Against The World

פרק 46

יד עוברת בשיער ראשי. אני פוקח באיטיות את עיניי ומתכווץ מכאב כשאני חש בראשי עוד רגע מתפוצץ.
"היי" קול חלש ומוכר נשמע מעליי, אני מסובב באיטיות את מבטי לכיוון הקול.
עיניים ירוקות מביטות בי, חיוך קל שוטף את אותן הפנים.
אני חש את את נשימותיו על פניי כי הוא היה כל כך קרוב, ידו לא פוסקת ללטף את ראשי והמגע שלו מעורר שביל של שריפה בכל מקום שאצבעותיו עברו.
אני בולע רוק בחוזקה, מסיט את מבטי הצידה ומגלה שאני בחדר, אבל... איך?
"תיזהר" הוא מיד אומר כשאני קם במהירות להתישב על המיטה, מבין שזו היתה טעות כי הכאב בראשי הורגש בחוזקה מייסרת.
"מה קרה?" אני לוחש, עיניי מעט עצומות בעקבות כאב הראש שמנע ממני לחשוב בצלילות.
"התעלפת"
ידו לא פוסקת ללטף את פניי, הוא יושב על המיטה מולי, עיניו הירוקות נראות כה גדולות.
"לקחתי אותך לחדר ונשארתי עד שתתעורר" הוא ממשיך לדבר ואני בולע רוק בחוזקה, מרגיש צריבה קלה כי גרוני היה יבש לחלוטין.
"איך אתה מרגיש?"
קולו שקט, אני נאנח עמוקות.
"כאילו ועוד רגע הראש שלי יתפוצץ" אני לא משקר, והוא צוחק מעט, חושף בפניי שתי גומות עמוקות על לחיו.
שתיקה שררה בין שנינו.
מבטי מושפל מטה אך עדיין הרגשתי את עיניו עליי, סורקות אותי כל שניה.
אני מחליט להישכב חזרה במיטה, באיטיות אני נשכב לאחור ומניח את ראשי כנגד בכרית הרכה.
מבטי נדד חזרה לאותן עיניים ירוקות, אני נושך בחוזקה את שפתי התחתונה וחש בלבי דוהר בבית החזה שלי כשאצבעותיו הונחו על שפתי, מוציאות אותה מהאחיזה של שיניי.
"אתה תפגע בעצמך" הוא אומר, אצבעותיו עדיין מונחות כנגד שפתיי ומלטפות אותן.
אני עוצם את עיניי למצב הזה, איכשהו מקבל את הכוחות להסתובב ממנו, להפנות את גבי אליו.
"תחזור לישון" קולו הלוחש נשמע מעל אוזני, ולאחר כמה שניות נשיקה רכה הונחה על צד מצחי.
אני נושם עמוק עוצם את עיניי, מתעלם מההרגשה של לבי מפרפר מתחת לחזה שלי.

אני פוקח את עיניי לאחר השינה כשהשעון המעורר המונח ליד המיטה שלי מצלצל. אני מכבה אותו באנחה עמוקה, מסתובב לצד השני של המיטה, הוא לא פה.
הארי הלך.
אני לא יודע מה אני מרגיש לגבי זה
אני כועס עליו, זה ברור, אני כועס עליו כל כך.
אבל...
הקירבה הזאת אליו מקודם, איך שנשאר איתי, דאג לי, נישק אותי
נפרדנו, למה אני עדיין ממשיך להרגיש ככה?
אני לא רוצה להרגיש ככה
אני לא אוהב להרגיש ככה
לואי הוא פגע בך
הוא הרג את הנפש שלך
הוא הרג את...
אלוהים
הו אלוהים
אני קם באי רצון מהמיטה, נושם עמוק ומתקרב לחלון, פותח אותו ונושם את האוויר הצונן מבחוץ, רוח חזקה מכה בפניי.
אני בוחן את הנוף הנשקף מהחלון, השמש מאירה את העיר, מכוניות נוסעות, אנשים נכנסים לחנויות הרחוב.
אני כלוא בין קירות הפנימיה, בפחד שהוא מסתובב שם בחוץ.
לא מספיק הוא מסתובב במוח שלי, הוא מסתובב חופשי בחוץ.
אף אחד
אף פעם
לא הצליח לתפוס אותו.
חיי נמצאים בסכנה ממשית, חיו של הארי בסכנה.
אלוהים
אני חייב להפסיק לחשוב עליו.
אני מוכרח.
אבל זה כל כך קשה, הוא היה חלק משמעותי בחיי, הוא עדיין חלק משמעותי בחיי.
אני מנצל את הזמן שכולם נוכחים בחדר האוכל ויוצא אל המסדרון הריק, יורד במהירות את גרם המדרגות ומתקדם לכיוון היציאה.
השמש סינוורה את פניי כשיצאתי משערי הפנימיה, אף אחד לא בחוץ, יש שקט.
אני מתהלך על האדמה הלחה, הדשא מרטיב את נעליי, כל כך שקט שאני שומע את פעימות לבי.
אור השמש נראה בוהק על העצים הרטובים, יוצרים מראה על טבעי.
השקט הזה… הוא לא מרגיש לי נכון.
אני מתהלך במשך כמה דקות בחוץ, חוזר פנימה אל תוך המבנה ורואה את כל התלמידים מתקדמים לכיתות.
השיעור עומד להתחיל.
אני לוקח נשימה לפני שאני מתקדם עם שאר התלמידים במסדרונות, נכנס לכיתה שלי ומתיישב בשולחן קרוב לקיר, נשען עם גבי נגדו.
"בוקר טוב, לב שבור" קולו של ליאם נשמע מולי, התישב לידי והביט בי במבט מוטה מעט הצידה, "מה שלומך?"
"גרוע" אני נאנח עמוקות, מניח את שתי זרועותיי על השולחן וקובר את מבטי ביניהן.
"אתה רוצה לספר לי מה קרה ביניכם?" קולו חלש, מנסה לא לפגוע בנקודות הרגישות.  "אני לא יודע" אני עונה בלחש, מעלה את מבטי אליו.
"למה אתה לא יודע" שאלה לגיטימית סך הכל, באמת למה אני לא יודע.
"כי זה דבר אישי" אני מתישב זקוף מולו, נושם עמוק. "אתה לא חייב, אבל אם תספר אני אעשה הכל כדי לעזור" חיוך קטן התגלה על שפתיו, אך למרות המילים היפות שאמר זה לא באמת שינה משהו אצלי.
"אני לא חושב שאפשר לעזור" אנחה עמוקה יצאה מבין שפתיי ובלעתי רוק בחוזקה.
אי אפשר לעזור לי
אין אפשרות כזו
"אני חושב שזה טוב לפרוק, יש מישהו שיודע מה קרה ביניכם?" הוא שואל
"רק אליזבת"
"כן שמעתי על זה משהו, שהיא סוג של אימצה את הארי" הגיב, נשמתי עמוק.
לפחות הוא לא לבד, זאת המחשבה היחידה שעוברת בראשי.
אלוהים, אני עדיין דואג לו, אני דואג לו ואני דואג ששוב ירגיש לבד. הוא שונא להרגיש לבד.
זה יכול לגרום לו לעשות דברים שיצטער עליהם אחר כך.
"אם אתה שואל את דעתי, אתה צריך לפחות מישהו אחד שידע את הצד שלך, שתוכל לפרוק אצלו כל הזמן" ליאם קטע את מחשבותיי. זה יהיה רעיון חכם לספר לו?
"לפני שלוש שנים…" אני מתחיל לומר בשקט, אך קוטע את דבריי כשדלת הכיתה נפתחת, הארי נכנס דרכה.
"מדברים על החמור" ליאם צוחק חרישית, מחזיר את כל תשומת לבו אליי ומחכה שאמשיך לדבר.
"אני פשוט-"
"כן, לואי?" הוא שואל לאחר שאני קוטע את דבריי, נתקע בין המילים.
"אני כועס עליו, כל כך, אבל באותה הנשימה אני מתגעגע אליו כל כך" אני סוף סוף פורק את היושב על לבי, אני מבולבל לחלוטין, מעולם לא הרגשתי ככה ואני לא רוצה אף פעם להרגיש ככה.
בחנתי את פניו, נראה שהוא לא מופתע, כאילו ומכיר את אותה ההרגשה.
"זה פשוט, אתה כועס כי אלוהים יודע מה הוא עשה לך, אך באותו הזמן אתה מתאבל על הסוף של הקשר ביניכם. אהבת אותו, אוליי אתה עדיין אוהב אבל זה כבר לא העניין, מותר לך לכעוס עליו ובאותו הזמן להתגעגע"
המילים שלו היו כל כך נכונות, הוא קרא אותי בכל כך קלות כאילו הייתי ספר פתוח שנכתב במיוחד לילדים קטנים.
"אתה חכם" אני מחייך אליו, הוא משיב לי את אותו החיוך.
"כן, התחלתי לחבב את הכוח הזה" המשיך לצחוק, אך ראשי עדיין מוצף במחשבות, ולאחר מה שאמר רק התווספו עוד מחשבות.
"אבל זה לגיטימי שאחרי כל מה שעשה אני עדיין מתגעגע?" אני שואל, חוסר החלטיות מוחלטת תוקפת את גופי, אני רק צריך לשמוע שזה נורמלי, שאני לא משתגע פה ומאבד עשתונות.
"רגשות זה כמו בנות, מסובך יותר ממה שזה נראה, אבל תשחרר ואל תנסה להבין, תן להן להדריך אותך" הוא אומר בחיוך, מרוצה לגמרי מההשוואה שיצר, "אם אתה רוצה, אפשר לבקש אישור חד פעמי מאליזבת להסתובב מחוץ לשטח הפנימיה ולנקות את הראש"
"לא!" אני מיד עונה, אני לא יכול לצאת החוצה משטח הפנימיה. אין מי שישגיח עליי, אין מי שידאג לי, הוא יכול לתפוס אותי.
"אוקיי אוקיי" הוא נבהל מהמהירות בה הגבתי לו והעביר את אצבעותיו בין שיערות ראשו, נראה חושב.
"ואם זה יעזור, לא רק לך קשה, הארי מרוסק. הוא ישב איתנו הבוקר בחדר האוכל והוא פשוט נראה… פשוט תסתכל בעצמך" הוא זז קצת, נותן לי להביט בהארי שישב בצד השני של הכיתה, לצידו זאין והוא מנסה לדבר איתו אך הוא לא נראה מקשיב. שקיות שחורות מופיעות מתחת לעיניו והוא נראה כל כך מותש, איך לא שמתי לב לכל זה בלילה כשהיה אצלי בחדר?
אוי אלוהים
כל הזכרונות מאותו הרגע עולים חזרה לראשי, הרגשתי צמרמורת מייסרת עוברת בעמוד השדרה שלי כשנזכרתי במגע שפתיו במצחי.
אני חייב להפסיק לחשוב על זה, אני לא יכול להמשיך עם זה יותר.
אני מרגיש הקלה כשהמורה נכנס לכיתה, מבקש מכולם לשבת בשקט.
עכשיו אני אתרכז בחומר הנלמד ולא אחשוב על הארי, לא על מה שעשה לי, לא על המילים שאמר לי, לא על הדברים שגורם לי להרגיש.
זה לא עובד
אני לא מסוגל להרחיק את מחשבותיי ממנו.
אני מחכה כמה דקות, בתקווה מטופשת שהכל יעבור, אך הכל קורה להפך. אני שוקע עמוק לתוך המחשבות, לא מקשיב למה שסובב אותי.
אני מעביר את מבטי הצידה, סורק את תווי פניו, מביט בשחור המופיע מתחת לעיניו.
מבטי נודד לכיוון שפתיו התפוחות כשאני נזכר בדרך בה הן נישקו אותי, נזכר כמה טוב זה הרגיש, כאילו וריפא את כל הכאב שבי.
הוא דואג לי, הוא הוכיח לי את זה בלילה כשנשאר איתי.
הוא עדיין דואג לי
האם יש אפשרות להציל את המצב בינינו?
לא
לא!
הוא פגע בי ואני לא יכול לסלוח על דבר כזה.
בשום מצב לא אסלח.
אני מרגיש את לבי משתולל מתחת לבית החזה שלי.
האם יצא לי להרגיש כך שוב?
מתישהו כן
אבל לא איתו, לא עם הארי.
אני משפיל את מבטי ובולע רוק בחוזקה, מניח את גבי על משענת הכיסא.
זה מרגיש כל כך מוזר
הכל כל כך… רגיל
יש שקט, כולם בשקט, מקשיבים בהקפדה למורה
שום דבר לא מפריע להמשך היום.
אין דיבורים סביבי
אין דבר שהולך לא כשורה
האם זה חלום?
המציאות הסוערת בתוכי שונה כל כך מהמציאות המתרחשת סביבי.
הכל פתאום כל כך הגיוני.
אם זו המציאות האמיתית, האם אני עדיין יכול להיות עם אותו האדם שלקח את חיו של אבא שלי?
מבטי חוזר אליו, וגם הוא, כמו כולם, מקשיב למורה בשקט, שקוע אל דבריו.
אם המציאות כל כך שקטה, למה אצלי הכל רועש כל כך? למה ראשי מתפוצץ ממחשבות ולא יכול להיות בשקט, כמו השקט שסובב אותי?
לבי נחת כשמבטו הסתובב אליי, קולט את מבטי עליו.
גופי קופא
אני לא מצליח להסתובב ממנו, אני לא רוצה להסתובב ממנו.
עיניים ירוקות מצטלבות בעיניים כחולות
העיניים שלו
העיניים שלי
הוא
ואני
האם במציאות אחרת זה היה יכול לעבוד בינינו?
האם במציאות הזאת זה עדיין יעבוד בינינו?
אנחנו כל כך רחוקים אבל זה מרגיש כל כך קרוב, האם אני עדיין רוצה להרגיש קרוב?
וככה עוברות השעות
ראשי מפוצץ במחשבות
אני מנסה להעסיק את המוח כדי לא לחשוב, אך הלב בוגד בי ומעלה חזרה למוחי את אותן זוג העיניים הירוקות.
זה קשה
זה קשה לדעת שאותו האדם שאתה רוצה להיות איתו הכי הרבה, פגע בך הכי הרבה.
אני לא יודע אם לסלוח
אם להתעלם מכל מה שקרה
למרות שאי אפשר להתעלם מכך! אי אפשר להתעלם כשהמציאות צועקת את האמת.
הוא הרג את אבא שלי וזאת עובדה.
אלוהים…
הלילה כבר יורד ואת רוב היום אני ביליתי במועדון, למרות כל הרעש שנשמע סביבי לא הצלחתי להקשיב למילה, רק לדברים אותם הראש שלי צועק לי.
אני שב אל חדרי, החושך שורר בחוץ, אורות הרחוב מנצנצים את העיר.
אני נשען עם ידיי על אדן החלון, נושם לרווחה את האוויר.
אני נותן לעצמי להתפרק, לדמעות לברוח מעיניי, למחשבות לנדוד מראשי. יבבה חלשה נפלטה מבין שפתיי ובמהרה אני קובר את ראשי בין ידיי.
הדמעות צורבות בעיניי ואני עוצם אותן בחוזקה כדי לא להרגיש, כדי לא לראות.
'זה רק שנינו, שנינו יחד כנגד הכל'
אותן המילים נחרטו בראשי, נחרטו בלבי.
אני מוחה את הדמעות מעיניי, מעביר את מבטי הצידה אך לא מוכן למה שאני רואה.
הוא שם, הארי שם
מביט בי
אני מביט בו
הוא עומד כמוני, נשען עם ידיו על אדן חלונו.
מבטו חסר כל הבעה, עיניו מעט עצומות מעייפות.
שפתיו החלו לנוע, הוא אומר משהו, אך קולו כל כך חלש שאני לא מצליח להבין.
דמעה ברחה מעיניי, מיהרתי למחות אותה, ולאחר מכן מבטו כבר לא נראה שם.