מאומצת על ידי ליאם פיין

(20)

"היי" היא לחשה והחזירה את מבטה לנוף.
האוטובוס עצר בבית הספר וכל התלמידים יצאו כולל אותי ואת אמילי שהייתה שקועה בבחירת מוזיקה בפלאפון שלה.
ניסיתי בכל כוחי לצעוק את שמה, אולם היא הייתה עסוקה בהלקשיב למוזיקה באוזניות כך שהיא לא יכלה לשמוע אותי.
------

שני השיעורים הראשונים עברו בהצלחה וההפסקה הגיעה.
אמילי יצאה מהשיעור ואני אחרייה, הרי הבטחתי לאביה המאמץ שאשמור עלייה וכך אעשה.
התקרבתי אלייה והרגשתי שצופים בנו.
הזזתי את ראשי במקצת לצד ימין, רואה את פניה האדומות מעצבים של שרלוט.
היא התקרבה בצעדי ענק אל אמילי שהייתה שקועה במוזיקה כאילו התעלמה מהעולם.
שרלוט דחפה את אמילי, גורמת לה להיאנק מכאב ולהוציא במהירות את האוזניות מהאוזניים.
"חשבתי שהזהרתי אותך!" שרלוט צעקה והצמידה את אמילי ללוקרים כשידייה על צווארה של אמילי.
"היי שרלוט!" קראתי והיא מייד סובבה את ראשה אליי, תפסתי את הדבר הקרוב ביותר אליי וזרקתי עלייה.
התיק שזרקתי עלייה גרם לה ליפול לאחור ולפרוץ בבכי.
רצתי אל אמילי וחיבקתי אותה חזק.
"אני מצטער, על הכל" לחשתי ונשקתי לראשה.
היא כתגובה לא אמרה כלום אלא רק התחבאה בחיקי.
"אני מצטערת" היא לחשה בעוד שקירבתי את גופה לגופי עוד יותר, כך שנראנו כמו גוש אנושי.
נשקתי לראשה וחייגתי לאביה המאמץ מהפלאפון שלי.
"כן קרטר?"
"הו,היי מר. פיין,תוכל לבוא לאסוף את אמילי?"
"מה קרה לה?!"
"שרלוט"
"טוב. אני בא,תשמור עלייה בינתיים" אמר וניתק.
"אבא שלך עוד מעט מגיע" הודעתי לה וליטפתי את שיערותייה הבלונדיניות והחלקות.
"אמילי?" שמתי לב שהיא לא עונה וגופה לא זז.
מילמלתי כמה קללות בספרדית מרוב לחץ ועצבים.
ראיתי מבוגר רץ לעברנו כשאחריו רצים עוד ארבעה בנים והנחתי שאלו הם ליאם,נייל,זאין,הארי ולואי.
ליאם חטף את אמילי מידיי ונשא אותה לכיוון האוטו.
P.O.V אמילי
התעוררתי כשאני בחדר לא מוכר והצבע הלבן היה בולט בעיניי.
האם כך גן-עדן נראה?
אני מניחה שלא כי לאחר כמה שניות שמעתי צפצופים מחרישי אוזניים שהגיעו ממכונה שהייתה מחוברת לורידים שלי ודיי הכאיבה לי.
מייד לאחר מכן כמות קטנה של רופאים נכנסו לחדר והתחילו לשאול אותי שאלות מוזרות כמו "את מצליחה לנשום?" "את מצליחה לראות?" "את מרגישה טוב?" "כואב לך באזור מסוים?"
עניתי על כל השאלות בכנות ולאחר מכן הבנים נכנסו לחדר והתחילו לשאול שאלות.
התעלמתי מכל השאלות וניסיתי להירדם,לא היה לי כוח לכלום ולא, אני לא מהאלה שאומרים שאין להם כוח לעשות עבודה,למרות שיש להם. לי באמת אין שום כוח, אני לא מסוגלת להזיז את גופי,אפילו למצמץ כואב לי.
רופא עם חלוק לבן וארוך נכנס לחדר וכל הראשים הסתובבו אליו.
"דוקטור, מה יהיה איתה?היא לא מסוגלת לזוז או לדבר" ליאם דאג והרופא ניסה להרגיע אותו.
"היא חטפה מכות רציניות,הדבר היחידי שהיא תוכל לעשות יהיה לנוח ולא לזוז,היא תישאר בבית החולים היום ומחר" כן. ניסה. הדוקטור לא מודע לכך שהוא רק מוסיף ללחץ של אבי.
"בואו נצא מהחדר. אני חושב שהיא רוצה לנוח" הדוקטור הציע וניסה להוציא את כולם מהחדר.
"לא!רגע!" זאין צעק,הסתובב ורץ אליי.
"אמילי, בבקשה תגידי משהו" הוא התחנן וכמה דמעות יצאו.
ניסיתי להוציא קול חלש מגרוני אבל לא יכולתי, הכאב משתלט בשניות על כל איבר ואיבר שקיים בגופי.
"תמצמצי אם את שומעת אותי" אמר וכך עשיתי.
הוא חייך חיוך רחב,נישק אותי רכות על השפתיים ועזב ביחד עם הבנים והדוקטור.
עכשיו אמצע הלילה ואני עדיין ערה.
לפתע חשתי כאב בראותיי.
ניסיתי לנשום וזה כאב כל כך. כאב לי לנשום. התקשתי לנשום.
לחצתי על הכפתור האדום שהיה לייד המיטה בידיים רועדות,הכפתור הפעיל אזעקה שהקפיצה את כל בית החולים.
חמישה רופאים נכנסו לחדריי וניסו להסביר לי איך לנשום.
נשמתי ונשפתי ובכל זאת,כאב לי.
הרופאים הרדימו אותי וזה היה הדבר האחרון שזכרתי.
עכשיו כבר בוקר,ליאם ושאר הבנים נמצאים בחדרי בפיג'מות חמודות(בחדר שלה בבית החולים, כמו מין תא רחב כזה-הערת הכותבת).
מכשיר הנשימה שישב על אפי הציק לי, אבל הזכרתי לעצמי שהוא עוזר לי לנשום ואם אוריד אותו רוב הסיכויים הם שאני לא אצליח לנשום.
נייל קם ומתח את ידיו,ברגע שראה שגם אני ערה הוא הזיז את כסאו ליד מיטתי.
"קיבלנו אתמול התראה שהתקשת לנשום וישר נסענו לפה" הוא הסביר,כאילו קרא את פניי.
--------

היום השתחררתי מבית החולים וכרגע אני נמצאת בחדרי האהוב.
קרטר אמור לבוא בכל רגע כדי לבדוק מה שלומי.
אני לא מרבה לדבר,אני פשוט...לא רוצה לדבר.
אני מפחדת שהדיבור יקח ממני אוויר ואני אצטרך לעבור את אותה "חוויה" בבית החולים.
כשחזרתי הביתה,הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב מכתב התנצלות לקרטר ובסוף הוספתי שאלה,האם הוא מוכן לסמוך עליי שוב.
אפילו ציירתי ציור נחמד של נערה עם עיניים עצומות ועל ראשה היה כתר פרחים יפה.
על עינייה היה ניתן לראות בבירור שכתבתי Trust" me again and I promise not to let you down"
"כן". כך חשבתי לעצמי. "זה יעבוד".
זה חייב לעבוד!
קרטר הגיע ואיתו הגיעו גם השמחה והצחוק.
נתתי לקרטר את המכתב,לאחר שקרא אותו הוא חיבק אותי חזק ולחש "כן",מה שגרם לליבי לרקוד משמחה.
לקחתי את הפלאפון שלי וסימסתי לקרטר.
אל:דאלס ההיפראקטיבי
שמתי לב ששמת עין,או שתיים,על ניילר,קורה ביניכם משהו?
מ:דאלס ההיפראקטיבי
האמת...אני כמעט בטוח שאני מאוהב בו. גאד. אני רוצה להודות להוריו על כך שעשו אותו כל כך יפה.
חבל שהוא סטרייט...
אל:דאלס ההיפראקטיבי
כן...בקשר לזה...הוא גם שם עלייך עיניים,עוד רגע עיניו יצאו מהחורים מרוב כל הזמן שהוא בוהה בך.
מ:דאלס ההיפראקטיבי
גאד, באמת?! אמג,אוליי הוא גם גיי ואז יהיה לי סיכוי איתו!
אל:דאלס ההיפראקטיבי
אתה הגיי מבינינו! תגיד לי אתה אם הוא כמוך.
מ:דאלס ההיפראקטיבי
אוח,נכון. אוליי אני אנשק אותו והוא יהפוך לגיי ~סמיילי בוכה מצחוק~
אל:דאלס ההיפראקטיבי
במידה והוא יהפוך לגיי, אני לא רוצה לראות אותך במיטה שלו כשאתה גונח את שמו או מנשק אותו במטבח מול העיניים שלי. Hell No!
וכך הפסקנו לסמס והתחלנו לצחוק צחוק מתגלגל ללא הפסקה.

ווהו! פרק ארוך! טוב,לא ממש אבל לפחות זה לא פרק קצר!
לאחר המריבה הענקית בפייסבוק על איזה תמונה יותר יפה(התמונות מהקולאז' שבתחילת הפרק) אני אשאל אתכם עכשיו.
איזה תמונה יותר מתאימה לפרק.
שיער פזור או אסוף?
כתבו לי בתגובות מה דעתכם.

אוהבת,טל ❤.