The Aces Vow.

.פרק 10

 "His eyes have their own vocabulary." 
- Judit d collins.

דילן:

התחושה האפופה של התעוררות מתחילה לחדור אל החושים שלי.
רעש של טלוויזיה בעצמה חלשה מתנגן ברקע, ואני יכולה להרגיש על העור החשוף שלי קור נעים של מזגן.
אני נאנחת בהתמתחות, ופוקחת את העיניים באיטיות.
הן כבדות ומגרדות, בטח בגלל כל האיפור שיש עליהן.
לא שכחתי שהתחתנתי לילה שעבר, רק שכחתי איך הגעתי למקום בו אני נמצאת,
כי אני יודעת שאין סיכוי שאני נמצאת בבית שלי.
עיניי מטיילות מסביב.
החדר עצום, קצת מעוגל, והכל מרוהט בשחור ואפור.
אפילו המצעים של המיטה שאני שוכבת עליה.
קרני השמש שחודרות את זכוכית החלונות העצומים הן הדבר היחידי שמאיר את החדר.
כל מה שרציתי היה לברוח מהעסקה הזאת, אבל הינה אני מוצאת את עצמי במקום שאני הולכת לקרוא לו בית, והפעם בתור אישתו של לוקאס ג'קסון.
פתאום אני שומעת רעש של דלת נפתחת, וממהרת לעצום את עיניים.
צעדים דומיננטיים ממלאים את החדר השקט. אפילו הצעדים שלו, בביתו שלו, נשמעים מחושבים להחריד.
"את לא ישנה." אני שומעת את הקול שלו קובע עובדה, כרגיל.
"נכון. אני עוצמת את העיניים כדי לחסוך מעצמי לראות אותך."
"זה יהיה בעייתי." והוא צודק.
עכשיו כשאנחנו נשואים אני אצטרך לראות אותו כמעט כל הזמן.
אני פוקחת את העיניים שוב, והפעם מגרדת אותן. ממש לא אכפת לי מה הוא יחשוב עליי אם כל האיפור יהיה מרוח לי על הפנים.
אני כמעט מכסה את עצמי בשמיכה כאילו אני תחת מארב, כשאני קולטת שהוא בדיוק לובש חולצה שחורה.
"איך הגעתי למיטה?" אני מפנה את המבט, מודעת בכל נים ונים בגופי היטב לעובדה שהלחיים שלי מתלהטות. שוב.
למרות שלמזלי לא הספקתי לראות שום דבר.
"אין לי מושג. אולי את סהרורית."
"אני לא סהרורית." אני מוחה. הוא לא נשא אותי כל הדרך הזאת, נכון?
"באמת מסתורי." הוא אומר בלי להביט בי בכלל.
עוד פעם הקור והאדישות.
חזרנו לנקודת האפס.
מה שקרה אתמול היה חד פעמי, רק כדי שמי שבא לכבד אותו ירגיש שהוא לא מזייף חתונה.
בוודאות אנשים חשדו בזה שאנחנו לא מתחתנים מתוך אהבה.
לוקאס ג'קסון לא יכול לאהוב.
זה לא הגיוני, וזה גם לא מפתיע אותי.
וזה גם לא אכפת לי שהוא מתנהג ככה שוב. התחתנתי עם אפס ציפיות, ואני מסרבת להכיר בעצב ובהבנה שמחלחלים לתוכי.
הוא לובש על מפרק ידו שעון יקר, ומעביר את אצבעותיו בשיערו השטני.
הכריזמטיות שהוא משדר עוצמתית מידי בשבילי.
העובדה שהוא גבר כשלעצמו זה משהו שאני לא מצליחה להתרגל אליו.
אף פעם לא היה לי ניסיון אפילו בלהחזיק ידיים, כי כשזה הגיע לבנים תמיד הייתי ביישנית.
ועכשיו, שאלוהים יעזור לי, אני נשואה ומתעוררת במיטה של מי שנחשב בעלי.
זה ההסבר ההגיוני היחיד לכל התגובות של הגוף שלי כלפיו.
השמלה לוחצת לי על הבטן, ואני נאנחת בייאוש.
אני רק צריכה לחכות עד שיימאס לו ממני, והוא יחליט שהוא רוצה להתגרש.
ועם המצב כרגע, אולי זה יקרה בעתיד הלא כל כך רחוק.
"אני צריכה בגדים." אני קובעת. ולוקאס מצביע על מזוודה אדומה בקצה החדר.
"מה זה?"
"הבגדים שלך."
"איך הם הגיעו לפה?" אני מרימה גבה. לא זכור לי שארזתי.
"החברה שלך."
ג'ני. בוגדת. היא אפילו לא אמרה לי.
"איפה השירותים?" אני שואלת, ולוקאס מסמן עם ראשו לעבר דלת אפורה.
אני שונאת את כל האפור והשחור הזה.
הבית הזה קפוא ומת בדיוק כמו האדם שעומד עכשיו מול המראה ומעמיד פנים שאני לא יותר מריהוט חדש בחדר שלו.
אני נכנסת לשירותים. הם בגודל של כל הסלון בדירה שלנו. שעדיין שלנו.
הכל מטפטף יוקרה.
הדבר היחידי שמוזר זה שהנייר טואלט לא עשוי מזהב.
"אלוהים אדירים." אני ממלמלת.
אני מתקדמת אל הכיור, ומנסה להגיע אל הרוכסן של השמלה.
אחרי כמה ניסיונות כושלים, אני מתמודדת עם העובדה שאם אני לא רוצה לגזור שמלה של 30 אלף דולר בהשכרה, ולעצבן לחלוטין את בעלי הטרי, עדיף שאבקש ממנו עזרה.
ואם הוא לא יציע, רק אז אשתמש במספריים.
אני רוצה לבחור את המלחמות שלי בקפידה, במיוחד עכשיו, כשאני באמת כבולה ואין לי לאן לברוח.
"לוקאס?" אני שואלת בתקווה שהוא עדיין בחדר כשאני פותחת מעט את דלת המקלחת.
"מה?"
"אתה יכול אהמ.. אתה יכול לבוא רגע? אני צריכה עזרה עם הרוכסן." אני מבקשת בטון מבוייש.
אני הרי רוצה את הקרבה שלו כמו שאני רוצה לבלוע אקונומיקה, והמחשבה שהוא יגע בי שוב גורמת לי לרצות לסגור את עצמי בתוך המקלחת ולא לצאת משם לעולם.
אני שומעת את הצעדים שלו מתקרבים, והלב שלי מתפוצץ כמו פופקורן במיקרוגל.
אני בורחת לכיוון הכיור, וכשהוא נכנס אני לא מעזה להסתובב כדי להסתכל עליו.
כל החושים שלי מאוטטים.
הגוף שלי יותר מידי מודע לקיום שלו, ואני לא אוהבת את זה בכלל.
פתאום אני מרגישה את המשיכה העדינה של הרוכסן.
אפילו כשבד עבה מפריד בין האצבעות שלו לגב שלי, אני יכולה להרגיש כאילו האצבעות שלו נוגעות לי ישירות בעור.
אני משתדלת לרסן את הנשימות שלי, עד שהוא עוצר.
אני ישר תופסת עם ידי בבד השמלה מאחור, כדי שלא ייפול לו מול העיניים.
"תודה." אני אומרת, ומרימה את עיניי.
המבטים שלנו מצטלבים. עיניו האפורות חודרות אל שלי ממעבר למראה.
הוא מתבונן בי באותו המבט מאתמול, כשהוא אמר לי מילים שהלב שלי לא יכל להכיל.
לא אתמול, ולא עכשיו.
אני מכחכחת בגרון ומרכינה את הראש, חותכת את הרגע הזה בברוטליות.
"זאת הפעם האחרונה שאני ישנה איתך באותו החדר. אז, איפה יהיה החדר שלי?" אני קובעת בטון רועד.
"החדר שלך?" טון קולו נשמע כאילו מנסה לפענח אם אני מטומטמת או שאני מנסה להתבדח.
"כן. החדר שלי. כי לא משנה על מה אתה חושב, זה לא יקרה. תשכח מזה." אני מבהירה.
"ממה?"
"מלגעת בי. זאת הייתה הפעם האחרונה. לא אכפת לי שאנחנו נשואים. אני לא רוצה שתגיע בי יותר." 
אני לא רוצה שהוא יתקרב אליי בכלל. 
אבל לוקאס לא מקשיב.
בטח שלא לי.
במקום זה, החזה הרחב שלו נצמד אל הגב שלי, וידיו תופסות בשפת הכיור כשהוא סוגר עליי עם הזרועות שלו ועם כל הקיום הענק שלו.
אני לא מצליחה לרסן את עצמי, ונותנת לעיניי לשוטט על זרועותיו.
הן עבות, שריריות, ומלאות ורידים.
אני מוצאת את עצמי בחוסר יכולת להגיב.
הייתי אמורה לחוות דברים בהדרגה בחיי, אבל לוקאס לוקח הכל צעד אחד קדימה.
צעד אחד ענק מידי קדימה.
הוא רוכן קדימה עם ראשו, ואני יכולה להרגיש את הנשימות החמות שלו על האוזן שלי.
אני יותר מידי רגישה באוזניים, ואני מרכינה את הראש כדי לנסות ולהתעלם, אבל זה לא עוזר.
"חשבתי שאנחנו בעל ואישה רק על הנייר." אני בולעת את הרעד בקול שלי.
"אל תדאגי דילן, אני לא הולך לבעול אותך." הגוף שלי מצטמק.
"ל-לבעול?" אני כמעט מתמוטטת. 
לוקאס מצמצם את כל הספק מרחב שיש בנינו, וטון קולו העמוק חודר לי אל הראש. 
"כן דילן, אני לא אעשה את זה. למרות שאני יודע שחשבת עליי כל הזמן הזה, ושאת נאבקת בכלום, אני לא אעשה את זה. לא עכשיו לפחות." נקודה של חוסר היגיון עמוקה עמוקה ומטופשת בתוכי רוצה לשאול אם זה בגלל שהוא לא רוצה, אבל זה רק בגלל שהקרבה שלו גורמת ליכולת החשיבה התקינה שלי להפסיק לתפקד.
"וזה לא בגלל שאני לא רוצה." הוא עונה כאילו קורא את המחשבות האפלות ביותר שלי.
"תכף תגיד לי שזה בגלל שיש לך מוסר. אמרת שההסכם הזה הוא רק על הנייר, לא?" אני עונה בטון כמעט זועם.
כל האנדרנלין שזרם לי בגוף במהלך כל היום המורט עצבים שעברתי אתמול, לא משתווה למה שמציף אותי עכשיו, וזה מתחיל לשגע אותי.
זה לא אמור להיות ככה.
אתמול הייתי שרויה באופוריה של אשליה, וזה הכל.
זה לא דבר שאמור להפוך קבוע.
אני מרימה את עיניי אל שלו, והחיוך המעוות שלו חוזר אל פניו.
הוא מתכופף עוד קצת, והלחי המחוספסת שלו נצמדת לשלי.
מבטי ממוסמר לשלו, והוא כל כך קרוב. יותר מידי קרוב.
הוא מחליק את הלחי שלו על שלי בעדינות, ואז מרים את ידו הגדולה ופורס אותה על הבטן שלי.
אני פולטת ייבבה בלי לשלוט בזה בכלל, ומהדקת אוטומטית את היד שמחזיקה את השמלה.
כל הגוף שלי מתלהט, מסרב לציית לי.
החושים שלי מוצפים.
אני מרגישה שהוא עוטף אותי מכל הכיוונים, במבט שלו, במגע שלו, מלמטה מלמעלה מימין ומשמאל.
כל הבועה הקטנה שלי מתמלאת בקיום של לוקאס.
"אין לי מוסר דילן, בכלל לא." קולו העמוק לוחש לי באוזן, ובזה אני כבר לא יכולה לעמוד.
אני עוצמת עיניים, ומרגישה את ידו של לוקאס מחליקה על הבטן שלי באיטיות, מלמעלה למטה בליטופים ארוכים שגורמים לעצמות שלי להינמס.
אני לא מצליחה לנשום, ואז הוא נעצר בדיוק על קו המותניים שלי.
"אבל זה בדיוק בגלל שאנחנו בעל ואישה רק על הנייר." אני פוקחת את העיניים, כאילו הוא העיר אותי מכל מה שהרגשתי במשפט הזה.
אני תופסת בידו ומורידה אותה מהגוף שלי כמעט באגרסיביות כשאני מתבוננת בעיניו בהתרסה.
החיוך המעוות שלו לא יורד לו מהפנים, והוא מזדקף.
עוד פעם אני נכנעת למגע שלו.
איך אני אמורה להישאר חזקה מולו אם כל מגע הכי קטן שלו בי מטלטל אותי ככה?
"לאן אתה הולך?" אני שואלת באומץ, כשהוא מתרחק קצת. 
"אני לא אהיה פה היום." הוא עונה, עדיין מתבונן בי.
"היום? אתה צריך לעבוד?"
"אולי."
"מה אולי?" אני מכווצת גבות.
הוא מנסה לשגע אותי? עיניו הקרות מצטמצמות.
"למה את שואלת?"
"לא משנה. אני מתחרטת ששאלתי. לא באמת אכפת לי." אני מפנה את הראש הצידה. 
"יש לי חדשות בשבילך דילן, דווקא כן אכפת לך."
אני לא יודעת מה יותר מחרפן אותי, הביטחון שלו או האדישות בקול שלו.
ידיו עוזבות את הכיור, ואני מרגישה את חום הגוף שלו מתרחק ממני.
אני לא מעזה לעקוב אחריו במבטי כשהוא יוצא מהאמבטיה.
והוא עוזב.
עוזב, ומשאיר אותי נטועה מול הכיור, עם לב פועם, נשימה מקוטעת, ולחיים סמוקות כמו שמעולם לא היו.