מאומצת על ידי ליאם פיין

(25)

כל המבטים הופנו אליי וחיכו שאספר.
"א-אני לא מסוגלת" לחשתי, פרצתי בבכי ורצתי לחדרי.
עליתי לחדרי כשאני אוחזת במכשיר הנשימה כאילו הוא תלוי בחיי. ובכן...הוא דיי כן.
שכבתי על מיטתי כשהמכשיר צמוד אליי ובכיתי.
עצמתי את עיניי בתקווה להירדם ולשכוח, פשוט לשכוח.
------

התעוררתי וראיתי שעכשיו כבר הבוקר למחרת, גאד! ישנתי מאתמול בצהריים עד להיום בבוקר!
החלפתי בגדים לבגדים נוחים יותר, הצמדתי את מכשיר הנשימה לחזהי וירדתי במדרגות אל עבר המטבח.
"בוקר טוב" ליאם בירך עם חיוך רחב כשראה אותי מסתובבת במטבח.
התיישבתי לייד זאין ונייל ששתו מהקפה שלהם.
"איפה קרטר?" שאלתי לאחר שהבנתי שהוא לא נוכח.
"בבית הספר, הוא בניגוד אלייך, לומד" נייל אמר, מתבדח.
"כן אבל אחריי רודפת פרה בלונדינית ומשוגעת, בניגוד לקרטר" החזרתי לו והוא צחק.
"למה המקרר ריק?!" הארי שאל.
"הו, כן! תודה שהזכרת לי האז. מילי, תרצי לבוא איתנו לקנות אוכל?" ליאם שאל.
"מילי?" כיווצתי את גבותיי.
"מה? לא אהבת?" הוא שאל וזייף פרצוף עצוב.
"אהבתי, זה חמוד" עניתי והוא חייך.
"רגע- מה נעשה אם יקרה משהו למכשיר הנשימה? א-או שמישהו יגנוב אותו! או שהוא יתפוצץ!" נלחצתי, אבל נשמתי ברוגע.
"כלום לא יקרה כי את תהיי צמודה אלינו ואנחנו נשמור עלייך ועל המכשיר, אוקיי?" זאין שאל.
"אני לא מתכוונת להגיד אוקיי" השבתי ולקח לו כמה שניות עד שהבין את הבדיחה.
------
נכנסנו לסופר הקרוב והתחלנו לקנות דברים חיוניים.
לפתע, שמתי לב שנערה נמוכה ממני מנסה לקחת תפוח ממדף התפוחים, אבל לא מצליחה.
כמובן שמייד הלכתי לעברה, שלחתי את ידי אל עבר התפוח שהיא ניסתה לקחת והבאתי לה.
היא הודתה לי ושמתי לב לצבע העיניים שלה- וורוד, נזכרתי בקמילה(מפרק 5) היו לה עיניים וורודות וזוהרות בדומה לאלה של הנערה, והתחלתי לחשוד שהנערה שעומדת מולי הייתה החברה הכי טובה שלי בבית היתומים.
"בכיף, סוף סוף מישהי נמוכה יותר ממני" צחקקתי.
"היי! זה לא פייר! אני לא כזאת נמוכה" היא צחקה.
"את ממש מזכירה לי מישהי, מה שמך?" שאלתי.
"אמא שלך לא אמרה לך שאסור לדבר עם זרים?" היא אמרה ברצינות.
"אני צוחקת! שמי קמילה" היא אמרה והתחילה לצחוק.
קמילה? קמילה?!
"קמילה?! ז-זאת אמילי!" קראתי באושר.
"אמילי? אני לא מכירה שוב אמילי" היא לקחה צעד אחורה.
"בטח שאת כן, טיפשונת, היינו באותו בית יתומים! היינו החברות הכי טובות! א-את לא זוכרת?" כיווצתי את גבותיי.
"בית יתומים? מה? יש לי הורים, הנה הם, שם" היא אמרה, מצביעה על אישה וגבר שהחזיקו ידיים.
"זה הזוג שאימץ אותך לפניי 11 שנים?" הרמתי גבה.
"לא, אלה הם ההורים שלי" היא התעקשה.
"את באמת לא זוכרת אותי, הא?" התקרבתי אלייה והבטתי בה במבט חודר.
"אני לא מכירה אותך! פסיכית אחת!" היא צרחה ודחפה אותי ככה שנפלתי על גבי.
"מילי! את בסדר?" שמעתי את אבי צועק בדאגה ומתקרב אליי.
"כ-כן, אני בסדר" השבתי ועמדתי על רגליי במהירות.
-------
חזרנו הביתה וישר עליתי לחדרי וקראתי לאבי.
ליאם נכנס לחדר והתיישב על הכיסא שלייד המיטה.
"אני הולכת לספר לך משהו אבל אתה תהיה חייב להישאר רגוע עד הסוף, מובן?" אמרתי והוא הנהן.
"כש...נפגשנו עם האישה ההיא, חברה שלך, חשדתי בה, ואז, כאשר הגיע הרגע בו היא הלכה לשירותים ואני אחרייה, היא דיברה בפלאפון שלה ואני הקשבתי..." הרמתי מבט בכדי לפגוש בפרצופו שהיה נראה מעוניין כל כך בדבריי.
סיפרתי לו מילה במילה משיחתה של סופיה והוא היה רגוע, גם בסוף.
הוא לקח נשימה ארוכה דרך האף "אם לא הייתי מכיר את סופיה, הייתי חושב שאת מטורפת ושהרגע ברחת מבית משוגעים, אבל, בגלל שאני מכיר אותה ואפילו שמעתי אותה מדברת בפלאפון שלה גם על אותם נושאים, אני מאמין לך" הוא אמר והייתי דיי מופתעת לשמוע את דבריו "בכל מקרה, לא משנה מה היא תעשה, היא לעולם לא תצליח לקחת אותך ממני" הוא אמר וחייך.
"אני ממש שמחה שאפילו לא כעסת או צעקת עליי, הייתי בטוחה שתחשוב שאני משוגעת" צחקקתי לרגע בצורה מזוייפת "נשארת רגוע בזמן שסיפרתי לך שחברה שלך גונבת לך כסף ומתכננת להעיף אותי, לכן אספר לך עוד משהו, אני חולת סרטן" אמרתי עם חיוך מוזר.
"א-את...את מה?!" הוא צרח.
"אוי לי"

אכן אוי לך, מילי.
מה דעתכם על הכינוי החדש שליאם נתן לאמילי?תרצו לשנות אותו? רשמו לי בתגובות איזה כינוי הכי מתאים לה.

אוהבת,טל ❤.