מאומצת על ידי ליאם פיין

(23)

"את ביקשת את זה!" נייל צעק, נישק את קרטר נשיקה חטופה ושם את בגדיו חזרה.
"ביקשתי שתתנשקו! לא שקרטר יאבד את בתוליו על שולחן העבודה שלי!" צעקתי חזרה, גורמת לקרטר לצחוק ולתפוס בבטנו.
"למה את פה? אין לך איזה שיעור תופים ללכת אליו?" נייל שאל.
"יאפ. באתי לחדר כדי לקחת את המקלות שלי" אמרתי ופתחתי את המגירה השלישית, מוציאה משם את המקלות לתיפוף.
יצאתי מהחדר וכמובן שלפני לקחתי חולצה ומכנס כדי להחליף בגדים.
החלפתי בגדים והסתכלתי כמה שניות במראה בזמן שכמה דפיקות על הדלת קטעו אותי ממעשיי.
"אני פותחת!" צעקתי וגרמתי לכולם לזוז מהדלת.
פתחתי וראיתי את אלכס, המורה לתופים.
"שלום, אמילי" הוא אמר וחייך.
"שלום, אלכס" החזרתי וחייכתי גם.
לאחר כמה שניות מצאנו את עצמנו בחדר המוזיקה, כאשר אני יושבת על הכיסא שמחובר לתופים ואלכס ליידי.
"שאלתי את אביך איזה סוג מוזיקה את אוהבת והוא אמר רוק, כששאלתי איזה להקה הוא אמר לי Fall out boy, The cab, Bring me the horizon.
כמובן שפערתי את עיניי בהתחלה אבל אז ניגשתי ליוטיוב ושמעתי כמה שירים שלהם, החלטתי שבשיעור הזה אני אלמד אותך איך לנגן את drown" הוא אמר ופערתי את עיניי.
"ז-זה ממש קשה" אמרתי וחיברתי את הפלאפון לרמקולים הגדולים והשחורים שזאין קנה לי ליום הולדתי.
"אני יודע, לכן אלמד אותך לאט" הוא התבדח ואני גילגלתי עיניים.
הוא התחיל להסביר לי על מה לתופף, איך לתופף ואמר שאני צריכה ללמוד על כל תוף שמחובר למערכת.
סוף השיעור היה אושר, יצאתי מהשיעור(או מחדר המוזיקה) כשאני יודעת איך לנגן את השיר הזה.
ירדתי במדרגות לכיוון הסלון וכשהבחנתי שליאם לא שם נלחצתי.
"לואי, איפה אבא שלי?!" שאלתי בלחץ.
"אני חושב שהוא יצא עם סופיה, למה?" לואי ענה ואני נלחצתי עוד יותר.
לפתע, החמצן בריאותיי אזל והתקשתי לנשום.
"א-אמילי?" לואי קרא בדאגה.
ואז...התעלפתי.
------
שוב התעוררתי בחדר הלבן והמפחיד בגודלו.
שוב כמות קטנה של רופאים נכנסה לחדרי ושאלה שאלות.
שוב עניתי בכנות ואז הם יצאו.
שוב הבנים נכנסו לחדרי והתחילו לשאול שאלות ולדבר.
"א-איפה ל-ליאם?" שאלתי בגימגום.
הופתעתי כשקולי החלוש נשמע.
"אביך בדרך" הארי ענה.
"אמילי!" קול התפרץ לחדר.
"רק דיברנו" שמעתי את הארי לוחש.
"מה קרה?" ליאם שאל בדאגה.
"א-אני לא יודעת. לרגע אחד נשמתי ורגע לאחר מכן כל מה שראיתי היה שחור"
"ואיפה לעזאזל היית?!" שאלתי, מרימה את קולי במקצת.
"אני? א-אני לא חשוב עכשיו, את חשובה עכשיו" הוא אמר והתקרב אליי.
"אתה היית עם סופיה" לחשתי ושילבתי את ידיי בעצבים.
"כן, אבל, ובכן. ז-זה לא משנה עכשיו!" הוא אמר ויכולתי להריח את האלכוהול מפיו.
"גאד, ליאם! שתית?!" צעקתי.
זה היה נראה כאילו אני המבוגר והוא הנערה.
שוב.
"אמילי, את לא הפאקינג אמא שלי!" הוא צעק בחזרה, גורם לכולם לפעור עיניים ולאיבריי להיתכווץ בפחד.
"צא" לחשתי.
"בסדר" הוא אמר ויצא מהחדר בסערה ובעצבים, גורם לי לתהות- מה לעזאזל קרה עכשיו?!
ליאם יצא מהחדר ואחריו יצאו גם הבנים.
-------

עבר יום.
יום שלם.
24 שעות.
1,440 דקות.
86,400 שניות.
הבנים וקרטר לא ביקרו.
אני בטוחה שכשאחזור הביתה הכל יסתדר!
או...שלא?
מחשבותיי נקטעו על ידיי הרופא שנכנס.
"את משוחררת. רק לפניי שאת משתחררת, אני ארצה להסביר לך כמה דברים, אוקיי?" שאל.
הנהנתי באיטיות והוא הוציא כמה דפים ומכשיר מוזר.
המכשיר הזה היה דומה למכשיר הנשימה של הייזל גרייס מאשמת הכוכבים.
"המכשיר הזה הולך להיות החבר הכי טוב שלך, הוא הולך להיות ליידך כל היום והוא הולך ללוות אותך עד שאת תחלימי" הרופא אמר והראה לי את המכשיר
"תחלימי? א-אני לא מבינה. ממה אני צריכה להחלים?" שאלתי בבילבול.
"הו, את לא יודעת?" הרופא כיווץ את עיניו ואני הנדתי בראשי.
"יקירה, את חולת סרטן"

ווהו! מישהי הוסיפה פלפל לעלילה!
המישהי היא אני, כן? יופי.
מצטערת על היותי כלבה ג'ינג'ית.
נסיים באהבה? אוקיי? אוקיי.
חה חה חה, הבנתן מה עשיתי?
אוי, סתמי כבר טל! את לא מצחיקה!
א-אוקיי. אני אלך עכשיו.

אוהבת,טל ❤.