מאומצת על ידי ליאם פיין

(7)

P.O.V זאין
נסענו הביתה.
רוב הנסיעה הייתה שקטה כיוון שאמילי,המלאך שלי,ישנה.
הגענו לאחוזה שלי ושל הבנים וניערתי קלות את אמילי כדי שהיא תתעורר.
היא פקחה את עינייה הירוקות לאט ופיהקה.
"זאין...אפשר שנשמור את הנשיקה הזאת בסוד?" היא שאלה בלחש.
"בטח! אם לא נשמור על הנשיקה הזאת בסוד רוב הסיכויים שליאם יהיה אחראי על לבנות לי מצבה" אמרתי בפחד.
סחבתי את כל השקיות עם הבגדים שלה ודפקתי על דלת האחוזה.
גלגלתי את עיניי מחוסר סבלנות וניסיתי להגיע עם ידיי התפוסות אל מפתחות האחוזה ללא הצלחה.
"לאב,בכיס השמאלי יש מפתחות לאחוזה. את יכולה אולי להוציא אותם? בבקשה?" שאלתי בנימוס והיא הנהנה ושלפה במהירות את המפתחות ופתחה את הדלת בשקט.
הנחתי את השקיות לייד המטבח בתקווה שאחר כך יהיה לי כוח להעלות אותן לחדרה של אמילי.
"אפשר נשיקה אחרונה?" שאלתי ועשיתי "פאפי פייס".
"אחרונה" אמילי אמרה והתנשקנו לכמה שניות,שנינו פחדנו מתגובתו של ליאם.
הלכנו לספה והדלקתי את הטלוויזיה בצורה הכי שקטה שיכולתי.
הטלוויזיה נדלקה על ערוץ הספורט בפול ווליום.
שיט!
מיהרתי לכבות את הטלוויזיה במהרה ולראות אם אמילי לא חטפה התקף לב.
"משוגע! עשית לי התקף לב!" צעקה לי אמילי בלחש וידה הייתה מונחת על הלב שלה.
שמענו צעדים יורדים במדרגות ואני רק התפללתי שזה לא הסוף שלי.
"ליאם! שים עלייך משהו למען השם!" צווחתי וכיסיתי לאמילי את העיניים בעזרת ידיי כדי שלא תראה את האבא המאמץ שלה בבוקסר בלבד.
"זאין למטבח! עכשיו!" ליאם צווח,הלך למטבח ואני בעיקבותיו.
"מה קרה?" לחשתי לו כדי שאמילי לא תשמע.
"אני חשבתי שאתם תחזרו מאוחר יותר!" ליאם אמר והסתכלתי עליו במבט לא מבין.
"גירשתי את כולם כדי שאני וסופיה נוכל להזדיין בלי שאף אחד יפריע!" ליאם לחש בכעס.
"אפ! ליאם! דבר יפה! יש לך ילדה עכשיו! שפה נאותה,בבקשה" הזהרתי אותו.
"זאין אני אשמור על השפה שלי בתנאי שאתה ואמילי תצאו. עכשיו." ליאם ציווה ואני עשיתי כבקשתו.
-----------------------------------------------------------------
P.O.V אמילי
"מה נעשה באוטו שעה שלמה?!" צעקתי על זאין.
"נשחק טאקי. לא יודע מה נעשה אמילי,האבא המאמץ שלך גירש אותנו מהבית שלנו" הוא אמר ונתן מכה להגה.
"בעוד יומיים אני אהיה בת 16" התפרצתי והסתכלתי על הנוף או יותר נכון על החנייה המפוארת שהייתה להם.
"יומיים?זה לא הרבה זמן,אני מציע שאני אתן לך את המתנה שלי כבר עכשיו" הוא אמר ואני חשדתי.
"מתנה?" שאלתי והרמתי את גבותיי.
"ליאם גירש אותנו מהבית. ליאם בבית ואנחנו לא,את יודעת מה זה אומר?" הוא שאל ואני כבר ראיתי לאן זה מוביל.
"אויש בוא הנה כבר" אמרתי ומשכתי אותו לנשיקה ארוכה.

אני...חררר...עייפה...חררר...
סתם.
אני עייפה מאוד אבל אני לא מסוגלת להפסיק עם הכתיבה.
אבל עכשיו אני חייבת לישון(כבר אחת לפנות בוקר!)
מתנצלת מראש אם כתובים פה דברים מפגרים.
אתם רציתם שאני אכתוב את ההמשך באמצע הלילה ואני עשיתי כרצונכם.
לילה טוב!

אוהבת,טל ❤.