Against The World

פרק 41

במהלך כל הסרט המזדיין הזה חשבתי רק על דבר אחד, למה לעזאזל הוא לא סיפר לי.
זה דבר כל כך חשוב שאני אמור לדעת ואני בכלל מגלה את זה ממישהו אחר ולא כי הוא אמר לי.
לעזאזל העצבים בוערים בי.
הרעמים לא הפסיקו להישמע בחוץ וכל רגע במהלך הסרט לואי הסתכל עליי במבט שואל, לא מבין ממה נובעים הרעמים שהכעס המזדיין שלי יוצר.
הרגל שלי לא מפסיקה לרעוד כנגד הרצפה ובכלל אני לא מצליח להתרכז בסרט, אני לא שומע דבר חוץ ממחשבותיי הצועקות למה לואי לא פאקינג סיפר לי.
קלטתי את מבטה של אליזבת עליי, מסתכלת עליי בדאגה מיותרת לחלוטין, וברק חזק נראה מהחלון שגרם לשניהם להיבהל מעט ולהביט החוצה מהחלון.
קמתי ובעזרת הכוח שלי הגעתי במהירות לחדר שלי, אוחז בחוזקה בשיער ראשי כשאני הולך בסיבובים בחדר.
"הארי" שמעתי את קולו של לואי בפתח החדר, הבטתי בו, שום מילה יוצאת מפי, ולרגע ראשי קיבל קצת שקט מכל המחשבות, אך הכעס… הכעס עדיין בער בי כמו אש שורפת.
"למה לואי?" אני שואל, הרעל נראה בעיניי, לעומתו שעיניו מלאות בבלבול. הוא נכנס אל תוך החדר וסוגר את הדלת אחריו ובכל צעד שעשה הכעס רק הורגש בי יותר ויותר.
"למה לא סיפרת לי?" אני שואל, מרגיש שעוד מעט אצא לגמרי משליטה, "את מה?" הוא שואל, ולעזאזל שיפסיק לשחק את עצמו לא יודע, הוא יודע טוב מאוד למה אני מתכוון, הוא יודע שהוא לא סיפר לי את זה, לעזאזל שלא ישחק איתי.
"אתה יודע טוב מאוד את מה!" אני מרים את קולי, והוא לא עונה, "למה לא סיפרת לי מה שקרה לאבא שלך? לואי ממתי אנחנו מסתירים דברים בנינו?" אני כל כך כועס שהוא לא סיפר לי את זה, והוא השפיל את מבטו מטה, עוצם בחוזקה את עיניו.
"למה אתה כל כך כועס?" הוא לוחש מתחת לאפו ועצם השאלה הזאת הגבירה את הכעס שלי כך שעוד רעם נשמע בחוץ, "תפסיק את הרעמים בבקשה" הוא מעלה את עיניו הדומעות אליי, ואני מניד בראשי לשלילה, "לואי אני עוד שניה מאבד שליטה והדבר האחרון שאני יכול לעשות עכשיו זה להירגע אז פשוט תתחיל לדבר" אני אומר ורואה תוך כדי את הדמעה הזולגת אל לחיו, "לעזאזל לואי תדבר כבר-"
"תפסיק! אל תכעס עליי!" הוא קוטע אותי בצעקה ופורץ בבכי, "אני מתחנן הארי, תפסיק לכעוס, בבקשה" הוא לוחש נגד יבבותיו ואני משעין את ראשי לאחור, עוצם את עיניי בחוזקה ונושם עמוקות, משפשף את עיניי כשהתסכול חזק מכל.
לעזאזל עם זה
אני מתקרב אליו וכורך את ידיי סביב גופו, לעזאזל זה לא משנה כמה אני עצבני עליו , הוא עדיין חשוב לי ואני לא מסוגל לראות אותו מתפרק מולי ולא לעשות דבר לעזרתו.
"אני מצטער אני פשוט רותח מעצבים שלא סיפרת לי" אני מנסה לדבר רגוע ולא להראות בפניו את כל הזעם שבי. "למה לא סיפרת לי?" אני לוחש מעט, אוחז בפניו בין שתי ידיי ומלטף את לחייו הרטובות.
"אני לא אוהב להזכיר את זה" הוא ענה בקולו השבור ובלעתי רוק בחוזקה, אני מתרכז בנשימותיי ומנסה להרפות את שרירי, לקבל קצת מנוחה מהכעס שהשתלט עליי.
"זה גורם לי להיזכר בו ולהבין שהוא לא פה יותר" הוא בוכה בין ידיי ואני מייד כורך שנית את גופו בעזרת זרועותיי, נותן לו כתף לבכות עליה, חיבוק שינחם אותו מעט.
לרגע עלתה בי חרטה, התחרטתי שפעלתי מתוך הכעס, התאכזבתי מעצמי כשנתתי לזה לשלוט בי כמו בובה על חוטים.
אני מרגיש נורא כשאני רואה מה שגרמתי לו להרגיש, אבל האם זה עדיין לא מאוחר מידיי כדי לשנות?
"לו, תסתכל עליי" אני אומר לו, אך הוא אינו מקשיב לדבריי, נשאר עם הפנים מוטות מטה, "תסתכל עליי" אני חוזר בדבריי, והוא נאנח בזמן שמעלה באיטיות את עיניו אליי, ולעזאזל זה היה יותר כואב מכל מכה אחרת שהרגשתי.
עיניו הכחולות הבוהקות נחקקו במוחי ופעימות לבי התחזקו, "אני מצטער שאני מגיב ככה" אני אומר בשקט, מעביר את אצבעותיי מתחת לעיניו, מוחה את דמעותיו.
"סליחה שלא סיפרתי לך בעצמי" הוא עונה בשקט וחיוך קטן עלה לשפתיי, התקרבתי מעט לפניו מניח נשיקה רכה כנגד שפתיו ומשעין את ראשו כנגד החזה שלי, מחבק אותו בחוזקה.
"אנחנו נהיה בסדר" אני לוחש לאוזנו והוא מחבק אותי חזרה, נרגע בתוך החיבוק שלי.
אתה כל כך אידיוט הארי,
יכלת לפעול בדרך שונה,
זין דפוק אתה גרמת למצב הזה!
"בוא נלך לישון" אני מציע והוא מהנהן בראשו, לוקח את גופו לאחור ומתקדם לכיוון המיטה.
שנינו נשכבים במיטה, גבו מופנה אליי וידיי מחבקות אותו, מצמיד אותו כמה שאני יכול אליי כך שראשי קבור בשיערו. "לילה טוב" אני לוחש לאוזנו והוא מסתובב להביט בי, נושך בחוזקה את שפתו התחתונה, "זה קרה לפני שלוש שנים בערך" הוא החל לדבר בקול חלש ושברירי, וברגע שהבנתי שהוא מספר מה שקרה לאבא שלו נתתי לו את כל תשומת לבי, מקשיב לכל מילותיו.
"אני ואבא שלי היינו מאוד קרובים, הוא תמיד היה שם בשבילי ברגעים הקשים שלי, ואני הייתי שם ברגעים הקשים שלו" הוא ניתק את קשר העין אשר נוצר בינינו כאשר השפיל את מבטו, "בעבר הוא היה מכור לאלכוהול, ועזרתי לו עם זה, עזרתי לו לצאת מזה ולחזור לעבודה הקודמת שהיתה לו" הוא הפסיק את דבריו כשזז קצת במיטה כדי לשכב על גבו, מביט בתקרה, "הוא חזר לעבוד במשטרה, וחזר להיות מאושר" הוא סיפר בחיוך קטן, חיוך קטן שדעך מייד, "אחרי כמה שבועות אמא שלי הושיבה אותי בסלון ואמרה שיש לה משהו חשוב לומר לי, אף פעם לא חשבתי שהיא תספר משהו כזה, זאת היתה ההודעה הכי רעה שאי פעם שמעתי, מה הכי פחדתי ממנו קרה. הבנתי שאין לי מקום מפלט יותר, אין מי שיעזור לי, אני במבוך ללא שום דרך יציאה" קולו שקט ואני לא מגיב, רק מקשיב, מקשיב למילותיו הקשות ולפעימות לבי המתחזקות, מעולם לא תיארתי לעצמי שדבר כזה קרה לו.
"אמא שלי תמיד אמרה לי שהוא נפטר בגלל תאונת עבודה" הוא אמר, ולרגע גיחך מעט, "אבל זה לא שינה את העובדה שהוא מת" נראה שהוא מחזיק את דמעותיו שלא יצאו, ואני מרגיש את המועקה בגרוני, זה לא מגיע לו.
"שנה לאחר הרצח היא טענה שאני גדול מספיק כדי לדעת את הסיפור האמיתי, ואני זוכר את המשפט הזה שהיא אמרה לי, לואי אבא שלך לא סתם נהרג, הוא נרצח" הוא בלע בחוזקה את רוקו, נראה שמנסה להיזכר בימיי העבר, "התמלאתי בכעס, עוד לפני שהיא התחילה לספר לי את הסיפור האמיתי הבטחתי לעצמי שמי שהרס לי את החיים, אהרוס לו חזרה" הוא אמר, נשך את שפתו בחוזקה וסובב את מבטו אליי, "מה שקרה לו זה שבאמצע משמרת מישהו ירה בו, שם קץ לחייו של אבא שלי"
דמעה אחת ברחה מעיניו ומיהרתי למחות אותה, "אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה" הוא אמר בקול חלש ועוד דמעה זלגה מעיניו, הוא מיהר להסתובב מפנה את גבו אליי, והתקרבתי לגופו, לחבק אותו.
"הכל בסדר לואי, זה מובן לגמרי, אנחנו לא חייבים לדבר על זה" אני אומר ומניח נשיקה על לחיו, "לילה טוב".
הוא נושם עמוקות, "לילה טוב הארי" הוא לוחש.
אני מנסה להריץ בראשי את הסיפור אשר סיפר לי, אך מחשבותיי כל רגע נקטעות כשראשי צועק 'זה לא מגיע לו'. אני עוצם את עיניי בחוזקה, אוליי גם עליי לנסות ללכת לישון?
אך לראשי עלתה התמונה של לואי בוכה, ופאק זה כאב כל כך,
זה לא מגיע לו!
הוא עשה רק טוב, לכולם הוא ניסה לעשות רק טוב, והעולם מתנקם בו על פאקינג כלום!
אני מקווה שעכשיו כשהוא בין ידיי הוא מרגיש מוגן, שהוא מרגיש שכאן אף אחד לא יפגע בו, לעולם אני לא אפגע בו.
ואוליי… אוליי מה שהוא מרגיש אליי הדדי, האם נתתי לכל המגננות שלי להתפוגג ואני מצליח לאהוב?
אבל להתאהב זה מפחיד,
ועם כמה שבא לי להראות לו מה אני מרגיש עבורו, אני מפחד ליפול בשבילו, להיות כל כך פגיע בשבילו,
האם זה שווה את זה?
האם עליי להתעלם מהפחד שלי כדי שהוא ירגיש טוב?
אני חייב לעזור לו, איכשהו, לא משנה מה עליי לעשות, אם זה יעזור לו אני מוכן להקריב הכל.
לקחתי נשימה כדי לגרום למחשבותיי להיות צלולות יותר ופקחתי את עיניי, מביט בגופו הצמוד לגופי.
לפני כמעט שלוש שנים החיים שלי ושלו השתנו לחלוטין, שמי רשום תחת הכותרת 'רוצח' והוא-
רגע.
אני חש בלבי מחסיר פעימה כשאני מתחיל לחבר בראשי את חלקי הפאזל,
אין שום סיכויי שזה נכון
אין שום פאקינג סיכויי שזה נכון
נכון?
פאק!!!!
אבא שלו שוטר
אני פאקינג רצחתי שוטר
הארי זה לא נכון!!
זה הכל קרה לפני שלוש שנים
לעזאזל תפסיק לחשוב על זה אם זה לא נכון!
במשפט אשתו של השוטר אמרה שהבן שלה היה קטן מידיי בשביל זה, אמא של לואי טענה שהוא קטן מידיי כדי לדעת את הסיפור האמיתי-
תפסיק לקפוץ למסקנות!
תפסיק!!!
זה לא נכון אתה יודע שזה לא נכון!
לבי פועם בחוזקה בבית החזה שלי, אני מנסה להתרחק מגופו של לואי בעדינות שלא יתעורר ויוצא מהחדר אל המסדרון החשוך, כולם ישנים.
אני נכנס לחדר השירותים ונשען בעזרת ידיי על הכיור, מביט בהשתקפות שלי במראה.
"זה לא קרה" אני לוחש לעצמי, מנסה להחדיר את המידע הזה למוחי ולעצור את המחשבות, "תפסיק לחשוב ככה" אני ממשיך לשטוף לעצמי את המוח בפאקינג שכנועים לא מוצלחים.
אני מביט בהשתקפות שלי במראה, ולרגע דמותי הנשקפת מולי מחייכת, מזיזה את שפתיה לצלילי המילה 'רוצח'.
לעזאזל אני לא מסוגל יותר
אתה מסוגל כי זה לא נכון בשום פאקינג צורה!
אני פותח את הברז, נותן למים לצאת דרכו ולהרטיב את אצבעותיי לפני שאני מעביר אותן על פניי, מנסה להרגע, אוליי זה יפסיק את כל המחשבות.
רוצח!
אותו הקול המוכר בראשי צורח בתוכי, לבי דוהר בבית החזה שלי.
לקחת חיים בדם קר! חתיכת מפלצת! הרסת משפחה!!
הרסת את לואי-
דיי!!! זה לא נכון
זה לא אבא שלו, לעזאזל!
לעזאזל זה לא נכון, זה לא מה שקרה
נשימתי חנוקה בגרוני, אני מושך את צווארון החולצה שלי רחוק מגרוני כדי לאפשר לעצמי לנשום בקלילות יותר, אך ראשי קודח כשהמחשבות לא פוסקות,
פאקינג לעזאזל.
אני יוצא מחדר השירותים ומתקדם לכיוון המטבח, מוזג לעצמי כוס מים כדי להרטיב מעט את גרוני היבש. שתיתי את המים הצוננים ונשמתי עמוק, תיק הרצח נמצא אצל אליזבת במשרד!
לא, אין לי בשביל מה לבדוק אם אני כבר יודע בוודאות שזה לא נכון,
אך גופי פעל לנגד מחשבותיי, והתחלתי ללכת לכיוון דלת הדירה, יוצא ממנה אל המסדרון החשוך. אני מתחיל ללכת, מרגיש את לבי בכל גופי, זין אידיוט אתה בודק משהו שאתה כבר יודע את התשובה שלו.
פאקינג רוצח-
דיי כבר!
אתה לא יכול לברוח מהאמת, האמת חזקה מהכל ובסוף אתה תדע, אתה רוצח כמו שנועדת להיות-
דיי!!!!
אני מפעיל את הכוח שלי ורץ במהירות לכיוון המשרד של אליזבת, נכנס בדלת ומביט סביבי, איפה לעזאזל היא מחזיקה את כל הנתונים של התלמידים.
סרקתי את החדר כשראשי לא נותן לי מנוחה, ומבטי נתקע על המחשב. אני מתקרב אליו במהירות ופותח אותו, רואה תקייה תחת הכותרת 'תלמידים'.
אני נכנס אלייה, היא מסודרת לפי סדר האותיות, ואני מגיע לאזור האות הראשונה בשמו, רואה את השם שלו, 'לואי טומלינסון'.
הנה הרגע, אתה תדע את שמו של אביו ותראה שזה שמות שונים לחלוטין, אתה תראה שצדקת כל הזמן!
חתיכת רוצח…
אני בולע רוק בחוזקה ומנענע בראשי להעיף את מחשבותיי, נכנס לפרטיו של לואי,

שם: לואי טומלינסון
כוח: חזיונות
גיל: 17 שנים
שם האם: ג'והאנה טומלינסון
שם האב: מארק טומלינסון

אני עוזב במהירות את את המחשב כשאני מקבל את המידע שנזקקתי לו ומתחיל לחפש אחר תיק הרצח שלי, אני יודע שהוא נמצא פה, זה כמה מסמכים אשר כולם אסופים בתוך קלסר כחול, אבל לעזאזל איפה הזין הזה?!
אני פותח בחוזקה את המגירות ליד השולחן, זורק החוצה כל מה שהיה במגירה הראשונה, ככה גם בשניה, בשלישית, וברביעית זה היה שם, מונח מתחת להמון מסמכים אחרים.
זה מונח אל מול עיניי, ובחיים לא חשבתי שאגע בזה, תמיד רציתי לשרוף את זה, לרגע לא חשבתי שאשתגע אם לא אמצא את זה.
אני מוציא את הקלסר הכחול ומניח אותו על השולחן,
הקלסר הזה הוא הוכחה שאתה רוצח עלוב,
שאתה חסר כל רגשות
שאין בך שום פאקינג רחמים!
"דיי" אני לוחש לעצמי, לא מוריד את מבטי מהקלסר הארור הזה,
פעימות לבי חזקות מתמיד, ראשי קודח מכאב, אני לוקח נשימה עמוקה,
האם באמת עליי לעשות זאת?
איך אגיב למה שאראה שם?
אתה לא תגיב כי לא רצחת את אבא שלו-
זה לא משנה את מי רצחת, אתה רצחת!
רוצח! רוצח! רוצח!
שאגת תסכול נפלטה מפי, אני מעיף את הקלסר הזה לרצפה, והוא נפתח, אך אני נמנע מלהביט בו, אני לא מסוגל להביט בו.
רגלי רועדת כנגד הרצפה ואני עוצם עיניים בחוזקה,
הכל יהיה בסדר הארי, אתה תראה שזה לא אבא לו והכל יחזור לקדמותו,
נכון?
אני קם מהכיסא ונעמד על רגליי, מתחיל לצעוד לכיוון תיק הרצח ולוקח נשימה לפני שאני מוריד את מבטי אליו.
אני מביט בדף הלבן שהאותיות כתובות עליו בצבע שחור, מתפלל שאני לא אראה שם את אותו השם.
אני מחפש את הכותרת 'הנרצח' בזמן שפעימות לבי חזקות מכל וכל מה שעובר בראשי זה רק קללות על עצמי וכמה אני מקווה שהכל רק חלום,
אך לבי נופל כשאני רואה את זה,
אני רואה את שמו של הנרצח,
כתוב שחור על גבי לבן,
ממש לנגד עיניי,
מארק טומלינסון