מאומצת על ידי ליאם פיין

(29)

P.O.V ליאם
נחתנו בניו-יורק המושלגת והקפואה מתמיד.
מזל שלקחתי את המעיל הפרוותי ביותר שלי, אחרת הייתי קופא כמו הארי הטיפש ששכח להביא מעיל או בגד חם.
לא הייתה לנו הפסקה וישר נסענו למקום שבו אנחנו אמורים להופיע.
עשינו כמה חזרות ואז, לפניי שעלינו לבמה כדי להופיע מול אלפיי מעריצים, הלפטופ הראה שאמילי מתקשרת אלינו בסקייפ.

"אז איך ניו יורק?" היא שאלה.
"קפואה, אבל מתרגלים" הארי ענה.
‏היא לקחה נשימה ופתחה את פיה
"אני רוצה לספר לכם משהו"
״מה קרה?״ שאלתי.
‏״אוקיי אז ככה״ היא התחילה ונעצרה לשנייה
‏״ליאם אתה זוכר מה שסיפרתי לך ואז אמרתי שזה בצחוק?״ שאלה והסתכלה במבט חודר על המצלמה.
‏״אז זה אמיתי״ אמרה והשפילה את מבטה.
על מה היא מדבר...אוי שיט. שיט.שיט.שיט.
לא, לא, לא בבקשה לא.
היא לא צחקה.
לעזאזל!
"מ-מה אמיתי? א-אני לא מבין" זאין שאל עם פרצוף מבולבל וכך גם לואי והארי.
"לפניי כמה ימים, אמילי סיפרה לי שהיא חולת סרטן,אני צעקתי עלייה והיא טיפה נלחצה, אז כנראה שזאת הסיבה ל-למה היא אמרה שזה בצחוק" הסברתי והתחלתי לשפשף את עיניי, מבריח את הדמעות.
"את חולת סרטן ולא סיפרת לנו, למה?" הארי שאל והיה נראה מאוכזב.
"אני פחדתי, למעשה, אני עדיין מפחדת מהתגובה שלכם" היא אמרה בקול רועד אבל היה ניתן לראות שהיא מנסה לא להישבר מולנו.
"ממה לעזאזל פחדת?! מזה שאני אחזיר אותך לבית היתומים?! דיברנו על זה ואני הסברתי לך שאני לא מתכוון להחזיר אותך לשם! אבל למה את מסתירה ממני סודות?" צעקתי בכעס וקמתי מהכיסא.
"א-אני לא יודעת" היא רעדה.
"היא לא יודעת, שמעתם בנים?! היא לא יודעת למה היא לא מספרת סודות לאדם שאימץ אותה! פאקינג אימץ אותה!" אמרתי והוספתי "אמילי, אני אמור להיות הראשון שאת תספרי לו על זה!"
"ובכן, אני ניסיתי אבל אתה צעקת עליי והפחדת אותי, כמו מה שאתה עושה עכשיו!" היא שאגה.
לפתע, בן נכנס לחדר ואמר שאנחנו צריכים לעלות לבמה.
"נדבר אחר כך, ביי לאב" זאין אמר וניתק.
עלינו לבמה עם חיוך גדול ומזויף.
איך?למה?מתי? למה?! דאמט! למה?!
הייתי צריך להבין שהכאבים שלה והקושי לנשום יובילו לסרטן בסוף.
ואני כמו טיפש צועק עלייה.
יופי ליאם, ממש אב השנה.
היא חולת סרטן ויכולה למות מזה ואני, כמו טיפש, צועק עלייה ומוסיף עוד לעצב שלה.
"ליאם, הכל בסדר?" זאין שאל והוציא אותי מהטרנס.
מסתבר ששכחתי שזה היה תורי לשיר.
התחלתי לראות מטושטש ולהזות.
ולפתע...כל האולם הפך שחור והעיניים הכבדות שלי נסגרות ואני נופל על אמצע הבמה, מול אלפי מעריצים צורחים.

------

קמתי בחדר לבן שלא היה מוכר לי, העפתי את מבטי אל ידי, אינפוזיה מכאיבה הייתה מחוברת אלייה.
הדלת נפתחה ושישה אנשים נכנסו לחדר.
רגע...שישה?
"היי ליאם" קול נשי לחש, אמילי! רגע, אבל מה היא עושה פה?
"היי מילי" לחשתי בחזרה.
כל הנוכחים בחדר יצאו חוץ מאמילי.
"יקירתי, אני מצטער על שכעסתי, הייתי צריך להבין שאת במצב לא טוב כרגע ואם אני אצעק עלייך זה לא יעזור" אמרתי והיא חיבקה אותי חזק.
"אני אוהבת אותך, אבא" היא לחשה בקול רועד ותפסה בחולצתי, לא משחררת מהחיבוק.
"ואני אוהב אותך, מילי שלי" לחשתי בחזרה, מחבק אותה חזק ומנשק את ראשה.
"בואי נחזור הביתה" לחשתי והיא הנהנה.

------

"האוכל מריח נהדר, מר. פיין!" קרטר החמיא לאחר שהסניף את תבשיל תפוחי האדמה עם חצילים ופטריות שהכנתי.
כשחושבים על זה, קרטר נמצא בבית הזה כבר יותר מלילה אחד, אבל אם הוא משמח את אמילי, אז מי אני שאגרש אותו מפה?
"נייל! אוכל!" צעקתי ובכל זאת, שום מענה.
"א-אני אלך לקרוא לו" קרטר הציע ועלה במהירות לחדרו של נייל.
כמה שניות מאוחר יותר, כולנו היינו סביב השולחן.
אמילי מולי, משמאלה, קרטר ומימינה, זאין.
קרטר לחש לנייל משהו באוזן ונייל נשך את לסתו התחתונה אז הנהן באיטיות.
"א-אני ארצה לשתף אתכם במשהו שקרה בשבוע האחרון" נייל אמר והתחיל להזיע, ממה לעזאזל הוא לחוץ?
קרטר ואמילי הסתכלו על נייל במבט של 'בהצלחה' ונייל בלע רוק.
"א-אני וקרטר ביחד" הוא אמר ושילב את אצבעותיו באלו של קרטר.
"אז...זה אומר שאתה גיי?" הארי ולואי שאלו ביחד והרימו גבה.
נייל הנהן במהירות והתחיל להזיע מחדש.
טוב, הייתה לו סיבה מעולה ל-למה להזיע, כי אני לא מתכוון שהם ישארו בביתי יותר.
"צאו מהבית שלי" אמרתי ברוגע והסתכלתי לנייל בעיניים.
"מ-מה?" נייל שאל, מבולבל ועזב את ידו של קרטר.
"אמרתי צאו מהבית שלי!" שאגתי והם קמו במהירות מהכיסאות ויצאו מהבית.
"זאת הסיבה למה אף אחד לא רוצה לספר לך סוד!" אמילי צרחה ויצאה אחריהם, טורקת את הדלת אחריה ומשאירה את ארבעתינו, אני, זאין, לואי והארי המומים וכועסים, טוב, בעיקר אותי.

מצליחות לנחש למה ליאם החרא הקטן כעס על ההומואים החמודים שלנו העונים לשם "קייל"?

אוהבת, טל❤.