The Aces Vow.

.פרק 22

"The shattering of a heart when being broken is the loudest quiet ever."
– Carroll Bryant

דילן:

אין בחדר שינה של לוקאס קורטוב של רעש.

ודווקא עכשיו אני מצליחה להבין למה הוא לא נרדם בלילות כמו שצריך.
התהיות. הפחדים. ההרהורים.
ואין שום דבר שמסיח את דעתך מכל אלה.
למרות שעברו שעות מאז שהוא עזב והיה לי מספיק זמן לעכל הכל ולחשוב עליו כמה פעמים, אני עדיין לא ישנה.
הראש שלי מפוצץ ממחשבות עליו, על איך זה מרגיש להיות כל כך קרובה אליו בלי שיכרסמו בי באותו הרגע החרדות על מה יקרה אחר כך, ועל זה שאני לא יכולה לתפקד בגלל שהוא הנחית עליי את כל המעמסה הרגשית הזאת.
משהו בי נוטה להאמין שהוא עשה את זה כי הוא ידע שאין סיכוי שאשב פה ולא אחשוב עליו ועל מתי הוא חוזר ואם בכלל הוא חוזר.
אבל הייתי צריכה להתרגל לזה, כי בעלי מנהל עסק כזה שגם כשיש לו את ההזדמנות לחיות כמו שצריך, הוא לא עושה את זה באמת.
אני מחליטה לא לשבת כמו כל אישה שמחכה לבעלה שיחזור מהעבודה, ולהיות קצת פרודוקטיבית.
בפעם האחרונה שהכנתי משהו ללוקאס זה עלה לי בסדק בלב וסגאה רגשית שסחטה ממני הרבה אנרגיה, אבל משהו בי רוצה להאמין שהפעם זה שונה.
וככה או ככה הייתי צריכה להעיף מהראש שלי את המחשבות על הגבר הזה שהופך את המוח שלי לחביתה מקושקשת, וכנראה גם נהנה מזה.
אני מחליטה להתרומם מהמיטה, כי למרות שלוקאס פקד עלי, אני לא הבטחתי שאני אשאר באותה התנוחה. ניצחונות קטנים.
אני מתקדמת למטבח, ופותחת את הארונות. אני יודעת איפה כל דבר נמצא. ואני מוציאה את כל המצרכים שאני צריכה.
החלטתי שלא משנה שהשעה נושקת ל12 בלילה, אני אכין עוגיות, כי אני חייבת לעשות משהו במקום לחשוב עליו.
אני מניחה את כל המצרכים על השולחן בצורה מסודרת, ומניחה את הקערה מולי.
כשאני מסתכלת לתוכה, כל מה שעברתי עם לוקאס מהרגע בו כף רגלי דרכה אז בחוף הים, עולה בי ומסחרר לי את המוח.
עד שהכרתי אותו לא יכולתי לחשוב יותר רחוק מהשבוע הבא, אבל עכשיו?
אני יכולה לחשוב על עתיד הרבה יותר בהיר.
אני יכולה לתכנן לי ולאית'ן שגרה נורמטיבית.
אני יכולה לנשום לרווחה.
אני יכולה להסתכל על עצמי ולהתקדם למקומות שאני שואפת אליהם.
אבל השאלה האמיתית היא,
האם הייתי יכולה לתכנן דברים כאלו עם בעלי?
האם אני בכנות יכולה להסתכל קדימה אל העתיד ולראות את לוקאס בתוכו? כי אין לי מושג איפה אני והוא עומדים.
מפתיע אותי שבהתחשב בכל הטלטולים הרגשיים שעברתי איתו, אני עדיין בכלל עומדת על הרגליים. ומשהו אומר לי שזו רק ההתחלה. ואם אני חייבת להיות כנה עם עצמי, אני אפילו לא יודעת אם ההרגשה שלי שמשהו ביני לבינו הפעם שונה, היא נכונה.
אני לא בטוחה עד כמה כל מה שקורה בנינו בכלל נכון.
אם בכלל קורה, כי לוקאס מלא בהפתעות יותר ממה שאני כנראה יכולה לדמיין.
ולמרות שכבר הכרתי בעובדה שאני לחלוטין מאוהבת בו, אני יודעת שהוא לעולם לא ירגיש אותו הדבר כלפיי.
אני מתמרמרת, משפשפת את פניי בייאוש, וניגשת לאפות בלי שמץ של מושג איזה עוגיות לוקאס אוהב.
אני חושבת שהפעם היחידה שראיתי אותו אוכל משהו הייתה אתמול בלילה, כשהוא דחף את האצבע שלו לתוך החמאת בוטנים כאילו בכל רגע היא עומדת להיגמר.
הדחקתי את המחשבה העגומה על כך שאני מרגישה אליו משהו מיוחד, ועדיין לא יודעת עליו את הדברים הבסיסים כמו מה הוא אוהב לאכול.
את כל המחשבות שפכתי לתוך הקערה, בתקווה שהן ישרפו בתוך האש שאפתה את העוגיות אחרי שהכנסתי אותן לתנור.
בזמן שחיכיתי שהן יהיו מוכנות, ישבתי במטבח וגוללתי בפייסבוק, מסתכלת ולא באמת מסתכלת על תמונות של רגעים מחיים של אנשים.
משהו בי תוהה אם כשלוקאס היה צעיר יותר, הוא פצפץ ראשים של אנשים, או שהיו לו רגעים בודדים בהם הוא יצא עם חברים ובאמת נהנה ממה שיש לחיים להציע.
ואם לא, אז כנראה שהיינו דומים.
כי אף אחד מאיתנו לא העביר חיים רגילים כמו שהיינו אמורים.
גם המסתורין הלא פתור מאחורי קופסת האוכל שלי עדיין קינן לי בראש. לא צחקתי איתו כשאמרתי לו שהוא מוכר לי.
פשוט לא היה לי מושג קלוש מאיפה. וגם לא כל כך רציתי להעלות את הנושא על הפרק כי הייתה לי תחושה שאני לא יאהב את התשובה שעמדה לו על קצה הלשון.
את זה כבר קלטתי מההתחמקות הלא חיננית שלו.
כשהוצאתי את העוגיות מהתנור, השעה כבר הייתה אחת בלילה.
כשסיימתי לקשט אותן, שתיים.
התקווה שלוקאס יחזור לפני שהשמש תזרח כבר התפוגגה לגמרי. הוא היה עסוק, ואני עדיין תליתי תקוות בחלומות מטופשים.
כמעט הכנסתי לעצמי סטירה על זה.
כעסתי על זה שהוא לא חוזר, התייאשתי מכך שאני עלולה לחכות לו לנצח, ופחדתי מזה שהוא יחזור לי מחולק בקופסאות אוכל.
הרגשתי כמו נערת טיפש עשרה מטומטמת וכבר שקלתי לחפש כדור שינה רק כדי לא לפתח לעצמי עוד סרטים בראש על זה שהוא הולך למות לי.
בשעה שלוש, אחרי שכבר חיכיתי במטבח מספיק וחקרתי את כל האנשים האפשריים שיש לי בפייסבוק שאפילו לא ידעתי שקיימים, אני מחליטה שאני הולכת לישון.
אני קמה מהכיסא, ומסתכלת על העוגיות.
מעורערת לחלוטין מהמחשבה שאולי לוקאס לא כל כך יעריך את זה שהכנתי לו עוגיות, או שהוא ימצא את הדרך לרדת עלי על זה.
אני מסתכלת עליהן עוד רגע לפני שאני מחליטה לדחוף את כל כמות הסוכר הזאת לתוך הבטן שלי.
אני כל כך עייפה נפשית שגם קילו מהן לא יימנע ממני להירדם עכשיו. אז זה מינוס משהו שאני צריכה לדאוג לגביו כרגע.
אני מסיימת לאכול את כל העוגיות.
עוד עוגייה ועוד עוגייה שעליהן כתוב השם שלו.
עוד עוגייה ועוד עוגייה בצורה של לב. וכולן נשברות אחת אחרי השניה כשאני אוכלת אותן. אני תוהה אם מספר העוגיות שנשברו זה מספר הפעמים שהלב שלי הולך להישבר בגללו.
ואז אני מחליטה שאני שמה פס עליו ועל כל האיומים שלו.
אז אני הולכת לחדר שלי, ואני סוגרת את הדלת.
ואיתה אני גם סוגרת את התקווה שלי לחיים פשוטים יותר.