Against The World

פרק 48

ידי אוחזת בידו
האדרנלין רודף את גופי כשאנחנו רצים במהירות לצד צליליי היריות, מרגיש אותו מועד כשאני מושך אותו לרוץ עוד יותר מהר עם הכוח שלי.
פאק פאק פאק
אני מנסה להתעלם מקולות היריות שמאחורינו שרק מסיחות את דעתי מהמטרה, לשמור על ראש פיכח כדי להגיע בבטחה אל החדר תוך כדי להרחיק את לואי מהאנשים האלה.
מהר יותר, תרוץ מהר יותר!
פאק!!
כשאני פותח את דלת החדר שלו אנחנו נופלים כנגד הרצפה, נשימותינו קשות ופעימות לבי המואצות מורגשות בכל איבריי.
"אתה בסדר?" אני שואל כשאני סורק את עיניו מלאות האימה, גופו קופץ למשמע יריה מבחוץ ונשימה רועדת יוצאת מבין שפתיו הדקות.
לעזאזל.
אני שולח את ידי לכתפו, מנסה למשוך אותו שישעין את גופו כנגד גופי, אך מאז הרגע בו הרגיש את מגע אצבעותיי עליו גופו כאילו קפא.
באיטיות אני מטה את גופו לאחור, מסתובב מעט כדי שהוא יוכל להיות בין רגליי ואני כורך את זרועותיי סביבו, גבו צמוד לבית החזה שלי.
"הכל יהיה בסדר" אני לוחש לאוזנו, מניח את הסנטר שלי כנגד כתפו.
לא יודע אם אני אומר את זה לו או לעצמי.
אני שומע את נשימותיו הקשות ומרגיש את לבו כאילו עוד רגע הולך לשבור את בית החזה שלו, בדיוק כמו הלב שלי.
אני מתעלם מהלחץ אשר שולט בי ומנסה לחשוב על דרך להרגיע אותו תוך כדי לעלות על תוכנית לברוח מכאן, כי כרגע חיינו בסכנה.
הוא בסכנה בגלל שהוא אוחז בכוח שהם מחפשים.
אני בסכנה כי לפי החיזיון שהיה לו, זה כנראה יהיה יומי האחרון.
לבי נצבט כשאני מבין שכל המצב הזה קורה בגללי, בגלל משפט מטומטם שפלטתי כי הייתי אידיוט מספיק כדי להישבר ולשתות.
כל המצב הזה על הידיים שלך!
אני מחזק את אחיזתי סביב לואי, מקרב אותו אליי, אך כשירייה נוספת נשמעת מבחוץ הוא הודף את ידיי ממנו, קם במהירות והולך לצד החדר, רחוק ממני.
היריות האלה… קולות היריות זה מה ששובר אותי כל פעם מחדש.
כל הבלאגן חוזר לראשי כשאני רק נזכר שוב ושוב באותו היום בבית שלי, כשידיי מגואלות בדם שלא שייך לי.
אתה חתיכת רוצח עלוב
אתה אפס
אתה לא מסוגל לעשות כלום כמו שצריך, אתה כל כך חלש.
פאק!
לא זה לא הזמן לשקוע במחשבות האלה.
לא! דיי!
אני נלחם במחשבותיי, אני צריך לוודא שלואי מוגן ואני לא אצליח לעשות את זה כל עוד הראש שלי במקום אחר.
אני מעלה את מבטי אל לואי, עיניו העדינות בורקות והדמעות מרטיבות את לחיו האדומות, "אל תתקרב" הוא מזהיר ומפנה אצבע מאשימה לכיווני כשאני קם מהרצפה.
ברור שלא ירצה שאתקרב אליו, אם אני הייתי הוא הייתי מרחיק את עצמי מ…עצמי.
פאק. לעזאזל.
אני נעמד מולו, שומר על מרחק כפי שביקש.
לנשום
להירגע
לחשוב על דרך בריחה
לברוח
זאת התוכנית.
"אנחנו נמצא דרך לצאת מכאן, אני מבטיח"
אני מרגיש את לבי רועד כשמבט מאוכזב על פניו, מבט כל כך כואב שאני לא חושב שאי פעם ראיתי אותו על פניו לפניי כן.
"איך אתה מצפה ממני להאמין לזה אחרי מה שאמרת לזאין?"
אני לא יודע, אני פאקינג לא יודע
אני לא יודע מה אני עושה או אפילו מה אני מנסה לעשות, אבל רק דבר אחד אני בטוח לגביו.
"כי אתה אמור לדעת שאני אעדיף למות לפני שאתן למשהו רע לקרות לך" מילותיי הן כמו חץ ישירות ללב שכרגע מדמם. בהחלטה נועזת אני לוקח צעד לכיוונו, נשימתו רועדת, דמעה קטנה זולגת מעיניו, "אתה אמור לדעת שאני אעשה הכל כדי שתהיה מוגן" אני מושיט את שתיי ידיי לעברו מסמן לו להניח את כפות ידיו בהן.
אתה אמור לדעת שאני אוהב אותך.
אבל הוא לא יודע את זה, והכל פאקינג באשמתי.
עיניו האדומות מצטלבות בעיניי, שקט שורר בינינו.
אני מתקרב עוד צעד אליו, לוקח את ידיו בידיי ומביט אל עומק עיניו, "אז כשאני אומר לך שאני מבטיח להוציא אותך מכאן, אני אוציא אותך מכאן"
כל כך הרבה זמן לא הרגשתי את הקרבה הזאת בינינו, ואני יודע שאני צריך להתמקד במטרה ולא לתת ללב שלי להתערב, אבל אני לא יכול להתווכח עם העובדה שהוא כל כך קרוב אליי, שאני אוחז בידיו הרכות ומלטף את עורו, שעיניו הכחולות שאני נופל אליהן כל פעם מחדש כרגע מביטות בי.
אני מרגיש כאילו מתאבקים בלבי כשמבטו הוסט ממני וידיו עזבו את ידיי.
רצף של יריות הנשמע מבחוץ מחזיר אותי למציאות.
למצוא דרך לברוח.
אני מנסה לחשוב אבל הלחץ משבש את מחשבותיי, האדרנלין שבוער בי גורם לי לרצות לקפוץ מהחלון ולקוות שאשר בחיים.
רק רגע…
אני מרגיש את רגליי צועדות מעצמן לכיוון החלון ואני סורק את השטח. החיילים של גבריאל לא נמצאים בצד הזה של בניין הפנימיה, כך שאין סיכויי שיראו אותנו. רוח חזקה נראית בחוץ בשילוב של טיפות גשם. לעזאזל, אי אפשר לבצע את התוכנית שלי אם יורד גשם.
"תקשיב לי" אני מסתובב אליו, רואה שהוא נשאר באותו המקום בו עמד קודם.
צעדיי המהירים מקרבים אותי אליו ואני שוקל את מילותיי לפני שאני מדבר.
"אנחנו נצטרך לצאת מהחלון אבל לא נוכל לעשות את זה כל עוד יורד גשם" אני מנסה לדבר בקול חלש ורגוע, איכשהו להפגין מולו רוגע כדי שיבין שאני משתלט על המצב, אך כל זה שקר מוחלט.
הלב שלי פועם בחוזקה והאדרנלין אשר מזרים אל עורקיי חוסם אותי מלחשוב בצלילות.
תעשה את המאמץ הקטן הזה בשבילו, החיים שלו כרגע בידיים שלך, אתה לא יכול לפשל שוב.
אני מתכוון להושיט את ידי, למחות את דמעותיו הזולגות על לחיו, אך הוא חוסם את דרך ידי, מזיז אותה הצידה.
"אל תיגע בי" הוא לוחש, מוחה את הדמעות שלו. כאב חד מורגש בלבי כשנשימתו רועדת והוא משפיל את פניו אל הרצפה, נושך את שפתיו ונלחם בעצמו לא להוציא דמעות נוספות.
אתה מודע לזה שהוא בוכה בגללך, נכון?
מגיע לך שיכאב לך, תראה למה גרמת!
כל מופע היריות הזה פאקינג בגללך.
לא אכפת לי אם יפגעו בי, אבל אני באמת מוכן לעשות הכל כדי להרחיק את לואי מהאנשים האלה, וכך יקרה.
אני מעביר את מבטי לחלון, הגשם נפסק, אין זמן לבזבז.
"אני יודע שאתה לא סומך עליי בשום צורה, אבל אני אצטרך שכן תסמוך עליי למשך חמש דקות"
אני מפנה את מבטי חזרה אליו, הבעה מבולבלת שוטפת את פניו. "חייבים לעוף מפה וזאת הדרך היחידה" הלחץ אשר חזר בהתקפה נוספת לגופי מתחיל להישמע בקולי כשהיריות מתקרבות יותר לחדר.
מבלי לחשוב יותר מידיי אני תופס את ידו ומתקרב יחד איתו לחלון, פותח לרווחה ונשען על אדנו.
"אתה יכול לסמוך עליי"
המילים נפלטות ללא שליטה מבין שפתיי בעוד שאני תומך בו כשהוא עובר לצד השני של קיר החדר
מוודא שהניח את רגליו במקום הנכון ושהוא מספיק יציב כדי שאוכל לשחרר את אחיזתי ממנו ולצאת גם אני.
בקלילות אני מעביר את רגלי לצד השני של החלון, מניח אותן על חתיכת לבנה קטנה אשר דבוקה לקיר ומעביר את ידיי לאחוז בלבנה שמולי.
"אתה בסדר?" אני שואל כשאני מביט בלואי, בפחד אשר אוחז בו.
הוא מהנהן באיטיות ואני מנסה להתקרב אליו, אך בגלל ירייה הנשמעת מתוך החדר אני ממהר להתרחק מהחלון ולהיצמד לקיר, אויי שיט.
לעזאזל!
מבטו של לואי מלא באימה ואני מנסה להתקרב מעט לחלון להסתכל אל תוך החדר כשלבי פועם כל כך חזק שעוד רגע יסגיר אותי. אני רואה גבר עם רובה לצד גופו, הוא סורק את החדר וכאשר רואה שהוא ריק מנפש חיה, הוא יוצא.
"הכל טוב" אני נושם בהקלה ולוקח את הצעד הקטן שהייתי צריך כדי להתקרב אל לואי.
עשיתי את הדרך הזאת בעבר יותר מידיי פעמים, לברוח מהחלון כדי לצאת מבניין הפנימיה בדרך הכי מפגרת ומסוכנת שיש, ובשביל מישהו שעשה את זה מספיק פעמים זה לא אמור להוות בעיה, אבל לואי.
אני שולח רגל מטה, מניח אותה על לבנה נוספת ומעלה את מבטי אל לואי, אשר כל גופו רועד מפחד.
"תביא לי את הרגל שלך" אני אומר, הוא מניד במהירות בראשו.
"אני אפול" קולו רועד, הוא לא סומך עליי, ברור שלא יסמוך עליי.
הפחד אשר אוחז אותו משתק את גופו, אני חייב להוכיח לו שאני יודע מה לעשות ושיסמוך עליי, כמו שאמרתי, בדיוק לחמש דקות.
"אני פה ואני מחזיק אותך" אני משחרר יד אחת ותופס ברגלו, "אתה באמת חושב שאני אסכן אותך?" אני מביט אל עומק עיניו והוא נושם בכבדות, עוצם את עיניו בחוזקה ומשחרר את הרגל אותה אני מחזיק. באיטיות אני מכוון אותה לכיוון לבנה שמונחת מתחתיו, מעלה את ידי אל אגנו לתמוך בו כשיורד עם כל גופו להיות בגובה שלי.
לבי קופץ מהמחשבה שאין לו דרך להתנגד למגע שלי וסוף סוף אני מסוגל להיות קרוב אליו מבלי שירחיק אותי, אבל המוח שלי מזכיר לי שהחיים שלנו בסכנה ואני צריך להרחיק את כל הרגשות שלי עכשיו כדי להתפקס במטרה אחת, שהיא לעוף מפה.
"ככה זה הולך להיות, רגל למטה ואז כל הגוף למטה, בסדר?" אני שואל, מנסה להחדיר לי לראש שהמטרה היא לעוף מפה ולא להתעכב על דברים אחרים.
כשהוא מהנהן בראשו לחיוב אנחנו חוזרים על אותה הפעולה, אני יורד קומה, מכוון את רגלו בבטחה אל לבנה מתחתיו ותומך בו כשיורד עם כל גופו.
"כל הכבוד" אני מעודד אותו כשאנחנו במרחק לא גדול מהקרקע. אני משחרר את גופי מהקיר וקופץ ארצה, מתקדם אליו ואוחז במותניו, מרים אותו ומוריד אותו מולי.
אנחנו משעינים את גבנו כנגד הקיר, מנסים להאזין לצעדים, אך כשהיריות נשמעו קרוב אלינו מתמיד, גופי שתק.
לא הצלחתי להזיז את רגליי כשאני שומע את הצעדים מתקרבים.
פאק לא!
אל תתן לאדרנלין לשלוט בך, אידיוט!
אוקיי, למצוא דרך לברוח.
"יש פרצה בגדר, אבל זה אומר לעבור בין החיילים" לואי לוחש ליידי. אני עוצם את עיניי בחוזקה, מנסה לפקס את מחשבותיי, איך לעזאזל בורחים מפה.
אני מעביר את מבטי אל מעבר לקיר, סורק את השטח. לכל החיילים המזדיינים של גבריאל יש כוחות, אני רואה אותם משתמשים במהירות, חלקם משתגרים ממקום למקום וחלק משתמשים בטלקינזיס, לעזאזל.
הצעדים הנשמעים מתקרבים אלינו.
אז… הפרצה בגדר.
לברוח.
אני אוחז בידו של לואי בחוזקה, בהנהון מהיר של הראש שלי הוא מבין שאנחנו הולכים לרוץ עכשיו.
אני מפעיל את הכוח שלי כשאנחנו חולפים במהירות בין החיילים. היריות שנשמעות כל כך קרוב אלינו מאיימות לעלות בזכרוני את אותו הלילה המזויין, אך אני חדור מטרה להבריח את לואי מכאן.
הוא מה שחשוב עכשיו, הוא מה שחשוב כל הזמן.
אנחנו הולכים על חבל דק שנקרא מזל, מהמרים על הלא ידוע, העיקר לעשות הכל כדי להתחמק מהם.
הריצה המהירה שלי עוזרת בכך שלא יזהו אותנו, אני רץ כל כך מהר שאי אפשר להבדיל בינינו לבין החיילים.
אני מכניס את לואי דרך הפרצה בגדר ואני בעקבותיו. אנחנו רצים בין עציי היער, האדרנלין הבוער בשנינו עזר לנו לשרוד את זה, את הריצה הקשה והמהירה הזאת בין החיילים ועצי היער.
רוץ
אל פאקינג תפסיק לרוץ
אני מושך את לואי קרוב יותר אליי ועוזב את ידי ממנו, כך שאנחנו רצים ללא הכוח שלי.
המטרה היא שהוא ירוץ לפניי, להגן עליו בגופי.
"לאן?" הוא שואל בין נשימותיו הקשות. אני סורק את השטח מהר, "ישר כל הזמן" זה הדבר היחיד שאני מצליח להוציא מבין שפתיי כשנשימתי קשה, וכך הוא עושה.
מגיע  לך להיות שם, מגיע לך שיפגעו בך!
לא פאק לא
קולות היריות מהדהדים בין אוזניי וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה על האקדח שאחזתי בין ידיי.
האקדח שאחזתי פלט את הכדור ופגע באביו של מי שרץ מולי.
מי שאני עוזר לו לברוח.
האם זאת הדרך שלי לכפר על מעשיי?
לעזאזל, הארי תישאר בפוקוס!
אני תופס בידו של לואי, מושך את שנינו בפניה חדה ימינה, ממשיכים לרוץ מהכיוון הזה.
דבר לא נשמע מסבבנו מלבד צעדינו הדורכים על עלים יבשים, נשימותינו הקשות והיריות המעומעמות אשר מסמנות שאנחנו מתרחקים מאזור הסכנה.
אני מסמן ללואי להפסיק לרוץ, אנחנו נעמדים במקום, מנסים לתפוס את נשימתינו הקשה. אי אפשר להמשיך לרוץ כשאנחנו בקושי ממלאים את הריאות.
"אתה בסדר?" אני מנסה לדבר, אך פעימות לבי החזקות והנשימות מקשות עליי לדבר בברירות. הוא מניד בראשו, לא אומר דבר, גם לא מסתכל עליי.
איך אפשר להאשים אותו בכלל?
"אני חושב שמפה אני אמשיך לבד"
"לא אתה לא" אני מיד שולל את דבריו, אני לא מתכוון להשאיר אותו לבד, אני לא הולך לתת לו לעבור את זה לבד.
"תודה שעזרת לי לצאת מהפנימיה, אבל אני אמשיך לבד" הוא מתעלם לגמרי מדבריי, וכשניסה לעקוף אותי כדי להמשיך לצעוד אל עומק היער אחזתי בידו, מחזיר אותו לעמוד מולי.
"אנחנו ביחד בסיפור הזה, עדיף שנישאר ביחד"
"עדיף בשביל מי?" הוא ממהר להגיב ואני מנסה להישאר אדיש למצב, אך הפחד והלחץ אשר רודפים אותי מקשים עליי.
"שנינו" אני עונה, הוא מגלגל את עיניו, "בינתיים הוכחת לי שעדיף לי להתרחק ממך, אתה זוכר שהם פה בגללך"
שפאקינג יפסיק להתנגד, הוא לא יודע שאני עושה את זה בשבילו?!
"לעזאזל לואי, אל תתחיל עם זה עכשיו" אני נאנח עמוקות, הוא מרים את כתפיו, "אני בסך הכל ציינתי עובדה"
הוא לא מתנהג כמו לואי שאני מכיר, הוא מעולם לא התנהג בצורה הזו איתי.
"תפסיק להתחכם" אני מנסה לרסן את כל הרגשות הבוערים בי. לכל הרוחות, במקום לברוח הרחק מכאן אנחנו רבים ומושכים את הזמן.
שפאקינג.
יפסיק.
להתנגד.
"תפסיק לחשוב שאני לא יכול להסתדר לבד" הוא משלב את ידיו, אני מניד בראשי, "אני מעולם לא אמרתי שאתה לא יכול להסתדר לבד, אמרתי שעדיף שנפעל יחד" המילים שלי הן כמו צלילים שעוברים מאוזן אחת ויוצאים מהשניה, הוא לא מקשיב למה שאני אומר.
"אין יותר יחד, הארי, זה נגמר"
אני חושב שהוא יכל לשמוע את לבי מחסיר פעימה, המילים שלו נגדי חזקות יותר מכל נשק שאפשר להשיג.
"זה שנפרדנו לא אומר שאנחנו צריכים לפעול בנפרד" אני ממשיך להתעקש, הוא ממשיך להתווכח.
"אבל כשהוכחת לי הבוקר למה לא לסמוך עלייך, אומר בדיוק שאנחנו צריכים לפעול בנפרד"
"אני הוצאתי אותך מהפנימיה" הניסיון להוכיח לו שהוא מסוגל לסמוך עליי כושל, אין לי עוד מה לעשות.
"ואני מודה לך על זה, אם אתה רוצה אפצה אותך בהמשך, בינתיים אני אמשיך לבד"
אל תוותר לו הארי, אל פאקינג תוותר.
"אתה עושה את זה כי אתה כועס עליי, נכון?" אני שואל. הוא נאנח כאילו והמניע שלו מובן מאליו, "לא, אני עושה את זה כי אני לא סומך עלייך" הקולות היוצאים מבין שפתיו פוגעים אחד אחרי השני ישירות בבית החזה שלי, עוברים אותו ותוקעים חץ עמוק בלבי.
"סמכת עליי כשיצאנו דרך החלון"
שוב, אני מנסה.
"זה היה זה או למות"
ושוב, אני לא מצליח.
"ובאיזה מצב אתה נמצא עכשיו?" אני מנסה להרחיק את חוסר הישע שמאיים להגיע. אל פאקינג תוותר.
"או לסמוך עלייך, או לסמוך על עצמי, או למות. ההחלטה לא קשה, אני בוחר לסמוך על עצמי"
הוא בכלל זוכר כל מה שעשיתי בשבילו?
בגלל טעות אחת הוא יורה מילים כל כך כואבות, הוא בכלל מתכוון אליהן?
"מתי נהיית כזה עקשן?" אני נאנח, מעביר את אצבעותיי בין שיערות ראשי כשאני לא מצליח להדוך את התסכול ממני, אבל המשפט שאמר אחר כך שבר אותי.
"כנראה אתה לא מכיר אותי"
אל תוותר
אל תהיה אפס כמו שהיית הבוקר
אל תוותר עליו כמו שוויתרת על עצמך
הוא צריך אותך!
ואז אנחנו שומעים את זה, היריות שוב מתקרבות, וזה רק הוכיח לנו שהיינו מספיק מטומטמים כדי לריב באמצע הדרך ולא להמשיך לברוח.
אז מבלי שאני שואל אני מושיט את ידי לידו, אוחז בחוזקה כך שלא יוכל להתנגד, מפעיל את הכוח שלי ורץ בכל הכוח המשך אל עומק היער.
פאק!
"או שתסמוך עליי, או שתמות, תבחר"
אני לוחש לו בין הנשימות הקשות שלי כאנחנו רצים בין עצי היער אל הלא ידוע. כשאני מרגיש את אחיזת ידו בידי מתהדקת אני מבין מה הבחירה שלו היתה, והוא לא מתנגד לי כשאני מוביל את הדרך וגורם לו לרוץ עם הכוח שלי.
אני מעיף מבט לאחור, שם לב שיצרנו פער בינינו לבין החיילים של גבריאל.
אני מיד עוצר את הריצה שלנו, מנסה לפעול למרות הנשימות הקשות וידיי הרועדות שבכלל לא מקלות עליי לפעול לפי התוכנית.
אני מוריד את ידיי לקצה החולצה שלי, קורע חתיכת בד ומניח אותה על ענף חד ובולט היוצא מהעץ, גורר את לואי אחרי להתחבא מאחורי שיח בצד הדרך.
בעזרת אצבע על שפתיי אני מסמן לו לשמור על שקט כשהוא פותח את פיו לדבר, ובין עליי השיח אנחנו מציצים על הדרך, על התוכנית שלי עובדת.
כשאני שומע את צעדיי הריצה שלהם מתקרבים אני מרגיש את לבי פועם חזק יותר ויותר, "מכאן!" אחד מהם קורא כשהם רואים את בד החולצה שלי על העץ, ואני מצליח סוף סוף לנשום לרווחה כשהם מתרחקים, הם לא רצים אחרינו יותר.
אנחנו לא קמים מהקרקע הלחה, אנחנו מנסים להסדיר את הנשימה רגע לפני שנמשיך להתרחק לכיוון ההפוך מאיפה שהחיילים הלכו.
מבטי עובר אל לואי אשר עיניו עצומות לרווחה והחזה שלו עולה ויורד בקצב נשימותיו, "בחירה נבונה" אני אומר, זוכה לגלגול עיניים ממנו.
תודה לאל, לפחות השלב הזה מאחורינו.
אני נעמד על רגליי, מושיט את ידי לכיוונו לעזור לו לקום אך הוא מעיף אותה ממנו, קם לבד.
מבטי סורק את השטח, כמות העצים אשר סובבים אותנו פחותה מאשר שאר היער, ארבעה שבילים יוצאים מאיפה שאנחנו עומדים והמקום הזה נראה כל כך מוכר.
אני יכול להישבע שהייתי פה בעבר.
ואם זה המקום שאני חושב שזה, אז השביל הראשון והשני מתישהו יפגשו, השלישי מוביל ישירות אל הפנימיה,שבו החיילים של גבריאל רצו, והרביעי מוביל אל… בינגו!
"זוכר שסיפרתי לך איך הכרתי את אליזבת?" אני מוודא שהוא לא מחק מראשו את הזיכרון הזה וכשהוא מהנהן באיטיות אני ממשיך את דבריי, "פה נפגשנו, ואני בטוח כמעט במאה אחוז שהשביל הזה יכול להוביל אותנו למקום שנוכל להישאר בו לכמה זמן"
אוי לואי, הלוואי ויכלת לדעת מה אני מרגיש כשאתה נועץ בי את העיניים הכחולות והגדולות האלה שלך.
אפילו אם הכעס שלך מוקרן מתוכן, הן תמיד יגרמו ללב שלי לפרפר כמו משוגע.
אני מוודא שהוא הולך מאחוריי כשאני מוביל את הדרך אל אותו השביל, וכשאני רואה אותו הולך מאחוריי, שותק עם פנים מוטות לרצפה, אני מבין שאין ברצונותיו להתנגד יותר.
תודה פאקינג לאל.
לא חשבתי שלואי מסוגל להיות עקשן ומעצבן כל כך כלפי בן אדם שהוא.. לא אוהב?
ברור שהוא לא אוהב אותי, זה אפילו לא מפתיע אותי כי זה היה ברור שזה מה שיקרה בסוף.
אבל עכשיו אני היחיד שנשאר עם רגשות בלב שלו, אני מנסה לשמור עליו בכל כוחי, אבל לראשי עולה לרגע המחשבה, אם המצב היה הפוך, הוא היה עושה בשבילי מה שאני עושה בשבילו?
לאחר הליכה של כמה דקות בודדות בהן מחשבות לא פוסקות להסתובב בראשי ורגליי ממשיכות להתקדם על האדמה, אנחנו רואים את זה מולינו, מבנה קטן וישן העשויי מעץ.
אני מסתובב לראות את פניו של לואי, שכרגע ממוקדות בשאלה במבנה שמולינו.
"יש שם מישהו?" הוא שואל, מביט בי. "נטוש לגמרי" אני משיב לשאלתו ושם לב לנשימה שנקטע בעומק גרונו.
אם הוא מפחד, אין סיבה, אשמור עליו כל עוד אני מסוגל.
אני מתקדם אל הדלת הישנה שנראה שצבעה מתקלף, מניח את ידי על הידית ופותח כשחריקה רועמת נשמעת באוויר.
אני מסתובב לראות אם לואי מתקדם לכיווני, אך הוא נראה באותו המקום בו היה כשהגענו לכאן, אני מסמן לו להתקרב ולא לוקח לו הרבה זמן עד שהוא צועד לכיווני, נעמד לידיו נכנס פנימה כשאני אחריו.
ספה, יש פה פאקינג ספה. היא אמנם קרועה ומלוכלכת, אבל יש ספה באמצע החדר הגדול.
כשאני מתחיל לסובב את מבטי, עוד רהיטים מתגלים לעיניי.
שטיח מרובע מונח מול הספה ועליו שולחן קטן.
מטבח קטן עם שולחן ושני כיסאות שמלאים באבק.
בהמשך יש מסדרון צר וממנו יוצאים שני חדרים, אחד שירותים ואחד חדר שינה עם מיטה.
אבל הכל כל כך מטונף ומאובק וישן.
בהחלט הולך להיות מפחיד בלילה, כי אני יודע שלמרות שמנורות עתיקות מעצבות את התקרה, הסיכויים שחשמל זורם בקירות הבית הזה כלושים מאוד.
אני מעביר את מבטי אל לואי אשר מבטו סורק את השטח כששום הבעה לא נראית בפניו.
אוי נסיכה, הלוואי וידעת מה אני מוכן לעשות בשבילך.