מאומצת על ידי ליאם פיין

(31)

P.O.V אמילי

הסתובבתי מצד לצד על המיטה הזמנית שלי במוטל.

לא הצלחתי להירדם מרוב הגניחות של קרטר ושל נייל, אני דיי בטוחה שגם אם הייתי שומעת את Pierce the veil בפול ווליום, עדיין הייתי שומעת את קרטר ואת נייל(Pierce the veil זאת להקת רוק כבד עם צרחות- כותבת).

וגם לא הצלחתי להירדם מרוב דמעות.

חשבתי ובכיתי והסתובבתי ועוד פעם חשבתי ובכיתי והסתובבתי.

חשבתי על מה שקרה בבית, שיחזרתי את מה שקרה בבית, הייתי דיי גאה בעצמי על זה שסוף סוף אמרתי לליאם מה אני חושבת אבל...הוא אבא שלי, טוב, לפחות מאמץ, ואני דיי מתחרטת.

אוף. אני לא יודעת מה לעזאזל קרה שם ואם אני מתחרטת או לא אבל אני מתגעגעת אליו.

אני בטוחה בזה.

הוא המשפחה שלי.

בכל מקרה, הסיפור הוא לא עליי, הוא על קרטר ונייל, הם גורשו מהבית, אני רק הצטרפתי אליהם מתוך דאגה.

סימסתי לזאין כשלא הצלחתי להרדם ולהפתעתי, הוא השיב על כל ההודעות.

הוא כתב שהוא, לואי והארי לא מדברים עם ליאם, הם כועסים עליו כי הוא גירש את חברו הטוב ביותר מהבית רק בגלל היותו גיי.

עצמתי את עיניי בכוח, מחכה לרגע בו אני ארדם.

התעוררתי כשקרן אור חדרה לחדרי והרסה את העיניים שלי.

"שמש מפגרת" מילמלתי, סגרתי את החלון והסטתי את הווילונות ככה ששום קרן אור לא תוכל לחדור לחדרי.

שמתי את הז'קט השחור שלי, לקחתי את מכשיר הנשימה הקטן ויצאתי מחדרי אל עבר החדר של נייל וקרטר.

קפצתי על מיטתם בזמן שהם צפו ברפונזל, זיהיתי את הסרט לפי השיער הזוהר של הנערה המצויירת.

"תגידו, אנחנו אי פעם נחזור הביתה?" שאלתי.

"אנחנו נחזור כשליאם יתנהג כמו מבוגר ויבין שאין בי ובקרטר שום דבר שונה ממנו" נייל ענה ושם את ידיו מאחורי ראשו.

"אתה מבין שזה יכול לקחת נצח, נכון?" קרטר שאל ושם את ראשו על חזהו של נייל.

באותו רגע בהיתי בהם, הם פשוט כל כך חמודים! אני חושבת שאני אמציא להם שם...קייל. כן! נייל וקרטר יהיו קייל!

"אני מבין" נייל ענה לאחר שהוציא אוויר מהאף.

הפלאפון שלי צלצל וכולנו הבטנו בפלאפון המסכן בפליאה.

'ליאם' היה כתוב על הצג, ושלושתינו ידענו לא לענות.

הגיע הערב ואיתו, הגיע זמני לעזוב את החדר של נייל ושל קרטר.

נשכתי את הלסת התחתונה כאשר החזקתי את הפלאפון בחוזקה ועל הצג היה כתוב 'ליאם' עוד פעם.

לענות? לא לענות? לענות? לא לענות? לא לענות? דאמט, מה לעזאזל אני עושה?!

בסוף החלטתי לענות אבל לא לדבר.

"מילי! תודה לאל שאת עונה!" שמעתי אותו מדבר וכל מה שרציתי לעשות היה לחזור הביתה.

"א-אני רוצה לחזור הביתה" לחשתי לפלאפון בעוד שאני נחנקת מהדמעות.

"אז תחזרי, מה מונע ממך לחזור הביתה?"

"א-אתה"

"זה בגלל מה שעשיתי לנייל ולקרטר, נכון?" שאל עם אנחה שעיצבנה אותי.

"כ-כן, א-אתה...אתה גירשת אותם מהבית ב-בגלל מי שהם"

"תחזרו הביתה והכל יסתדר, בסדר? אני מצטער, פשוט תחזרו" התחנן, ובזאת ניתקתי את השיחה.

פתחתי את דלת החדר של נייל וקרטר בלי לדפוק.

"אנחנו עוזבים, עכשיו!" אמרתי ועם זאת עזבתי את החדר שלהם.

———-

"למה אף אחד לא בבית?" לחשתי לנייל ולקרטר.

"הו, הגעת! ליאם אמר לי שתגיעי" סופיה הגיחה מן המטבח כאשר כל מה שנמצא כרגע על גופה היה חלוק.

"סופיה" לחשתי בעצבים בעוד שניערתי את ראשי.

"איפה ליאם?" נייל שאל והחזיק בידיי חזק כדי שלא ארביץ לסופיה.

"בחדרו, מתמודד עם הנגאובר" סופיה ענתה, קרצה ועלתה למעלה.

אז זה מה שהצלחתי לכתוב, מצטערת אם לא יצא טוב, מחסום כתיבה זה חרא.

תודה ענקית לשתי החברות שנעשו הכי טובות שלי טיץ' וג'ין

@a124034a

@stah12345

Love ya, see ya, BYEEE-Tal