Against The World

פרק 40

נקודת מבט, הארי

אני פוקח את עיניי, מתעורר משנתי, מרגיש גוף אחוז בין זרועותיי.
אני מביט מטה, רואה את לואי, ישן בשלווה כרוך בין שתי ידיי. חיוך עולה במיידיות לפניי כשאני נזכר בכל מה שקרה אתמול, כל רגע ורגע ממה שהיה.
מאיך שמי התגלגל כל כך טוב על לשונו ועד איך שהמשפט אותו אמר הכה בי כל כך חזק, הרגשתי כאילו חץ נורה ישירות ללבי.
לשמוע את שלושת המילים האלו ממנו היו מה שהייתי צריך, כאילו ומצאתי דרך לצאת מהסופה אליה נקלעתי.
אני מעביר בעדינות את קצות אצבעותיי על פניו הרכות ונושך בחוזקה את שפתיי כשהבנתי,
הבנתי שהייתי דפוק,
חסמתי אותו מלאהוב אותי,
ועכשיו, עכשיו כל מה שאני צריך זה לשמוע שוב ושוב את המשפט הזה ממנו, לדעת שזה מופנה אליי, לדעת שמישהו אשכרה אוהב אותי, לעזאזל יש מישהו שאשכרה אוהב אותי.
והמישהו הזה הוא לא סתם מישהו, זה לואי,
הנסיכה שלי,
מי שתמיד היה שם בשבילי, למרות שהוא לא חייב, גם לפני שהיינו יחד הוא עזר לי, הוא תמיד היה פה…
לואי תמיד היה פה.
היא צדקה,
אליזבת צדקה כשאמרה שלהיות נאהב זאת ההרגשה הכי טובה שבן אדם יכול להרגיש.
אני ממשיך לבחון את פניו השלבות של לואי, את שפתיו הדקות אשר נשימות קטנות יוצאות מביניהן. אני מקרב את ראשי לכיוונו, מרגיש את קצה שפתיו כנגד שלי, נושם את נשימותיו ומתחיל לנשק את שפתיו נשיקות קטנות.
אני שומע את צחקו הקטן ואני לוקח את ראשי אחורה, מביא בעיניים הכחולות המתוחות לצדדים עקב החיוך על שפתיו ואני מחייך בחזרה, "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה על הבוקר?" הוא שואל בגיחוך קטן ואני מביט עמוק אל תוך עיניו, מה שעשית זה לאהוב אותי, נסיכה.
אני מניח את ידי על לחיו, מלטף בעזרת אגודלי את הלחי הכה רכה שלו, "רוצה להתעורר ככה בכל בוקר?" אני שואל והוא מהמהם בקולו לחיוב, נמתח מעט ונושם עמוק. אני מתקרב שנית לפניו כשאני חש בלבי פועם בחוזקה כאילו ועוד רגע שובר את כל העצמות בבית החזה שלי, שפתיו פוגשות את שפתיי ואני מנשק אותן בחולשה, ידיו עלו לעורפי ואחזו בו. העברתי את רגלי למעל גופו כשאני לא מנתק את שפתיי ממנו, כך שאני עכשיו מעליו, וגופו בין רגליי, כאילו ואני מגן עליו בגופי.
לא כאילו, אני מגן עליו בגופי,
תמיד.
"תתלבש או שנאחר לארוחת הבוקר" הוא לוחש כנגד שפתיי ואני מיד מנתק את שפתיי ממנו, מביט בו בשאלה, "על זה אתה חושב כשאתה מנשק אותי?" אני שואל והוא צוחק מעט, מוצא דרך לצאת ממתחת לגופי ומתקדם לכיוון הארון שלו, מוציא בגדים. "שמתי לב שאתה אוהב להרוס רגעים כאלה" אני אומר, מסתכל עליו כאשר הוא מחליף את בגדיו.
"למה אתה מתכוון?" הוא שואל, מוריד את חולצתו מגופו וחיוך עולה על שפתיי כשנחשף לפניי ההיקי שעשיתי לו בחזה, בדיוק איפה שליבו נמצא, "תמיד כשאנחנו מגיעים לרגעים כאלה אתה עוצר אותם באמצע" אני עונה לו כשעיניי לא יורדות מאותו ההיקי על ששם חולצה והסתיר אותו, נאנחתי וקמתי גם אני מהמיטה, מתקדם לעברו.
"אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר" הוא אומר ומנסה להבליע את החיוך שלו. אני מניח את שתיי ידיי על תחילת מכנסיו ופושט אותם מרגליו תוך כדי שאני מתקופף מעט, מביט באיברו הנמצא מתחת לבד הבוקסר ומניח עליו נשיקה קטנה, שומע את נשימתו העמוקה של לואי מעליי אשר  גורמת לי לחייך עט לעברו. קמתי על רגליי והוא לבש את הג'ינס הנקי וסגר אותו, מסתובב לכיוון הארון ומוציא משם חולצה שחורה וג'ינס שחור, שאני כמעט בטוח שהם שלי, למה הם אצלו בארון?
"למה זה אצלך?" אני שואל, לוקח מידו את בגדיי ומתחיל לפשוט מגופי את הבגדים איתם ישנתי. "זה פה עוד מאז השריפה, לדעתי" הוא עונה ואני לובש את הג'ינס השחור, וכשאני סוגר אותו אני מגלה את מבטו של לואי עלי, וכשהבחין בכך שקלטתי שבחן אותי הסומק מייד עלה ללחיו וחיוך מבויש נראה על שפתיו.
לבשתי את החולצה ושנינו יצאנו מהחדר, מתקדמים לכיוון חדר האוכל.
"בוקר טוב" לואי אומר לכולם כשאנחנו מתישבים איתם בשולחן. התחלנו לאכול אך עצרתי כשראיתי את אליזבת נכנסת לחדר, חיוך גדול על שפתיה.
"הקשבה אליי" היא קוראת לכל התלמידים ובין רגע כולם מפסיקים לאכול, מביאים את כל תשומת לבם אליה. "היום בצהריים השערים יפתחו, הגיע הזמן שלכם לראות קצת בית, לא חושבים?" היא אמרה כשחיוך גדול מופיע על פניה וקריאות שמחה החלו להשמע בכל החדר.
"מה זאת אומרת?" לואי שואל, "בכל שנה יש יום רנדומלי בו חוזרים הביתה ללילה אחד, אז עכשיו היום הזה הגיע" נייל עונה לו ומייד כולם מסתכלים עליו, מחייכים חיוך זדוני, "וכמו תמיד אני הנהג מונית של כולם ומשגר אותם לבית שלהם" הוא ממשיך ולואי צוחק טיפה, אבל… האם  עליי לספר לו שהוא לא יכול לצאת משערי הפנימיה?
אני זוכר שאליזבת פעם ספרה לי שלמד בפנימיה הזו מישהו עם חזיונות, והיה אסור לו לצאת לבית כדי לא לחשוף את הכוח שלו ואז מישהו כמו גבריאל יפגוש בו.
"אבל כמו תמיד יש אנשים חסרי בית שלא יוצאים, כמו הארי למשל" זאין אמר והפנתי את מבטי אליו, "תודה רבה לך" אני עונה בציניות שנשמעה בברירות בקולי והוא רק חייך את החיוך המרוצה שלו.
זאין הוא חבר טוב, אבל לפעמים הוא יכול להיות חתיכת בן של זונה.
לפתע לואי חייך, הפנה את מבטו אליי, "רוצה לבוא אליי?" הוא שואל, נשמע כל כך מתרגש, והצביטה בלבי היתה כל כך כואבת, "אתה תוכל לפגוש את אמא שלי" הוא המשיך בחיוך גדול וניסיתי לחייך גם אני, אבל לעזאזל אני חייב לדבר איתו על זה.
"לו אתה תוכל לבוא איתי הצידה לרגע, אני רוצה לומר משהו" אני לוחש לאוזנו ומבטו נהפך מבולבל, אנחנו קמים מהכיסאות שלנו ומתחילים לצאת מהחדר.
"תלמידים עם חזיונות לא יכולים לצא משערי הפנימיה" אני אומר בלחש, נזהר לא לפגוע בו יותר מידיי, "מה?" קולו שקט ושבור מעט, "אליזבת לא מרשה בגלל שאתה יכול להיתקל במישהו כמו גבריאל או שאיכשהו קשור אליו ואז…" אני עוצר את המשפט שלי, ראשו מופנה מטה והוא נושם עמוק. אני מתקרב אליו לחבק אותו, מנחם אותו מעט, נושק לכתפו.
"אז אני נשאר פה?" הוא שואל, קולו שברירי ושקט, "כן, איתי ועם עוד ילדים חסרי בית" אני עונה לו, מלטף את גבו כדי להרגיע אותו.
הוא נאנח ואני חש בכל מערכות גופי פועלות, הוא כל כך רצה לראות את ההורים שלו אבל- רגע הוא לא אמר את ההורים שלו, הוא אמר רק אמא שלו. מה לעזאזל קורה פה?
"אוליי נברח?" הוא שואל, מרים את מבטו אליי, אני שולח לכיוונו חיוך קטן כדי לנחם אותו אבל שנינו יודעים שזה לא אפשרי לברוח, זה מסוכן לברוח.
"בוא נחזור לאכול" אני אומר והוא מהנהן בראשו לחיוב, ואנחנו מתחילים לצעוד חזרה לכיוון חדר האוכל.
"אני מקווה שזאת לא שאלה חסרת טאקט, אבל מה עם אבא שלך?" אני שואל, מתפלל שלא יצאתי זין אידיוט לגמרי, הוא הביט בי בעיניו הגדולות, שותק, מחזיר את מבטו מטה וחוזר להתישב במקומו, מתנהג כאילו ולא שאלתי את אותה השאלה המזדיינת.