מאומצת על ידי ליאם פיין

(16)

P.O.V אמילי
~לאחר שבוע~

אני עכשיו בשיעור מתמטיקה וזה בערך כמו שעת שינה.
תלשתי דף מהמחברת והתחלתי לכתוב.

'שיעור מתמטיקה. איכס. כמה שאני שונאת את המקצוע הזה' כתבתי ומחקתי.
החלטתי לכתוב על הדף את כל מה שעובר עלי.
'אז מה קרה בשבוע הזה? ובכן,קרטר התנצל,ליאם קיבל את העובדה שאני יוצאת עם זאין ואני עדיין בהתערבות עם נייל.
מאז שקרטר התנצל הוא נעשה נחמד. הוא ואני נעשנו החברים הכי טובים,מה שדיי הכעיס את הבלונדה המשופצת שעדיין אין לי שמץ מה שמה.
כל פעם שאני מנסה לשאול את קרטר עלייה הוא משנה נושא.
היום אני לא הולכת לוותר לו.
אני רוצה לדעת מי היא ומה הבעיה שלה איתי'.
סיימתי לכתוב והצלצול נשמע,יופי של טיימינג.
החלטתי להישאר בכיתה ולשמוע מוזיקה באוזניות. כמו שאני תמיד עושה.
עצמתי את עיניי ובחרתי שיר.
Linkin park- Numb
גאד,אני מאוהבת בשיר הזה.
הפעלתי את השיר ובמהירות הגברתי עד הסוף.
ידיים כיסו את עיניי והורדתי את האוזניות מייד.
"נחשי מי" הקול אמר.
"קרטר" עניתי והוא הוריד את ידיו מעיניי.
"איך ידעת?" הוא שאל מופתע והרים גבה עם חיוך קטן.
"הידיים הגדולות והקרות,הפלסטר שיש על הזרת...נו באמת קרטר,מי עוד יעשה לי את זה?!" גילגלתי עיניים לעברו כשהוא צחק צחוק מתגלגל אחרי אמירתי.
הכתי את השולחן שהיה ליידו והוא קפץ בבהלה.
"אני הולכת לשאול אותך שאלה ואתה הולך לענות עלייה בכנות והפעם בלי לשנות נושא!" הזהרתי בישירות והצבעתי עליו.
"מי היא הבלונדה שכל הזמן מסתכלת עליי עם שנאה בעיניים?" שאלתי והוא שילב את ידיו כנגד חזהו.
"אני לא הולך לספר לך" הודיע עם חיוך מעצבן.
"בסדר. אני אלך אלייה ואשאל בעצמי את שמה" אמרתי ויצאתי מכיתתי בעוד קרטר מאחוריי.
שיער בלונדיני. זה מה שחיפשתי בין אלפי תלמידים.
"שיער בלונדיני,איפה את לעזאזל?!" לחשתי לעצמי בכעס.
שיער חום. שיער כחול. שיער ורוד. שיער חום. שיער בלונדיני. בלונדיני?!
כן! זאת היא!
טפחתי על כתפה והיא הסתובבה אליי במהירות.
"איך קוראים לך?" שאלתי בישירות.
"מה זה עניינך?" היא שילבה ידיים ולעסה את המסטיק שלה בפה פתוח.
איכס,פרה בלונדינית.
"א...אח שלי מאוהב בך" פלטתי את הדבר הראשון שעלה במוחי. מה לעזאזל?
"הו. איך הוא נראה?" היא בחנה אותי ואני חשבתי מהר.
הוצאתי את הפלאפון והראתי לה תמונה של הארי.
"שרלוט" היא ענתה במהירות לאחר שראתה את תמונתו.
"את מוכרת לי" היא בחנה את פניי וקימטה את מצחה וניזכרה.
"את הכלבה שגנבה את חבר שלי!" היא צווחה והפנתה אליי אצבע מאשימה.
"אוקיי,דבר ראשון-אני לא 'גנבתי' אותו,הוא לא כסף או יהלום ודבר שני- הוא ניגש אליי ראשון" ניסיתי להרגיע אותה אבל נראה שזה לא הצליח,היא רק התחממה עוד יותר.
היא דחפה אותי על הלוקרים,תפסה אותי בגרוני ואיימה "אם עוד פעם אחת תתקרבי אליו אני נשבעת שלא יהיה לך גרון כדי לצעוק לו לעזרה או רגליים כדי להתקרב אליו".
לאחר שסיימה לאיים עליי היא עזבה אותי והלכה לדרכה.
בעודי מנסה לעכל את מה שקרה,קרטר ניגש אליי.
"מה היא עשתה לך?!" הוא שאל בהלם ופער את עיניו כשראה את הסימנים על צווארי.
"למה?" הוא לחש וחיבק אותי.
"היא איימה עליי שאם אתקרב אלייך היא סוג של תשסף את גרוני כך שלא אוכל לקרוא לך לעזרה" לחשתי וראיתי את קרטר מניד בראשו.
"לא יאמן,כלבות נשארות כלבות הא?" הרמתי גבה וסימנתי לו להסביר.
"היא איימה על כל בת שאי פעם התקרבה אליי" הוא הסביר.
"אוף! אני רוצה הביתה!" פרצתי בבכי מהכאב.
קרטר לקח את הטלפון מידיי וחייג לאדם כלשהוא.
"זה קרטר"
"לא,לא ממש"
"היא תספר לך ואני מציע שתמהר"
הוא ניתק והחזיר את הטלפון למקומו.
"אביך יהיה פה עוד כמה דקות" הוא הודיע ואני ניסיתי לא להשתגע כשהוא אמר את המילה "אביך".

---------

יצאתי מהרכב של ליאם ונכנסתי הביתה בריצה,מספיקה להגיע לחדרי לפניי שיראו את הסימנים על צווארי ויתחילו לשאול שאלות.
נשכבתי על מיטתי והבטתי בציורים על התקרה.
זאין נכנס לחדרי והמשכתי במעשיי.
"למה רצת?" הוא שאל והתיישב על הכיסא שהיה בחדרי.
"לא יודעת" עניתי ונשכתי את השפה התחתונה.
"נו באמת אמילי,את חושבת שאני לא יודע מתי את משקרת לי. מה קרה?" הוא ירד מהכיסא והתיישב על מיטתי.
"כלום,לא הרגשתי טוב" עברתי מלשכב ללשבת ליידו.
"נופ. אני לא קונה את זה. הלסת שלך רועדת,הסנטר שלך רועד והדמעות מתחננות לפרוץ" הוא ציין.
לקחתי גומייה מהשולחן שהיה בחדרי ואספתי את שיערי לקוקו נמוך.
"אומייגאד! מי עשה לך את זה?!" הוא צרח בבהלה כשראה את סימני החניקה על צווארי.
"האקסית של קרטר" עניתי.
"למה?!" הוא עדיין היה בהלם.
"בגלל שהיא לא מחבבת את העובדה שהוא החבר הכי טוב שלי במקום להיות איתה,שלה" הסברתי והדמעות שאיימו לצאת,יצאו.
"א-אני אלך להביא קרח" הוא אמר ונשק לראשי לפני שיצא.
ואז...ליאם נכנס.
באותה שנייה ידעתי שהשיחה הזאת הולכת להיגמר באיומים על חייה של שרלוט,הפרה הבלונדינית.
"היי אמילי למה...אומייגאד מה זה?!" הוא שם יד אחת על פיו ועם היד השנייה הוא הצביע על הסימנים.
"האקסית של קרטר חנקה אותי" הסברתי והשפלתי את ראשי.
"אלוהים אדירים. למה?!" הוא צווח וחיבק אותי חזק.
"כי היא פרה קנאית שלא סובלת את העובדה שקרטר לא איתה" עניתי.
"אני הולך לדבר עם המנהלת,עם ההורים שלה ואיתה! אף אחד לא מתעסק איתך ומי שכן,ובכן,יש לו בעיה גדולה איתי" הוא קם ומייד תפסתי את ידו.
"אבא שלה עורך דין ואמא שלה שופטת(שופטת בבית משפט-הערת הכותבת)באמת שלא כדאי לך להתעסק איתם" הזהרתי והוא עזב את ידיי ותפס בטלפון שלו.
"לא אכפת לי, אף אחד לא ירים עלייך יד! או יחנוק אותך או יאיים עלייך!" הוא צעק והתחלתי לפחד.
"ליאם בבבקשה אל תעשה את זה! הם חזקים. אפילו יותר ממך! ליאם בבקשה!" התחננתי והדמעות חנקו אותי.
הוא עזב את הטלפון וחזר להתיישב ליידי.
"אני מצטער" הוא לחש וחיבק אותי.
"אבל מה נעשה?אנחנו לא יכולים לשתוק!" הוא שאל לאחר שהתנתקנו מהחיבוק ואני רק חייכתי אליו חיוך שמבשר שיש לי תוכנית מושלמת.
"אנחנו נספר לתקשורת שחנקו את הבת המאומצת של ליאם פיין" הכרזתי וחייכתי חיוך ערמומי.
"ככה אני אוהב אותך!" הוא אמר ונתן לי כיף.
זה היה דיי מוזר שלאחר זמן ממושך של בכי התחלתי לצחוק ולהיות מאושרת.
"חזרתי עם קרח" זאין התפרץ לחדרי עם הקרח בידו.
לקחתי ממנו את הקרח והצמדתי לצווארי,לא בטוחה איך זה יעזור כל כך,אולם בדבר אחר הייתי בטוחה.
שרלוט,אני הולכת להרוס את חייך.

דיי ממש אהבתי את הפרק הזה כי הוא היה מלא ברגשות ומחשבות ופירוט ויצא לי פרק ארוך אז...ווהו!
תהנו!!!

אוהבת,טל ❤.