Against The World

פרק 47

נק' מבט הארי

נשימה
נשיפה
נשימה
נשיפה
פאקינג נשימה
תנשום כבר, חתיכת אידיוט!
הנה, הפחד הכי גדול שלי מתגשם לנגד עיניי, אני אוהב אותו והוא פאקינג לא כאן!
הוא שונא אותך
הוא שונא אותך
הוא שונא אותך!!
כמו שאתה שונא את עצמך…
מגיע לי
כל זה פאקינג מגיע לי
אני זבל, אני אידיוט, אני דפוק, אני…
רוצח
רוצח עלוב זה מה שאני
פאק!!
אני יושב על הרצפה בחדר הקטן הצמוד למטבח, שם שמורים כל המשקאות החריפים. בקבוק הזכוכית אחוז בין שתי ידיי, הנוזל השקוף שבתוכו הוא התרופה שלי, התרופה שלי להרגיע את עצמי.
זה ימנע ממני לחשוב, יקשה עליי להתפקס ולחשוב רק על דבר אחד. אם אשתה, אני לא אחשוב על כלום, המוח שלי יקבל את המנוחה שלו.
וכרגע הוא זועק לעזרה בגלל כל המחשבות שלא פוסקות, ולעזאזל אני כבר חצי דרך מלהישבר.
אני רוצה לשתות
אני רוצה לברוח מהמציאות
אני רוצה להרגיש את הצריבה הזאת בגרון תוך כדי הידיעה שזה הדבר האחרון שארגיש לזמן הקרוב, עד ששוב אשתה, ושוב אשתה, עד שאאבד את הראש.
אני כל כך רוצה את זה אבל בכל פעם זוג עיניים כחולות עולות לראשי, ולאחר מכן מגיעה מחשבה אחת,
אתה פאקינג אכזבה.
אכזבת את כולם ואכזבת את עצמך
איך אפשר לברוח כשהאמת צועקת עלייך?
אני קם על רגליי, בודק שהחדר ריק ומשתמש בכוח שלי לחזור במהירות לחדר שלי לפני שמישהו ישים לב אליי.
גופי צונח על המיטה, הבקבוק מונח לידי, אני מביט בו, בזכוכית המבריקה והבוהקת שלו.
אני אחזור לשתות והכל יהיה כמו פעם, לפני שהכרתי את לואי.
אם הצלחתי לשרוד לפניו, אצליח גם אחריו.
אבל האם אני באמת מוכן לוותר על העבודה הקשה?
לעזאזל עם זה, כן.
כן אני מוכן.
פאק…
אני מתיישב על המיטה, לוקח את בקבוק הזכוכית ומחזיק אותו בין אצבעותיי, האם זה מה שיעזור?
האם זה מה שיגרום לי לשכוח את הכאב?
אני חייב תשובה במהרה, כי כרגע אני רק חושב יותר ויותר, מתחיל להיזכר ביום בו אני ולואי ישנו יחד במיטה הזו. הוא היה מחובק בין זרועותיי, גופו צמוד לגופי.
הינו חסרי דאגות, רק שני נערים שנפלו אל תוך ההרגשה הזאת, נהנו ממשמעות החיים הלא ידועה.
ועכשיו המצב התהפך
הנפילה שלו הפסיקה, ואני נופל במקום ללא תחתית.
אני צריך אותו
לעזאזל אני צריך אותו כל כך
נשימתי מעט רועדת ועיניי נרטבות מהדמעות החמות, אני מעביר את אצבעותיי על שפתיי כשאני משתוקק לחוש שוב את שפתיו.
אני רוצה לחבק אותו כל כך חזק, לנשק את שפתיו ולהתנחם בשפתיים הדקות האלה שלו, שיודעות לנשק כל כך טוב.
אני מעלה לראשי את הנשיקה הראשונה שלנו, אי שם באגם באמצע הלילה, גופו כרוך סביבי ואני אוחז בו, נרגע עם חום גופו במים הקפואים.
כל הדברים שחשבתי באותו הרגע עולים לראשי, התפאלתי מכמה יפה בן אדם יכול להיות, כמה יפה לואי.
באותו היום אור הירח גרם לעיניו הכחולות לנצוץ, וכל כך רציתי לחוש בשפתיו. התגריתי בו, לא יכלתי לחיות עם העובדה שהוא מתחמק ממני, לא נותן לי לנשק אותו, אבל אז זה קרה.
הוא נישק אותי, וזה היה כל כך טוב.
אני מתגעגע להרגשה הזאת
להרגשה של שפתיו נעות כנגד שלי
לנשימותיו הרכות שהרגשתי על פניי
לידיו שתמיד כרכו את צווארי כשהינו מתנשקים.
'רק אל תתאהב בי'
זה היה משפט כל כך מטומטם לומר.
הייתי תמים, חשבתי ששנינו נקשיב למשפט הזה, חבל שאני בעצמי לא הקשבתי לו ומנעתי מעצמי ליפול בשבילו, כי הנפילה כל כך חזקה.
ואני עדיין נופל.
כבר אז הבנתי שמשם אין דרך חזרה, הלב נופל וגם המוח כשאני נזכר בנשיקה האחרונה.
איך שפתיו נישקו את שפתיי, הדרך בה הן עברו בזרם של נשיקות אל צווארי, שואבות את עורי לתוכן, גורמות לנשימתי לרעוד כמו בתול שלא עבר כלום בחיו המיניים.
אני נזכר שהוא נתן לי את גופו
סמך עליי שאעשה לו רק טוב
ופישלתי.
אני נופל לאחור לשכב על גבי, בוהה בתקרת החדר.
מתי כבר אתעורר מהסיוט הזה?
מתי אתעורר ואגלה שזאת לא המציאות, שאני עדיין עם לואי.
מתי אשמע שוב את שלושת המילים יוצאות מפיו.
'אני אוהב אותך'
זה כל מה שאני צריך לשמוע עכשיו.
לואי גרם לי להרגיש דברים שאף פעם לא רציתי להרגיש, הוא שינה את דעתי לגביהם, גרם לי להבין שאני לא צריך לחיות בפחד עד שלא אנסה.
וניסיתי
ואהבתי את זה
אני אוהב אותו.
הייתי מספיק אידיוט כדי לא לומר לו את זה, ועכשיו זה מאוחר מידיי.
האם מתישהו הוא ידע מה אני מרגיש כלפיו?
אוי אלוהים, אני תקוע.
אני רוצה לדבר איתו, לצחוק איתו, לחייך איתו, אך שום דבר מזה לא יקרה בקרוב.
לעזאזל אני לא מפסיק לפשל.
בגללי הגענו למצב הזה
בגללי נוצר המרחק הזה
אני חתיכת זין
האם גם הוא מרגיש את הגעגוע?
האם גם לו התשוקה להיות אחד עם השני מחלחלת בין העצמות?
הוא כועס עליי, אין מצב שירצה להיות בקרבתי, אין שום סיכויי בעולם שירצה לדבר איתי.
אני פאקינג רוצח עלוב שהורס הכל.
הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי כבר תקופה.
אלוהים אני פאקינג אידיוט מזדיין.
אני עוצם בחוזקה את עיניי ופותח את הבקבוק, הגיע הזמן להפסיק את כל המחשבות האלה.
פיית הבקבוק משתפשפת עם שפתיי, אני נושם עמוק רגע לפני שאותה השריפה המוכרת מורגשת בגרוני, הנה התחלנו…
נשברת
אתה כזה חלש
אכזבת את כולם! את כל הסובבים אותך!
עוד לגימה עוברת בגרוני, השריפה מתגברת.
אתה אפס, זה מה שאתה!
אפס שלא מסוגל להתמודד עם החיים האמיתיים, אפס שלא מתמודד עם האמת
אתה רוצח!
תבין את זה, תקבל את זה.
עוד לגימה, עוד מחשבה שנמחקת מראשי, עוד קצת שריפה בגרוני.
אם אתה כבר נזכר, תיזכר בכל הרע שגרמת לאחרים להרגיש.
תיזכר בלואי, לואי שלקחת את אבא שלו ממנו
תיזכר באליזבת, שהייתה צריכה להציל אותך מהבעיות של עצמך כי אתה כל כך פאקינג זבל שלא יכול להתמודד עם הבעיות שלו בעצמו.
והנה אתה עושה את זה שוב, בורח מהבעיות שלך, מדחיק אותן לקצה ומתעלם מהן כאילו ולא קיימות.
חתיכת פחדן!
לגימה
השריפה מתגברת
עוד לגימה
השריפה צורבת
לגימה
הראש מסתובב
שקט
יש שקט פתאום
הצלחתי לחזור לשקט.
אני צוחק, אני מחייך, הצלחתי!
הצלחתי להעלים את המחשבות האלה
הצלחתי ל…
רגע
אויי
אליזבת לא יודעת, אסור לאליזבת לדעת, לא לא לא!
אליזבת תתאכזב
אליזבת תכעס!
אויי, זה לא טוב.
אני צריך לבקש ממנה יפה שלא תכעס עליי, אחרת… אחרת היא תכעס!
זה נוראי. פשוט נוראי.
ולואי
אוי לואי
הוא כזה קטן, הוא גם יכעס, או שלא אכפת לו
אכפת לו?
אין לדעת.
אני חושב שהראש שלי מסתובב, אני צריך לצאת החוצה לנשום אוויר צח.
אני יוצא מדלת החדר, המסדרון שקט, איפה כולם?
רגליי צועדות בפזיזות לכיוון גרם המדרגות, צחוק בורח מבין שפתיי כשאני לא מבין למה אף אחד לא שותה, למה אף אחד לא מחליט להתנתק מהמציאות הזאת, הם מפספסים.
טוב לי
טוב לי?
טוב לי מאוד!
אני יורד במדרגות כמעט נופל במדרגה האחרונה, אופס
זה מצחיק
אין פה אף אחד
אני לבד!!
אני פותח את דלתות הפנימיה, מרגיש את הצורך לבכות כשאני רואה את כולם בחוץ באמצע שיעור ספורט, זונות.
אני מתחיל ללכת לאחור לברוח מהשיעור, אך יד אוחזת בכתפי ומסובבת את גופי חזרה לכניסה הבניין.
"אתה לא מבריז" זאין אומר, אני צוחק לו בפרצוף.
לפתע עיניו נפערו לרווחה, ובין רגע הייתי כלוא בין שתי זרועותיו, מה הולך פה?
"למה שתית?" הוא לוחש ליד אוזני ואני נאנח עמוקות, זה לא מה שחשוב עכשיו, מה שחשוב זה שפעם ראשונה טוב לי ואני לא צריך לדאוג לשום דבר.
"לא שתיתי" אני מנסה לצאת מבין זרועותיו, אך אחיזתו הדוקה, בן של פאקינג זונה.
"אני מריח את האלכוהול מהפה שלך, אל תעבוד עליי"
אופסי?
"לך ממני" אני נאבק בו וסוף סוף הזונה הזאת משחררת אותי, אני צריך לראות את הנסיכה שלי ברגע זה!
"בוא לשיעור" אני קורא בקול ובחיוך ענק, רץ בעזרת הכוח שלי לכיוון השיעור ונעמד מול המורה, מחפש איפה לואי.
היא התחילה להסביר לנו כל מני תרגילים מוזרים. למה לעזאזל אני צריך לסובב את התחת שלי, זה התחת שלי ועכשיו אני מבליט אותו מול מי שמאחוריי כי עברנו לתרגיל אחר.
אני מעלה את מבטי מעלה, מרגיש את נשימתי נקטעת בגרוני, וואו.
זאין נעמד לצידי, עושה גם הוא את התרגיל.
"מי ידע ששיעור ספורט יכול להיות מחרמן?" אני אומר בלחש כשאני רואה כל כך הרבה תחתים מכוונים אליי, אבל התחת שהכי בלט לעין שלי היה של לואי.
מצאתי אותו!
"אתה אידיוט" קולו נשמע מיואש, סובבתי את מבטי אליו, לא מבין מה לעזאזל הולך במוח הקטן והמטומטם שלו, "תראה את כל היופי הזה, הזין שלי מרגיש בפאקינג גן עדן" אני משיב בחיוך ענק, עובר לתרגיל הבא.
"למה שתית?" הוא שואל, אני מרים את כתפיי, נמנע מלענות על זה.
כי החיים שלי הרוסים, זה למה.
המוח שלי שקט עכשיו, מקבל מה שמגיע לו, סוף סוף המחשבות הפסיקו.
מעולם לא הייתי צריך להפסיק לשתות, לואי הכניס לי מחשבות לראש שזה רע, שזה לא טוב, עובדה שזה הדבר היחיד שעוזר לי.
זה עושה לי טוב.
התחלנו לרוץ, מקיפים את המגרש מספר פעמים.
כולם רצים לידי, חולפים על פניי, ראשי מתחיל להסתחרר.
לעזאזל, איפה השקט שלי, אני צריך את השקט חזרה!
אני ממשיך לרוץ, נשימותיי קשות, ואז אני רואה אותו שם, רץ בכל הכוח, והסחרחורת בראשי מתחזקת.
אני עוצר את הריצה, מתחיל ללכת, מועד בכל צעד שעושה.
הוא עקף אותי, מסובב את מבטו אחורה לראות אותי, להבין מה פאקינג עובר עליי, ולפי המבט שלו נראה שהבין, הבין שאני פחדן שלא מסוגל להתמודד עם עצמו.
אז הוא המשיך לרוץ, הרחק ממני, רק לא להתקרב, רק לא לשים לב.
אני עוצר את ההליכה, מסתובב סביב ומפעיל את הכוח שלי להגיע במהירות לשירותים, נופל על ברכיי ומקיא את הכל אל תוך האסלה.
לעזאזל.
"קום" קולו המתנשף של זאין נשמע מאחוריי לאחר כמה דקות שאני יושב על הרצפה ליד האסלה כמו זונה מזוינת. אני מסובב את ראשי לאחור, הוא עומד לידי עם ידיים שלובות.
"קום!" הוא חוזר על דבריו, ואני קם מהרצפה. "אתה מוכן להסביר לי מה עובר עלייך?" כעס נשמע בקולו, אני מגלגל עיניים, הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה שעוד מישהו יכעס עליי.
שפאקינג יתנו לי לחיות את החיים שלי כפי שאני רוצה לחיות אותם, מבלי לתקוע דין וחשבון לאף אחד.
אני מתקרב לכיור, שוטף את פניי במים הקרים, נושם עמוק.
"מה קרה, הארי?" הוא שואל. אני מביט בו דרך השתקפותו במראה, מניד בראשי, "אני לא יודע" אני נושם, סוגר את זרם המים ועובר להתיישב על הספסל שמונח בפינת החדר המזדיין הזה.
"זה לואי?"
סובבתי את מבטי אליו, כל הכעס בער בגופי, "תפסיק לחשוב שהכל סובב סביב לואי! לואי הוא לא כל הפאקינג חיים שלי, יש דברים שמעבר למזדיין הקטן הזה ויש דברים שיותר מורכבים ממה שנראה לך"
שקר. שקר. שקר. פאקינג שקר.
אני נושם בכבדות, מעביר את ידי בין שיערות ראשי, אני אידיוט מטומטם שלא מסוגל להתקדם מהאקס שלו.
אז עכשיו הוא האקס שלי
פאקינג אקס!
אני מרעיד את רגלי כנגד הרצפה, כל השקט שנהנתי ממנו התפוגג תוך שניות, זה לא היה מספיק, זה לא מספיק אני צריך עוד!
"למה נפרדתם?" קולו של זאין מתרכך, אני מגחך ומניד בראשי, נפרדנו כי אני פאקינג רוצח, הוא עשה טעות כשהחליט להתקרב אליי ולנסות להציל אותי מעצמי.
מי הוא חשב שהוא כשניסה בכלל, למה הוא ניסה מלכתחילה?!
למה הוא היה צריך להתערב בחיים שלי?!
כל המצב הזה שאני נמצא בו פאקינג בגללו.
הוא אשם בהכל.
"בשביל מה אני אספר לך? שגם אתה תתרחק ממני כמו שהוא התרחק? כולכם זונות, באמת!"
אני מטיח את רגלי בחוזקה על הרצפה, קם על רגליי, "אתם כל הזמן מנסים לעזור, חושבים את עצמכם שאתם היחידים שיכולים להוציא אותי מהמצב הזה, תראה לאן זה הוביל אותי כשסמכתי על לואי! הוא עזר לי לזמן קצר מאוד וכשעזב… הכניס אותי למקום נמוך יותר משמצא אותי!"
נשימות כבדות יוצאות מבין שפתיי, "אז כבר לא אכפת לי ממנו ולא אכפת לי כל מה שהוא מרגיש, שימות מצידי! שהזקן המזדיין הזה יבוא ויהרוג אותו כי פאקינג לא אכפת לי יותר, לא אכפת לי מהעתיד שגיליתי, לא משום דבר!"
אני לא שולט במילים היוצאות מבין שפתיי, נותן לכעס המשולב עם השפעת האלכוהול לדבר במקומי. אני מסתובב מתכוון לצאת מחדר השירותים, אך אני רואה אותו עומד שם, נראה שעמד שם במשך הרבה זמן, הקשיב לשיחה המזויינת.
עיניו פעורות לרווחה, דמעות הרטיבו את לחייו, הוא מניד בראשו ומסתובב ממני, יוצא בריצה מחדר השירותים, ורק עכשיו אני מבין מה המילים שנפלטו מפי.
לכל הרוחות.
חתיכת אידיוט תראה מה עשית!
אני רץ אחריו, מנסה לתפוס אותו, הוא מתחמק.
אני לא מוותר, אני מפעיל את הכוח שלי ומצליח לעקוף אותו, נעמד באמצע הדרך שלו.
"מה?! מה אתה רוצה?" הוא צועק, מנסה לעקוף אותי אך אני לא נותן לו, לא עד שיתן לי להסביר מה קרה מקודם.
"תעוף ממני" הוא דוחף את ידיו בחוזקה על בית החזה שלי במטרה שאתרחק ממנו, וזה עבד לו, אבל לא בגלל שהוא היה חזק מספיק כדי להזיז אותי, אלא ששיווי המשקל שלי הושפע מהאלכוהול ואני מרגיש את הכל סובב סביבי.
הוא ממשיך ללכת, אך שוב אני מפעיל את הכוח שלי להשיג אותו. אני תופס בידו ומסובב אותו אליי, לא משחרר את אחיזתי בידו למרות שהתנגד לכך.
"אל תיגע בי!" הוא בוכה וצועק, נאבק בי בכל הכוח.
"אני מצטער, לואי" אני לוחש, הוא מפסיק להתנגד לאחיזתי ומביט בי במבט המום, "אתה מצטער?" הוא מגחך, מניד בראשו, "אתה מבין בכלל מה עשית?!" הוא צועק וחוזר להתנגד לי.
דפוק. דפוק. דפוק!!
"אני לא התכוונתי למה שאמרתי" אני מנסה להסביר לו, אך הרעל בעיניו שמעולם לא ראיתי קודם לכן גרם לי להבין כמה דפוק אני נשמע.
"מה אכפת לי אם התכוונת או לא, עכשיו זאין יודע עלי!" הוא מצליח להוציא את ידו מאחיזתי, לוקח כמה צעדים לאחור.
"מעולם לא הייתי צריך לסמוך עלייך" הוא לוחש, מניד בראשו, מסתובב כדי לצעוד הרחק ממני.
בום
בום
בום
צרחה נשמעת מאחור
בום
גופי מתאבן כשאני מזהה את הרעש
יריות אקדח.