מאומצת על ידי ליאם פיין

(26)

הפרק הזה הולך להתייחס לחיים של קמילה, מה היא עברה ואיך היא הסתדרה.
(כל הפרק חוץ המשיחה הקצרה של אמילי וליאם)

"תרגע, אני צוחקת!" צעקתי את הדבר הראשון שעלה במוחי.
"זה היה מרושע! אמי, לא צוחקים על דברים כאלה!" הוא צעק בחזרה, גורם לי לתהות מתי הוא יגלה שזאת לא בדיחה אלא המציאות.

P.O.V קמילה
::גיל 5::
התיישבתי על הרצפה הקרה כשהמזוודה הורודה והקטנה שלי נמצאת על ברכיי.
מה זה המקום הזה ולמה אני נמצאת פה?
לפתע, ילדה שנראתה בגילי התיישבה לידי.
"אני אמילי, איך קוראים לך?" היא שאלה עם חיוך רחב.
"ק-קמילה" עניתי בלחישה.
"יש לך עיניים יפות" היא אמרה והביטה בעיניי במבט חודר ומלחיץ.
"תודה" הודתי וחייכתי בנימוס.
"כל-כך וורודות ו-וזוהרות! העיניים שלך זוהרות גם בחושך?" היא שאלה במהירות ולפניי שהספקתי לענות היא כבר כיבתה את האור והדליקה לאחר כמה שניות.
היא הוציאה קול אנחה מפיה "אוף, הן לא זוהרות בחושך".
"ברור שהן לא, העיניים שלי הן לא פאזל שזוהר בחושך"
"אמרת הרגע פאזל?! אני אוהבת פאזלים!" היא קראה באושר והתחילה לקפוץ.
"גם אני!" אמרתי וקמתי לקפוץ ביחד איתה.
-------

עבר חודש מאז שהגעתי למקום הזה, וגיליתי שקוראים למקום הגדול הזה "בית יתומים" אני לא כל כך בטוחה מה זה אומר אבל אמילי אמרה שסיפרו לה שיתומים זה ילדים שאין להם הורים.
זה מוזר, יש לי הורים, לפניי שבאתי לפה הייתי בבית שלי עם ההורים שלי.
הכל התחיל כשכמה דפיקות נשמעו ואז אבא פתח את הדלת ומשם נכנסו שני אנשים גבוהים ולבושים בצבע מפחיד.
הם צעקו על אבא ואבא צעק בחזרה, אני לא זוכרת מה הם אמרו אבל כל מה שאני זוכרת היה, אבא על הרצפה והאנשים לקחו אותי מהבית והביאו אותי למקום שבו אני עכשיו.
"קמילה, את בסדר?" אמילי נופפה בידה מול עיניי.
"כן" חייכתי וחיברתי את החלק האחרון של הפאזל.
"תגידי, אמילי, איפה ההורים שלך?" שאלתי בסקרנות.
"אני לא יודעת, גברת. סאג כל הזמן אומרת שהם ברחו אבל אני לא מאמינה לה כי אני יודעת שהם יחזרו והם יבואו לחפש אותי, איפה ההורים שלך?" היא שאלה.
"אני גם לא יודעת" חייכתי כדי להזדהות איתה.
"קמילה, בואי, מאמצים אותך" גברת. סאג אמרה.
התארגנתי, סידרתי, ניקיתי ונפרדתי מאמילי בחיבוק חזק ומוחץ.
אני מכירה אותה רק חודש אבל זה מרגיש כאילו אנחנו מכירות מלא זמן.
לאחר שאמרתי שלום לאמא החדשה שלי, בילי, נכנסנו למכונית הגדולה והיא התחילה לנסוע.
היא פתחה את דלת הבית בעזרת מפתח ונכנסנו לתוכו.

::גיל 14::
היום זה יום ההולדת שלי.
אימא יודעת את זה.
מייסון וסופיה יודעים את זה.
על מייסון ועל סופיה גיליתי בגיל שמונה, כשאימא לקחה אותי לעבודה שלה.
אימא שלי לא עובדת בעבודה רגילה, הו לא, היא עובדת במקום גדול שבו יש המון אנשים גדולים ומפחידים עם אקדחים, רובים, סכינים ואולרים שנשלפים במהירות מהכיס.
אני אמנם בת 14 אבל אני יודעת הרבה דברים, הרבה דברים שילדים בגילי לא יודעים.
אני רואה מה ילדים בגילי עושים, אני לוחשת לעצמי "מפגרים ותמימים" ומגלגלת עיניים.
אני יודעת יותר מידיי.
יותר מידיי.
התחלתי להתאמן בגיל עשר, התאמנתי ולמדתי איך להיות גנבת, רוצחת, שקרנית גדולה והמבוקשת הכי צעירה בעולם.
למדתי לרצוח ביום הולדתי ה12 והשנה אימא אמרה שהיא תשלח אותי למשימה אמיתית!
בכל שאר המשימות הייתי אמורה לחפות על האחרים ולברוח כשמתחילים לירות.
אני בעצם חייה מהמוות של אחרים.
הגוף שלי קם לתחייה כשאנחנו בדרך למקום הפושע, מוכנים לירות ולאיים על חייו.
אבל מעולם לא יריתי, לא הרשו לי לירות באף אחד גם אם הוא מאיים על חיי או על חיי אימי.
ו...בחזרה למציאות.
נכנסנו, אני ואימא לעבודתה, שנעשתה גם עבודתי.
"מזל טוב, יקירה" אימא אמרה וחיבקה אותי חזק.
היא הובילה אותי לחדר הנשקים "תבחרי נשק" לחשה ולחצה על כפתור שחושף את כל סוגי הנשקים.
היו הרבה נשקים מעניינים, חץ וקשת, רובים, אקדחים, סכינים, אולרים, כפפות עם כוחות על טבעיים ועוד.
עיניי בחנו כל נשק עד שהגיעו לחץ וקשת שחורה ונקייה שנראתה חדשה.
הוצאתי אותה ממקומה והלכתי איתה אל חדר האימונים, שם יש אנשים מזויפים לירות בהם ומכשולים לעבור מעליהם ומתחתיהם.
החלטתי שאני לא רוצה להילחם באיש חסר חיים, אלא איש ברמה שלי.
"אימא, תקראי לבובי" ביקשתי, בובי הוא גבר בן 27, חבר טוב והלוחם הכי טוב שיש פה.
בובי נכנס וחייך, כמובן שחייכתי חזרה והוא לקח כמה צעדים ממני כשתפוח אדום על ראשו.
מתחתי את החץ וכיוונתי אותו במדויק, עצמתי עין ומתחתי עוד קצת ו...שיחררתי.
החץ שוחרר וכמובן שהוא פגע בתפוח והפיל אותו לאחור.
בובי חייך וחיבק אותי.
"מזל טוב ילדה!" הוא אמר וחיבק אותי חיבוק מוחץ.
"קמילה, את יוצאת למשימה עוד חמש דקות" אימא אמרה ומייד התארגנתי עם החץ והקשת שלי.

::גיל 16::
עוד יום של לרצוח, לגנוב ולשקר, שגרה.
עוד יום שבו רוצחים איזה בן זונה חסר תועלת.
החלטתי לעצור בסופר לפניי שאני נוסעת למקומו של הפושע.
מתחתי את ידי הימנית כדי להגיע לתפוח, אבל בכל זאת לא הצלחתי.
לפתע, הגיעה משום מקום, נערה שנראתה בגילי והביאה את התפוח שרציתי.
הודתי לה והיא התחילה לקשקש על כל מיני דברים.
"את ממש מזכירה לי מישהי, מה שמך?" היא שאלה.
"אמא שלך לא אמרה לך שאסור לדבר עם זרים?" אמרתי ברצינות.
"אני צוחקת! שמי קמילה" אמרתי והתחלתי לצחוק בצורה מזוייפת.
"קמילה?! ז-זאת אמילי!" היא קראה באושר.
"אמילי? אני לא מכירה שום אמילי" שיקרתי ולקחתי צעד אחורה.
"בטח שאת כן, טיפשונת, היינו באותו בית יתומים! היינו החברות הכי טובות! א-את לא זוכרת?" היא כיווצה את גבותייה.
"בית יתומים? מה? יש לי הורים, הנה הם, שם" אמרתי, מצביעה על אישה וגבר שהחזיקו ידיים, לא היה לי שמץ מי אלה אבל זה היה עדיף מלהתחיל להסביר לה או לדבר איתה.
"זה הזוג שאימץ אותך לפניי 11 שנים?" היא הרימה גבה.
"לא, אלה הם ההורים שלי" התעקשתי.
"את באמת לא זוכרת אותי, הא?" היא התקרבה אליי והביטה בי במבט חודר.
"אני לא מכירה אותך! פסיכית אחת!" צרחתי ודחפתי אותה ככה שהיא נפלה על הגב.
דיי התחרטתי על זה שדחפתי אותה בחוזקה, היא נראית מסכנה, לא אותה אמילי.
לאמילי החדשה, בת ה16 היו שני חוטי נשימה תקועים בנחיריים והיא החזיקה בידה מכשיר נשימה המחובר לחוטים.
אבל היא לא היחידה שהשתנתה, גם אני עברתי שינוי גדול.
יש לי שניי קעקועים על יד ימין ונזם באף.
הו, נכון, ואני רוצחת מבוקשת מגיל 13.
מה שהזכיר לי שאני בדרך למשימה, קודם לרצוח, אחר כך לחשוב על השינוי שעברתי ועל אמילי.

בעטתי בדלת בעזרת הרגל והיא נפלה "הפתעה! מלאך המוות בא!" צרחתי ובלי לחשוב פעמיים, מתחתי את החץ לאחור, מתכוננת לירות אבל בשנייה האחרונה "קמילה, זאת את?!" הנער צעק.
מכוון אליו פאקינג חץ עם רעל שיכול להרוג אותו בשנייה והוא מתעסק במי אני.
"כן, אני קמילה, אוליי תסתום ותתן לי להתרכז?! אתה לא רואה שאני מנסה לרצוח אותך?!" גילגלתי עיניים.
"לפניי שאת רוצחת אותי, אוליי תרצי לדעת מי אני? הא?" שאל.
גילגלתי עיניים "יופי של תשובה, אני טובי, טובי סאג, מוכר לך?" הוא צחק בזיוף.
"יופי-טופי, אתה טובי ומקודם פגשתי את אמילי, מה הלאה? אני אפגוש את ההורים האמיתיים שלי?!" צעקתי בעצבים והוא צחק.
"תסתום" ציוויתי ומתחתי את החץ עוד.
"אוליי תורידי את החץ ונדבר על מה שאת באמת רוצה" הוא קם ממקומו.
"מה אני באמת רוצה?" הרמתי גבה ובחנתי אותו.
"מה? זה לא ברור?" הוא צחק "את רוצה אותי" הוא אמר ועם זאת הטיח את שפתיו על שפתיי ומייד שמטתי את החץ והקשת כשהנשיקה הפכה לסוערת.

טוב, אז הכרתם את קמילה, אני מקווה שהבנתן מה שהבנתן בפרק הזה, אל תדאגו, אם לא הבנתן תקבלו הסבר בפרק הבא.
לבנות שכן הבינו על מה אני מדברת, גאה בכן!
אהבתי את הפרק הזה, אהבתי מאוד.

אוהבת,טל❤.