מאומצת על ידי ליאם פיין

(33)

רצתי ורצתי, לא הפסקתי לרוץ עד שהתנגשתי בגוף שגרם לי ליפול על הישבן.
"הו, סליחה מילי" הקול אמר והושיט יד.
"זאין?" שאלתי וכשראיתי שזה באמת הוא הרגשתי בטוחה.
"רציתי לדבר איתך על משהו" הוא אמר ולקח נשימה.
"כן, גם אני רציתי לדבר איתך" השבתי וחיבקתי חזק את המכשיר.
"רציתי לשאול אותך אם אנחנו זוג? עדיין? אחריי כל מה שעובר סביבנו...אני לא יודע אם כדאי שנמשיך עם מערכת היחסים הזאת" הוא אמר והיה נראה שהוקל לו.
"זה מוזר" מילמלתי.
"מוזר?" שאל.
"כן, מוזר. כי אני רציתי להגיד לך בול את אותו הדבר" אמרתי.
הוא חייך והלך.
"זה היה מוזר" לחשתי לעצמי.
ניערתי את ראשי וניזכרתי שאני אמורה לרוץ.
לאחר כמה שעות של ריצה והליכה נעצרתי והתנשפתי.
סיבבתי את ראשי לימין וראיתי מסעדה קטנה לייד תחנת דלק.
נכנסתי אל המסעדה וראיתי שיש טלפון.
חייגתי את המספר של נייל, מקווה שהוא יענה ויבוא לאסוף אותי מהמקום הזה.
"מי זה? מה זה המספר הזה? אתה בוגד בי ולא ידעתי את זה?" שמעתי את קולו של קרטר אומר ואז שמעו את הטלפון מועבר מיד ליד.
"לא מזהה את המספר ואני לא בוגד בך" נייל החזיר.
"מי זה?" שאל.
"אמילי" השבתי עם גילגול עיניים מהיר.
"הו, היי אמילי! זוכרת שאמרת לנו ללכת להזדיין? אז באמת עשינו את זה!" הוא אמר ואז שמעתי אותו צוחק, היה ברור שזה לא היה ברצינות.
"אני מצטערת, אוקיי? הייתי עצבנית ואתם לא אמרתם כלום"
"למה התקשרת?"
"כדי לבקש שתבוא לאסוף אותי(?)" אמרתי בטון שואל וחסר ביטחון.
"לא. לא. לא לא לא לא לא. אלף פעמים לא. את יכולה להזדיין" הוא השיב ושמעתי את הפלאפון עובר מיד ליד.
"כן, אמילי. חכי איפה שאת אנחנו כבר באים. רק...איפה את?" שאל קרטר.
"אני במסעדה הכי קרובה לבית. המסעדה לייד תחנת הדלק" עניתי והוא ניתק.
כל שנשאר לעשות הוא לחכות ולקוות שהם באמת יבואו.
אני לא מתכוונת לחזור הביתה, אני רק אשאר ברכב.
כן, יכול להיות מחניק ואולי מסריח אבל איזה ברירה יש לי?
אני בשום פנים ואופן לא אכנס לבית שוב.
הרי, המפלצת שקראתי לה "אבא" גרה שם.

אין מה לכתוב.
LOL.
זזתי לאכול.

LOVE YA, SEE YA, BYEEEE - TAL