסוגל להרים את מבטי אליו, לא מסוגל יותר להחזיק את הדמעות בעיניי.
"לואי?" קולו דואג נשמע מצד החדר, הוא צועד במהירות לכיווני, אך אני נרתעתי לאחור, נועל את לסתי בחוזקה.
"למה עשית לי את זה?" הקול שעוזב את פי נשמע שבור, כאוב.
מבטי עדיין לא עולה אליו, אני לא מסוגל להסתכל עליו, לא אחרי מה שגיליתי.
לבי נלחם בבית החזה שלי, שולח זרמים חזקים של דם רותח בעורקיי.
"על מה אתה מדבר?" הוא מיד שואל, ידו הונחה על כתפי ומיהרתי להוריד אותה. כעת מבטי עליו.
"אתה יודע על מה אני מדבר" אני אומר כשעיני בוחנות את עיניו מלאות האימה, הוא לקח צעד לאחור מקלל חרישית, ואני בולע רוק שנתקע בגרוני.
"הארי תגיד לי מה לכל הרוחות קורה פה?" אני שובר את השתיקה אשר שררה בינינו מספר שניות. הוא מביט בי במבט שעון מעט הצידה, עיניו כמעט עצומות מהתסכול שמתרחש בראשו.
"לואי אני יכול להסביר" קולו שקט, אני מניד בראשי למילותיו, "להסביר את מה בדיוק?" אני מרים מעט את קולי, מעביר את לשוני בין שפתי, מושך את שפתי התחתונה לבין שיניי.
"תקשיב לי" הוא צועד לעברי, עיניי פעורות לרווחה מהאומץ שיש לו כדי להתקרב אליי עכשיו.
"זה היה אבא שלי, אבא שלי! אתה מבין בכלל מה עשית?!" קולי כל כך חזק כשזה צורב בגרוני. נשימותיי מואצות וקשות, אני מרגיש את הלחץ בחזה שלי כשאני לא מקבל מספיק אוויר לריאות, וכעת הרעמים אשר נשמעו בחוץ נגרמו בגללי.
"אני מבין מה עשיתי! לעזאזל אני מבין כל דבר ממה שעשיתי!" הוא צועק עליי חזרה, אני נרתע לאחור, דמעות מרטיבות את עיניי. "אני פאקינג רוצח מזדיין, לואי!" הוא צורח ואני לוקח צעד לאחור, אך נבהל מעט כשגבי כבר מתנגש בקיר חדרו. "בכל יום אני צריך להשלים עם העובדה שהרסתי חיים של משפחה, המשפחה שלך, ואני פאקינג שונא כל רגע מזה לואי, אני פאקינג שונא כל רגע!" הרעל נראה בעיניו, אני מצמיד את שפתיי אחת כנגד השניה בחוזקה, מביט בעיניו הירוקות. אותן העיניים פעם עזרו לי להישאר יציב על הקרקע, אך עכשיו כשאני מסתכל עליהן הן ממלאות אותי בכעס.
והכעס כל כך חזק.
"לא… לא" אני לוחש מתחת לאפי, מעביר את אצבעותיי על מצחי כשאני חושב על הדברים. "גרמת לי לעזור לך" אני אומר, מפנה אליו אצבע מאשימה,  "גרמת לי לתמוך בך על זה שהרגת את אבא שלי?!" אני צועק עליו וראשי קודח מרוב כל המחשבות.
לבי פועם בחוזקה והסופה בחוץ נשמעת חזקה יותר ויותר וכל רגע קטן שעובר. נשימותיי אינן יציבות ואני מניד בראשי, לא רוצה להאמין לכל מה שקורה פה. "אני באתי אלייך, נתתי הכל בשבילך, ובסוף אני מגלה שאני עוזר לך להתגבר על הרצח של אבא שלי?!" אני צועק לעברו והוא במהירות מתקרב אליי.
"לואי אני כל כך מצטער, אבל פה זה נגמר אני לא צריך להסתיר את זה ממך יותר. אני אעזור לך ואתה תעזור לי-"
"לא" אני קוטע את הדיבור המהיר שלו, נושם עמוק עוצר אותו מלהתקרב אליי כשאני מושך את ידי קדימה.
"אנחנו הרבה יותר טובים ביחד מאשר בנפרד" הוא מתקרב בכל זאת ואני בורח ממנו לצד השני של החדר. "תתרחק ממני" אני אומר, בחיים לא חשבתי שזוג המילים האלה יצאו מפי כשהן מכוונות להארי, אך למציאות יש תוכניות שונות משלי, ועכשיו אני רק מנסה להשיג את כל התשובות שאני זקוק להן.
"לא, אתה לא מתכוון לזה באמת. לואי אתה כל מה שיש לי בחיים האלה" הכאב הנשמע בקולו מהדהד בין אוזניי, אבל אני מנסה להדחיק את זה. גם לי כואב! לא רק לו.
"אתה לקחת את מה שלי היה" אני לוחש, דמעות לא פוסקות להרטיב את לחיי. "זה לא היה מכוון. אתה אפילו אמרת את זה, אתה אמרת לי את זה" הוא מנסה, הוא כל כך מנסה, אבל אני לא מסוגל יותר, זה כבר יותר מידיי.
בחיים לא תיארתי לעצמי שמי שלקח את חייו של אבא שלי יהיה הארי, אני בחיים לא העלתי את זה לראשי.
אני אהבתי אותו.
התשוקה שלי היתה הוא.
ימים שלמים רציתי להרגיש את נוכחותו לידי
עכשיו אני רק רוצה להתרחק
כל כך רחוק ממנו
"אלוהים…" אני לוחש כשהתסכול רק גובר יותר ויותר. "נסיכה אני כל כך מצטער" ושוב הוא מנסה להתקרב, ואין בי את הכוחות להתנגד לכך, אני רק נושם עמוק, מניד בראשי.
"אל תקרא לי ככה" קולי חלש, מבטו מבוהל.
"לא, לא לואי לא" ידיו הונחו על לחיי, "הארי תתרחק ממני" אני ממהר להגיב, מרגיש את לבי נקרע לשניים כי מעולם לא רציתי שהמילים האלה יהיו מכוונות אליו.
"לא לואי, תסתכל עליי" הוא נלחם בי לעלות את פני אליו, ואני נושך בחוזקה את שפתי התחתונה מבפנים, לא רוצה להתפרק מולו.
"תסתכל עליי" הוא ממשיך להלחם, והוא מצליח להרים את מבטי אליו, כך שעיניי הדומעות מצטלבות עם עיניו האיומות.
אני לא מסוגל, אני פשוט לא מסוגל.
"תפסיק" אני מתנגד, מנסה להתרחק, אבל אחיזתו מתהדקת.
"לואי זה אתה ואני, אנחנו נעבור את זה" הוא מקרב אותי אליו יותר, מעלה את פניי מעט מעלה כדי שאוכל להביט בעיניו, אך כל מה שאני מסוגל לראות זה בן אדם שהרס אותי, הרס את המשפחה שלי, וניצל את האהבה שלי אליו כדי שאני אעזור לו להתגבר על זה.
אבל פה זה נגמר.
"הארי תפסיק" אני אומר, מנסה להוריד את ידיו מפניי אך אחיזתו כל כך הדוקה.
זה כואב..
"זה רק שנינו, שנינו יחד נגד הכל" הוא שוב מנסה, "תתרחק בבקשה" אני בוכה בין ידיו כי אחיזתו כואבת, זה כל כך כואב.
"יהיה לנו טוב, העיקר שנהיה ביחד-" אחיזתו מתהדקת, מילותיו לא הגיוניות, איך הוא בכלל מסוגל לחשוב כך?!
"תפסיק!" אני צועק, נרתע לאחור כי לא תכננתי להטיח את ידי בחוזקה כנגד לחיו.
מבטו הוטה הצידה, הוא לקח צעד לאחור, מבין מה הוא עשה, מבין מה אני עשיתי.
זה מגיע לו
זה כל כך מגיע לו
אין לו שום זכות לכעוס עליי כי זה כל כך מגיע לו
אנחנו עומדים בשקט, הדבר היחיד שנשמע בחדר אלא הנשימות הקשות שלנו. אני מתחיל לצעוד באיטיות לכיוון הדלת, אך תוך שניות בודדות אני כבר רץ אליה, מרגיש את הדחף לצרוח כל כך חזק.
"פאק!!" צעקה נשמעת מכיוון חדרו, ולאחר מכך קול של משהו מתנפץ, אבל אני לא מסוגל להביט לאחור, אני לא מסוגל לעזור לו, לא מגיע לו שאעזור לו.
אני ממשיך ללכת, נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת אחריי.
אני מתפרק, נופל כנגד הרצפה.
איך הוא היה מסוגל לעשות לי את זה?
אני מרים את ראשי להביט בחלון, הסופה חזקה מתמיד.
הרוח הנושבת מטה את צמרות העצים הצידה, שעריי הפנימיה נסגרו בעקבות הסכנה שעץ יפול על תלמידים.
ברקים נראים
רעמים נשמעים
והגשם
הגשם מוטח בחוזקה על חלוני.