הייתי רוצה למצוא את עצמי במציאות אחרת.
במציאות שבה אני לא צריך לפחד על החיים שלי, מציאות שבה אני לא צריך להסתיר את הכוחות שלי.
מציאות אחרת, שבה אני יכול להישאר לשכב על הספה, מכורבל בין הזרועות החזקות של הארי ופשוט להישאר ככה לנצח.
אני רק רוצה לעצום עיניים, להיסחף אל ההרגשה של האצבעות שלו שמלטפות את עורי, להיות חסר דאגות.
להישאר ברגע הזה לתמיד.
שנינו לא הוצאנו מילה מאז שהבוקר עלה. אני התעוררתי אל תוך ההרגשה של האצבעות שלו שמלטפות אותי, ואז הבטתי בו. בפעם הראשונה מאז… מאז שחזרנו, ואני רק רוצה לחוות את הרגע הזה שוב ושוב.
החיוך הרך ששלחנו אחד לשני בידיעה שאנחנו ביחד, שאנחנו כאן כדי להישאר. הפחד עלה לרגע שאוליי הכל היה חלום, אבל זה לא היה חלום.
זה באמת קרה.
הכל קרה.
ואני זוכר כל רגע קטן מזה, זה זיכרון שלעולם לא ארצה לשכוח.
וזה היה כל כך יפה, כי רק רצינו בטוב של השני, רצינו לענג אחד את השני.
ככה עוברות להן הדקות הראשונות של הבוקר, במבט מאושר וחיבוק ארוך שאף אחד לא רוצה לשחרר.
הגוון הירוק שבעיניו נעשה בהיר יותר בעקבות קרני השמש שנכנסו דרך החלון, אותו הירוק שרק השתוקקתי לראות אותו אתמול בלילה מתוך החושך.
לבי פועם בחוזקה בעוד שכף ידי עולה לכתפו, אני מושך את גופי מעט מעלה, מניח את שפתיי כנגד שלו.
עיניי אוטומטית נעצמות, מחשבותיי נודדות הרחק מכאן ואני מתייסר לרגע הזה. חום פיו שורף את שפתיי גורם לדמי להבעיר את וורידי.
אני משחרר את שפתינו אך עדיין נשאר קרוב, נושם את האוויר שלו, מתענג על הנוכחות שלו.
"היי"
המילה הראשונה הנאמרת בינינו היא ממני. קולי יוצא כלחישה כיוון שכרגע ראשי עסוק בלסרוק את פניו, להירגע עם המגע שלו.
"היי" הוא משיב באותו הטון הרגוע, כאילו ואנחנו בסך הכל שני ילדים חסרי דאגות.
הלוואי והינו חסרי דאגות.
קולו המחוספס משינת הלילה העביר צמרמורות לאורך כל עמוד השדרה שלי, אותן הצמרמורות ששיגעו את גופי כשנתתי לו אותי אתמול בלילה.
לחיי נצבעות באדום בשניה הראשונה שאני מעלה לראשי את מקריי אמש, מאז שאחז בידיי ומשך אותי לשבת מעליו ועד שהרגשתי את הזרע שלו נפלט בתוכי.
אני מתקרב אל גופו עוד יותר וחש בכל הפרפרים קמים לתחיה בבטני כשהחיבוק שלו סביבי התהדק, לא רוצה לשחרר, לא רוצה שאני אשחרר.
אני מבחין בכך ששנינו לבושים רק בבוקסר. מבטי מסתובב אל רצפת החדר, כל הבגדים שלנו זרוקים בבלאגן על הרצפה, אין דבר שמכסה את גופינו מלבד פיסת הבד הדקה של הבוקסר.
כשאני מנסה לקום מהספה בכוונה ללבוש עלי את הבגדים הארי לא משחרר אותי, דבר המוציא ממני צחוק קטן. בעדינות אני מרים את ידו ממני, מסתובב ונעמד על הרצפה. אני מתקדם לכיוון המכנסיים שלי ומרים אותם מהרצפה, מסדר אותם רגע לפני שאני מלביש אותם על רגליי.
במבט חטוף להארי אני שם לב שכל תשומת לבו מופנת עליי, מבטו סורק את כל גופי כששפתו התחתונה ממוקמת בין שיניו. באותו המבט המסוקרן שהוא מסתכל עליי, אני מסתכל עליו. גופו מרשים ביופיו, השרירים שלו שנעים יחד עם כל תנועה שעושה.
אני אוסף את החולצה שלי מהרצפה, עדיין מרגיש את מבטו עליי, אך רגע לפני שאני מספיק ללבוש עליי את החולצה הוא משתמש בכוח שלו כדי להתקרב אליי במהירות, לעמוד מולי ולהפגיש בין שפתינו יחד בפעם השניה היום.
השפתיים הרכות שלו עוברות אל צווארי, שואבות את עורי אל תוך חום פיו ואני נשען על המגע שלו, עוצם את עיניי ואוחז בגופו כשחוסר שיווי המשקל מכה בי.
שתי ידיו על לחיי, שפתיו נוטשות את עורי וכעת פניו ממוקמות מולי.
ידו מושטת אל חולצתי והוא חוטף אותה מאחיזתי, מכוון אותה אל מעל ראשי ומלביש אותה עליי.
"איך אתה?" הוא שואל, והתשובה אפילו לא ברורה לי.
אני נמצא על הגבול שבין אושר לעצב. בתוך קירות הבית אני מאושר, אני מרגיש מוגן, אני עם הארי, אבל מנגד לכך, מחוץ לבית הזר הזה, יש צבא של אנשים שמחפשים רק אותי.
והם לא יהססו לפגוע בי.
אני נאנח עמוקות ובמקום תשובה אני קורס אל תוך זוג זרועותיו. הוא מחבק אותי, מחזק אותי.
"אני לא יודע" בקול חלש אני עונה לדבריו, החיבוק שלו מתחזק. "אתה מתחרט על אתמול?" בעדינות הוא שואל ואני ממהר לשלול את דבריו.
"לא לא"
"אז מה הבעיה?"
"יש מלחמה בחוץ והם לא יעצרו עד שיתפסו אותי" אני לוקח צעד אחורה, ידיו עולות אל לחיי, ממקמות את פניי קרוב אליו.
"ואנחנו לא נעצור וניתן להם את מה שהם רוצים" המילים שלו מרעידות את לבי, הוא אומר כל מה שאני רוצה לשמוע, כל מה שאני רוצה וצריך לשמוע.
"איך הם ידעו להגיע כל כך מהר אתמול?" אני שואל בקול חלש כשאני משפיל את מבטי. אני שומע את האנחה העמוקה שלו ואז את הלחישה השקטה שפולטת מפיו רצף של קללות.
"לעזאזל" הוא נושם, אני מחזיר את מבטי מעלה אליו אך ידיו כבר לא ממוקמות על לחיי, "כנראה יש בפנימיה מישהו שעובד עם גבריאל" כעס בקולו. אני מטה את מבטי למילותיו, "למה שהוא יעשה את זה?" אני שואל, שוב הוא נושם עמוק, מתרחק ומתרסק על הספה, אותה הספה שעליה הוא לקח את בתוליי.
"כסף? אני לא יודע, אבל אוליי כשהיינו בשירותים הבן זונה הזה צוטט לשיחה"
הוא מתוסכל ואצבעותיו עוברות כנגד מצחו. אני נשאר עומד מולו, מנסה לחשוב על מה לומר, מה לעשות ומה לחשוב.
אני שם לב שהוא עדיין לבוש רק בבוקסר שלו, אני מחפש את בגדיו על הרצפה עם מבטי אך נעצר בעיניו שכרגע סורקות אותי, כל חלק בגופי.
הלב מחסיר פעימה.
הוא בוחן אותי, מחייך כאילו והשיחה שקיימנו קודם מעולם לא קרתה. גופו רוכן קדימה כך שהוא נשען על ברכיו, "למה התלבשת?" הוא שואל, גבותיי נורו מעלה, למה מתכוון? ומה זאת השאלה הזאת בכלל?
"מ… מה?" קולי מגמגם בחוסר הבנה. ידו נשלחת קדימה אליי והוא אוחז במפרק כף היד שלי, מושך אותי אליו כך שכרגע אני עומד צמוד אליו.
כיוון שהוא נותר יושב אני צריך להוריד את מבטי אליו, שתיי ידיו תפסו את מקומן על מותניי, חודרות אל מתחת בד החולצה.
"למה היית חייב להתלבש?" הוא שואל שנית, מעביר את קצות אצבעותיו באיטיות מייגעת על עורי, מעביר צמרמורות חזקות לכל גופי.
אני בסך הכל מחייך אליו, מנסה להשתלט על הלחיים שלי שהולכות ומאדימות בעוד שידיו מעלות את חולצתי מעט מעלה ומייד חיוך עולה על שתי שפתיו.
אני מוריד את מבטי אל המקום אליו מסתכל, מבחין בסימנים הסגולים שקישטו את בטני התחתונה.
לבי מחסיר פעימה למראה הזה, הוא באמת סימן את הטריטוריה שלו אתמול.
"בוא לפה" בנהימה חלשה הוא מושיב אותי לברכיו, שוב, כך שאנחנו נמצאים כמו שהינו אתמול.
אצבעותיו שורפות את עורי והקרבה שלו אליי העצימה את הלחץ בחזה הנוצר מפעימות הלב החזקות. "לגבי אתמול" הוא מתחיל לדבר אך קוטע את דבריו באמצע. אני מביט בעיניו, מחכה שימשיך את המשפט אך זה לא מגיע, דבר הגורם לי לגחך מעט.
"מה לגבי אתמול?"
"איך אתה מרגיש? אני מתכוון… עם כל מה שהיה"
לחיי מאדימות.
לא.
כל פניי מאדימות.
אני מחייך אליו ונושם עמוק, משפיל את מבטי ושומע את הצחוק היפה שלו מתנגן באוויר.
"אם היית שואל אותי בתחילת הבוקר אתמול אם הייתי מאמין שאסיים את היום איתך בבית נטוש באמצע יער כששנינו עירומים אחרי ששכבנו הייתי צוחק לך בפרצוף" אני אומר, מחזיר את מבטי מעלה אליו וחיוך גדול חושף שיניים הופיע על פניו.
לבי משתגע מתחת לבית החזה שלי. שתי ידיי על לחיו ובאיטיות אני מלטף את עורו הרך, עדיין מתקשה להאמין שזאת המציאות ולא החלום הכי טוב שחלמתי.
"אבל אתה שמח שזה יצא ככה?" הוא שואל, אני מהנהן בראשי, "עדיין כואב לי אבל אני שמח"
"אתה יודע מה עוזר לכאב הזה?" חיוך זדוני עולה על שפתיו, אני נאנח כי אני יודע שהתשובה שלו הולכת להיות חסרת כל הגיון.
"לא"
"סיבוב שני"
ידעתי.
"תודה על ההצעה, אך אאלץ לוותר" אני צוחק וקם מרגליו, מוצא את בגדיו בקצה החדר המרווח ומתקדם לאסוף אותם, זורק אותם עליו כדי שיתלבש.
הוא קם מהספה לובש את הג'ינס השחור שלו ואת החולצה תוך כדי שמתקדם אליי.
"אם היו אומרים לי אתמול בבוקר שאמנם היום התחיל זוועה ונשברתי אבל אני הולך לסיים את היום בתוכך, אפילו אני לא הייתי מאמין לזה"
קולו מתלוצץ ואני מגלגל את עיניי לדבריו, "לא יכולת למצוא תיאור טוב יותר?" כשאני שואל הוא ממקם את שתי ידיו על כתפיי, רוכן מעליי. "אין דבר יותר טוב מזה" לחישתו נשמעת מעליי ולאחר מכן שפתיו הורגשו כנגד שפתיי לנשיקה קטנה.
נשארנו קרובים, אף אחד לא רוצה להתרחק.
נשימותינו מתמזגות, קצב פעימות ליבנו מסתנכרן להיות זהה.
לא היה צריך לחכות יותר מידיי זמן כדי שהשפתיים שלנו ימצאו חזרה את הדרך אחת לשניה, ולא היה צריך לחכות דקה נוספת עד שארגיש את דמי מבעיר את כל עורקיי ואת הכל מסתובב סביבי.
ידיי נכרכות סביב צווארו ולשונו מפלסת את דרכה אל בין שפתיי, מתחככת בלשוני לרגע קטן שרק גורם לי להיות נואש לעוד.
אצבעותיי חודרות אל שיערו ואוחזות בחוזקה כששפתינו נעות בתיאום מושלם.
אנחה קטנה נפלטה ממני כשאני חש במכנסיי מתחילים להתהדק סביבי ובין רגע שפתיו התנתקו משלי. אני מביט בו בשאלה, נשימותיי לא יציבות בעקבות הנשיקה וכל גופי רועד מההשפעה שלו עליי.
הוא לוקח צעד זעיר לאחור, נופל על ברכיו מולי כשהוא שומר על קשר עין בנינו.
בום.
ירייה נשמעת מבחוץ, מקפיצה את שנינו. הלחץ דורך את גופי והאדרנלין לא איחר להגיע. הארי קם במהירות על רגליו בעוד שאני לא מצליח לזוז. אני קופא, מביט בו בעיניים פעורות לרווחה ומלאות באימה, לכל הרוחות!
הוא מתקדם אליי ואוחז בחוזקה בידיי, משתמש בכוח שלו כדי שנגיע במהירות לחדר הכי רחוק מהכניסה לבית.
נכנסנו לחדר השינה, שם היתה מונחת מיטה ומולה ארון שבור.
הנשימות שלי תקועות בעומק גרוני והדמעות מציפות את עיניי.
שיט!
שיט שיט שיט!
ידי הרועדת מרוב פחד עולה לפי כדי להחניק את היבבות. מבטי עובר אל הארי שסורק את החדר, מנסה למצוא מקום להתחבא.
ראשי שקט, אני לא מצליח לחשוב על דבר.
"הארי" אני לוחש לו, הוא מסתובב אליי, מתקרב אליי במהירות ומושך אותי לאיזה פינה בחדר שנמצאת בין הקיר לבין הארון.
"הכל יהיה בסדר" הוא לוחש לאוזני, מחבק את גופי כל כך חזק ומנסה בכל הכוח להרגיע אותי.
הדמעות צורבות בעיניי ובית החזה שלי כואב, אני עוצם את עיניי בחוזקה וקובר את ראשי בבית החזה שלו.
ירייה נוספת נשמעה קרוב אלינו.
הם נכנסו פנימה.
"נסיכה" הוא לוחש, אני מעלה את מבטי אליו. "צריך להוציא אותך מכאן" קולו כל כך חלש כך שאני כמעט ולא שומע.
מבטו הסתובב לאחור להמשיך לסרוק את החדר הישן עד שנעצר על פינה בחדר, אני מסתכל לאן שעיניו מכוונות ורואה חלון קטן, מבין מה עובר בראשו כעת.
"תברח איתי" בין היבבות החלשות אני מצליח לדבר.
"אי אפשר"
קולו עדין וחלש.
ראשו מסתובב חזרה אליי, עיניו מביטות אל עומק עיניי. הוא נאנח עמוקות, מצמיד את מצחינו יחד, "הם רוצים אותך, לא אותי, אני אעקב אותם בזמן שאתה תברח מכאן"
אני שוחק את שיניי ומנסה לחשוב למרות הלחץ והפחד שאוחזים את גופי.
הוא לא יכול לעשות את זה, הוא לא יכול לעזוב אותי.
אני צריך אותו.
בום.
בום.
"לואי, עכשיו, מהר"
גופו מתרחק מגופי כשהייריות ממשיכות להישמע ואנחנו מתקרבים אל החלון שמוביל החוצה אל היער.
"תרוץ ותברח מפה, אל תעצור לואי, אל פאקינג תעצור" הלחץ שהוא מנסה להחביא עובר את כל המחסומים שלו ונשמע בברירות בקולו, אני בולע רוק בחוזקה ועובר דרך החלון, עדיין לא מתחיל לרוץ.
"תבטיח לי שתחזור אליי" קולי שבור.
בום.
בום.
בום.
"אני מבטיח"
ובמילים האלה אני מתחיל לרוץ הרחק מאותו הבית הנטוש, משאיר אותו שם, משאיר את הארי לבד איתם.
דמעות מציפות את עיניי וכל שריריי גופי צורבים מכאב.
רגליי רצות אל עומק היער מבלי כל שליטה עליהן, פעימות לבי החזקות מכות בכל איבריי והדם מבעיר את גופי.
אני מעביר את אצבעותיי כנגד עיניי, להסיר את הדמעות שמטשטשות את הראייה שלי.
השארתי אותו מאחור.
אחרי כל הדיבורים על כך שאנחנו לא מתפצלים בסופו של דבר התפצלנו, אני רץ בתוך היער והוא נשאר שם כשהם אורבים על המקום.
הוא היה צריך לברוח איתי!
יבבות נפלטות מפי והאדרנלין שזורם בוורידי משכיח את כאב הרגליים מהריצה.
מעט מאוד אוויר נכנס אל ריאותיי, ראשי קודח מכאב, אך אני מקשיב לדבריו ולא מפסיק לרוץ.
אני לא יודע לאן רגליי מובילות אותי ואיפה אמצא את עצמי בסוף היום, אני רק יודע שכרגע אני נלחם בדחף להסתובב ולהיות עם הארי.
היום התחיל כל כך טוב, כמו השקט שלפני הסערה.
וכעת הסערה עצומה, רעמים נשמעים מעליי וברקי נראים סביבי.
מה קורה לו?
הוא היה צריך ללכת איתי!
גרוני צורב והכל מסתובב סביבי.
אל תעצור, אל פאקינג תעצור, מילותיו נשמעות בראשי.
אני מקשיב לו, אני לא עוצר, למרות הקול הפנימי שבי שצורח עליי לעצור. השמיים נעשים אפורים ורוח קרה מכה בגופי.
זה לא טוב, זה לא סימן טוב!
אני עוצר את הריצה אך רגליי עדיין ממשיכות את צעדן, אני מרים את ראשי מעלה אל הסופה שהתחילה.
אני מרגיש את השמיים מסתובבים סביבי כאילו הכל נופל עליי, אבל בעצם אני זה שנופל, רגלי נתקעת באבן ואני מוצא את עצמי על הרצפה.
שיט.
אני מתיישב ונושם עמוק כשכאב צורב הורגש בידי.
אלוהים אדירים.
אני מוריד את מבטי אל הזרוע שלי, רואה חתך עמוק בידי ודם חם נוזל ממנו.
זה כואב.
הכאב כל כך עוצמתי.
כל כך מוכר.
תברח לואי, קולו של הארי לא מפסיק להדהד בראשי.
אני בולע רוק בחוזקה כשאני חש בנפילה בבית החזה שלי.
זה… זה אותו הכאב שאני מרגיש בחיזיון, זה אותו הפצע.
לא!
הם הורגים אותו!
"הארי!"
אני קורא לאוויר כשבין רגע אני עומד על רגליי ומתחיל לרוץ את כל הדרך חזרה, לא אכפת לי מכלום, לא אכפת לי אם ישמעו אותי, הם לקחו אותו!
תברח לואי, תברח! קולו מהדהד בין אוזניי, אך הפעם אני לא מקשיב לו, אני רץ מהר כל כך את כל הדרך חזרה.
"הארי!"
גרוני צורב מעוצמת הצעקה, הכאב ביד מטשטש את כל מחשבותיי.
ידעתי שהיה צריך ללכת איתי! ידעתי!
הכל בגללי.
"הארי!"
בעזרת המעט כוחות שנשארו לי אני ממשיך לרוץ, כבר רואה את הבית באופק, אך השקט שאופף את הבית מפחיד כל כך.
אני נכנס פנימה, אין אף אחד.
"הארי!"
אני סורק כל חדר בבית, כל פינה.
"הארי!"
אני צועק כשאני לא מוצא אף אחד, הם לקחו אותו, הוא עכשיו איתם.
אני מתרסק על ברכיי, קובר את ראשי בין שתיי ידיי,
"הארי!!!"
YOU ARE READING
Against The World
Fanfictionלקבל כוחות? נשמע טוב כוח נדיר? עוד יותר טוב!! מישהו שמנסה להרוג אותך בגלל שיש לך את הכוח הנדיר? פחות טוב... -לארייייי -שפה גסה -תכנים מיניים -אזהרות טריגר יהיו בתחילת פרק או באמצע שלו
