Against The World

פרק 29

נק' מבט הארי

לעזאזל אני אידיוט, אני כל כך פאקינג אידיוט!
אני עומד מחוץ למשרדה של אליזבת, שומע כל מילה בשיחה שלה עם לואי, על הגרפיטי שאני עשיתי, על ספריי הצבע שנמצא בתיק שהיה על גבו שבכלל היה אמור להיות על גבו של נייט, והכי כואב, הכי כואב זה שאני שומע את לואי אומר "אני לא עשיתי כלום, זה לא אני" כל פעם מחדש אחרי דבריה של אליזבת.
הלב שלי מתכווץ באשמה מייסרת.
הוא נפגע והכל בגלל הקנאה המגעילה שלי, לא חשבתי על כלום כשראיתי אותו עם נייט, כל חלק בי בוער שאני מסתכל על החיוך המתוק של לואי כשהוא נמצא לידו.
איך הוא לא מצליח להבין כמה אני רוצה אותו? כמה אני צריך אותו?
אם הייתי רק יכול לחזור אחורה כשהוא רצה אותי כמו שאני רוצה ולנשק כל חתיכה פנויה ממנו, לאחוז בו קרוב לחזה שלי ולספר לו איך שהוא גורם ללב שלי לפעום בחוזקה.
אך המציאות באה כנגדי, היא שמה לי את הדבר שאני הכי רוצה מול העיניים אך לא יכול לקבל אותו, ועכשיו אני רחוק אפילו מלגעת בו.
לקחתי כמה צעדים לכיוון הדלת ועצמתי את עיניי, מנסה להקשיב לקולותיהם המעומעמים.
"אני מצטערת לואי, אבל אצטרך לאסור עלייך להגיע לנשף ובמקום זה, תנקה את הבלגן שעשית" זיהיתי את קולה של אליזבת.
שיט!
שיט שיט שיט
לא
לא לעזאזל!
אין סיכויי שזה באמת קורה, הוא ילך לנשף, הוא חייב ללכת לנשף!
אני נושך את שפתיי התחתונה בחוזקה, מעביר את ידי בשיערותי כשהלחץ מבעבע בתחתית ביטני.
הוא הולך לשנוא אותי כל כך.
איך יכולתי להיות כזה טיפש?
קול חריקה קטנה, מוציאה אותי ממחשבותי. ראשי מביט במהירות לדלת משרדה של אליזבת, ליבי החסיר פעימה שעיננו מצטלבות, עיניו הכחולות מבריקות תחת דמעותיו.
זה נורא שאני חושב כמה יפהפה הוא נראה שהוא בוכה.
אני פותח את פי אבל דבר לא יוצא מלבד נשימה חנוקה.
הוא מביט בי בעיניים עצובות שהוא פונה למסדרון, בורח.
הוא מתחיל לרוץ בגרם המדרגות, אני מייד אחריו.
"חכה רגע, תן לי להסביר!" אני קורא מאחוריו, אך שום תשובה לא נראתה ממנו.
הפעלתי את מהירות העל שלי ורצתי במהירות כדי לעקוף אותו, חוסם לו את הדרך לעלות במדרגות.
"אפשר לדבר על זה?" שאלתי בקול עדין ושמעתי התיפחות ממנו, גבו רועד, לעזאזל!
הוא העלה את מבטו אלי באיטיות, הכחול שבעיניו בלט כנגד האדום שנוצר עקב הדמעות.
הוא הניד בראשו, מבט חסר כל הבעה בפניו, הוא עקף אותי מצדי השמאלי והמשיך לרוץ במדרגות.
נשארתי במקומי, באמצע גרם המדרגות, ראשי מושפל ונשימותיי קשות, איכזבתי אותו, איכזבתי את עצמי.
לפתע רעם נשמע מחוץ לבניין הפנימיה שהקפיץ את לבי, סערת רגשותיו הופכת למוחשית, אני חייב לחזור אליו, אני לא אלך עד שמזג האוויר יחזור להיות כפי שהיה קודם!
אני עולה במהירות במדרגות, רץ לחדרו ומנסה לפתוח את הדלת, מקלל חרשית תחת אפי שהיא נעולה, כמובן שהיא תהיה נעולה.
חנק עולה בגרוני שאני שומע ייבבות קטנות ושקטות דרך הדלת, "לואי, בבקשה תפתח את הדלת" אני מבקש, קולי איטי ורך, מפחד לשבור אותו יותר ממה שכבר הצלחתי.
"לואי זה לא כמו שזה נראה בבקשה תן לי להסביר.."
אני מעביר יד בשיערתי, בולע את רוקי בכבדות שאני אומר לבסוף, "אני צריך אותך, בבקשה" קולי כמעט ולא נשמע תחת השקט של המסדרונות.
ליבי נסדק שאני מבין כמה עמוק אני נמצא בתוך החרא.
אני ממשיך לדפוק על דלתו, קורא אליו אל מעבר הדלת.
התסכול שוטף את גופי, אני רוצה לרוץ אליו, לדבר איתו, להביט בו, אך הדלת הנעולה עוצרת בעדי.
"נסיכה" קול כל כך שקט ושברירי יוצא מפי, ידי מפסיקה לדפוק על הדלת ונשימה ארוכה מרוקנת את ריאותיי, מצחי מונח על הדלת.
הורדתי את ידי, לוקח צעד לאחור. מבט אחרון לדלת הנעולה והמשכתי במסדרון, כמה צעדים בודדים לכיוון החדר שלי.
נכנסתי פנימה וסגרתי אחרי את הדלת, מבחין דרך החלון בגשם החזק שיורד, בשמיים הצבועים באפור, לעזאזל זה פאקינג בגללי!
הכעס בער בי, חשתי בו מתחיל בבית החזה שלי ועובר בכל גופי, רץ בדמי, מעלה את קצב פעימות לבי.
ידיי הושטו לכיוון הכיסא והטחתי אותו בחוזקה על הרצפה, שאגת כעס חסרת כל שליטה ברחה מפי.
נשימותיי נעשות קשות ועמוקות כשאני מבחין בברד מתווסף לסופה שמתחוללת בחוץ.
העברתי את ידי בשיערותיי והבטתי סביבי, מותש מהידיעה שניסיתי להכחיש.
הוא לעולם לא יסלח לי