The Aces Vow.

.פרק 20

"The curse of mine, is those feelings of yours."
-Unknown.

דילן:

גם אחרי שלושה ימים, הטעם של השפתיים של לוקאס היה טרי על שפתיי שלי.
הנשיקה איתו תפסה לי כל מרווח נשימה פנוי.
לא יכולתי שלא לחשוב עליו.
על הריח שלו, הטעם שלו, הקיום שלו.
הכל.
הוא.
רק הוא מילא לי את הראש. כאילו שום דבר אחר כבר לא ערער אותי כמוהו.
וידעתי שאני הדבר האחרון שהוא חושב עליו, אם בכלל.
בגלל שהוא לא נישק אותי כי הוא רצה.
הוא נישק אותי כדי להשאיר את החותם שלו עליי במקום שהוא עוד לא סימן.
כשחזרתי, מכרתי לג'ני שלוקאס היה עסוק מידי כדי לפגוש אותי, ושלא ראיתי אותו.
היא לא שאלה שום דבר, אבל המבט שלה הבהיר שהיא חושדת מספיק עכשיו, ותוודא לבדוק מה הסיפור אחר כך.
לא היה לה מושג שבכיתי באוטו שעה לפני שעליתי הביתה.
ועם כל מה שקרה, אני חשבתי שללוקאס שום דבר מזה לא הזיז, כי הוא עדיין שידר למהדורות החדשות שהוא מפיק לפוצץ מכוניות ולהעלים אנשים.
אבל טעיתי.
כי ביום הרביעי, כשבדיוק התכוונתי להכין צהריים ואז לצאת לאסוף את איתן מהגן, הפעמון שכמעט ואף אחד לא משתמש בו בבית, צלצל.
"ילדונת." ביין עומד בפתח הבית ונשמע כאילו הוא מדוכא בפעם הראשונה בחיים שלו.
"ביין." אין לי כח למקרי סעד, ולא חשבתי לעצמי שהבעל שלי שלח אותו.
"מה שלומך?" הוא שואל, ואני מושכת בכתפיים.
אני בטוחה שהוא יודע. לוקאס בוודאות מספר לו הכל.
הוא מצקצק, ואני נאנחת.
"שלומי מצוין, ושלומך?" אני נכנעת, ומפנה מבט אל הסיר שעל הגז.
"אני בדיוק מכינה צהריים. בקר." אני מוסיפה, מנסה להקליל את האווירה.
"הייתי נשאר לאכול, אבל בגלל שהעסקים שלנו בקושי מתפקדים ואני צריך את העזרה שלך, אז זה בעייתי כרגע." הוא נשען על המשקוף, למרות שנראה שדחוף לו ללכת.
אני מרימה גבה.
על מה לעזאזל הוא מדבר?
"אם זאת בדיחה, אז היא ממש גרועה ביין." אני משלבת ידיים.
"הפעם אני לא מתבדח. בעלך במצב קשה. הוא לא יוצא מהמשרד, עצבני, לא מוכן לדבר נורמאלי. אני לא יודע מה קרה ביניכם, בחיי, אבל בחיים לא ראיתי אותו ככה. בא לך לבוא ואולי לך הוא יקשיב ויזיז קצת את התחת?" אני פוערת עיניים.
הם שידרו עסקים רגיל, ועכשיו מסתבר שלוקאס כנראה בכלל מתפרק?
זה משהו שלא ציפית לשמוע.
"זאת לא בעיה שלי." אני מנסה לשמור על נונשלנטיות.
"זאת כן בעיה שלך, את אישתו. רק לך הוא מקשיב."
רק לי הוא מקשיב!
אני כמעט צוחקת לביין בפנים בטירוף.
גם אם הייתי הבן אדם האחרון בעולם שיודע בוודאות מה טוב ללוקאס, הוא היה מעדיף להקשיב לחפץ דומם לפני שיקשיב לי.
"קשה לי להאמין שאני יכולה לפתור לו את בעיית העצבים שהוא נקלע אליה."
"קדימה, דילן, תפסיקי עם המשחקים. את יודעת שאת יכולה לדבר איתו."
"טוב, אבל רק בגלל שהגעת עד לכאן, והתנהגת בכזה נימוס."
"באמת?"
"לא ביין. עכשיו לך מפה. תמצאו מישהו אחר שיעזור לו להשתקם מהקריזות שלו."
אולי את אווה.
היא בטוח תוכל לעזור.
אני רוצה להגיד. אבל אני שומרת על האפשרות שלי לשתוק.
זה כבר לא מצחיק את ביין.
הוא מתהפך מאה שמונים מעלות מהבחור החביב והמתוק לעבריין האמיתי שהוא.
"מה את לא מבינה בזה שלוקאס לא מתפקד בגללך? תאספי את עצמך ובואי איתי, תתנהגי כמו האישה שלו לשם שינוי."
אני עוצמת עיניים, מנסה לתת לכעס לעבור מעליי.
האישה שלו לשם שינוי.
יותר מידי אנדרנלין ומחשבות זורמים לי בדם כרגע, ואין לי את הכח או העצבים להכניס לו בחזרה.
"לשם שינוי." אני חוזרת אחריו, ומסתובבת כדי להתקדם אל הכיריים.
אני מכבה אותן, ואז מתקדמת לביין שעוקב אחרי כל צעד שלי.
"תזכיר לי באיזה אוטו אתה נוהג?" אני שואלת.
"בוגטי." הוא עונה.
"מדהים. עכשיו תורי לנסות לנהוג עליה."
"מה? אין סיכוי."
"בטח שיש סיכוי, על איך שדיברת אליי. אל תשכח שבעלי ממן אותך. אלא אם כן אתה רוצה שאשאר בבית?"
ביין רוטן, ומניח את המפתחות בכף ידי בהיסוס.



הבעיה הבוערת של לוקאס הייתה שהוא שונא שאומרים לו מה לעשות.
היו לו הרבה בעיות, אבל הבעיה הזאת, הייתה העיקרית.
ואני, שכבר נכוויתי ממנו מספיק, לא פחדתי יותר להכניס לו.
וכנראה שהייתי היחידה, כי לא נשארו הרבה אנשים ששרדו אותו כדי לספר.
ביין פותח את דלת המשרד, ואני נכנסת בצעדים שקולים.
כאילו אני זרה.
לוקאס מרים את העיניים האפורות והיפות שלו.
המבטים שלנו ננעלים, והוא לא מניד עפעף לפני שפותח את פיו.
"מה היא עושה פה?" הוא שואל בטון המונוטוני והקר שלו, ונשען אחורנית על הכיסא.
הוא שולף מצית מהכיס שלו, ומדליק סיגריה.
אני סורקת את כל האנשים מסביב. את כל המבטים שמופנים אליו.
נראה כאילו כולם רוצים להיות לוקאס ג'קסון.
כולם חוץ מלוקאס ג'קסון.
אני לא אומרת כלום. רק ממשיכה לסרוק את המסביב, ואז תוקעת את מבטי על שלו.
מתעלמת מכל החיילים שלו שנושאים אליי עיניים ומחכים לראות איך אישתו של הבוס הגדול שלהם תעז לדבר אליו.
אני נאנחת, ומגלגלת עיניים.
"לוקאס, תתאפס על עצמך ותחזור הביתה." אני לועסת את השפתיים, ומנסה לנתק את המבט שלי משלו בלי הצלחה.
" למה שאני אחזור הביתה כשאישתי אפילו לא נותנת לי לגעת באצבע אחת שלה?"
אני ממש לא מתכוונת לכבס את הכביסה המלוכלכת שלנו בפני כל החיילים הקרובים שלו, שכוללים את ביין שבטח כבר יודע הרבה יותר מידי.
"עברו שלושה ימים. הגיע הזמן שפשוט תתאפס על עצמך, ותחזור."
"לא רוצה." הוא עונה בפנים חתומות.
"לוקאס. זאת לא הייתה בקשה." כולם, כולל כל מי שהיה בעל דופק בחדר הזה חוץ מבעלי, יורים אלי את הראש בכזה הלם כאילו אני מטורפת לחלוטין בעלת משאלת מוות.
לוקאס עוצר מלאפר את הסיגריה שלו.
בוחן אותי במבט ומנסה לעבד את מה שהרגע אמרתי.
"דילן." הוא מזהיר.
"לוקאס." אני והוא נלחמים מלחמת מבטים שגורמת למתח בחדר לעלות בכמה רמות טובות.
אבל אני מנצחת.
איכשהו, אני מנצחת.
כי הוא מסית את המבט.
"אתם יכולים לצאת בבקשה?" אני מנצלת את הרגע, ופונה אל כל מי שעומד בחדר.
החיילים מהנהנים, והם וביין יוצאים יחד כמו במסדר צבאי מתוקתק.
כשהדלת נסגרת אני צובטת את גשר אפי, ואז מתקרבת ללוקאס כשאני סוגרת את המרחק בנינו.
אני מניחה יד על המצח שלו. הוא רותח.
"את יוזמת מגע מרצונך? עד לפני רגע לא היית מוכנה להסתכל לי מתחת לטבור."
אני מסמיקה, אבל סופגת את השטויות שהוא מדבר.
"אתה חולה. אתה צריך לחזור הביתה לוקאס. אל תקשה עליי."
"אני לא מקשה עלייך, זאת את שמקשה עליי." הוא מנפנף בידו בחוסר סבלנות כאילו הוא שיכור. אבל הוא לא. הוא מפוקח לגמרי. והוא מודע היטב למתח שבנינו, כמו שאני מודעת אליו.
"מה שתגיד. אני מאמינה לך." אני ממלמלת, ואוספת את כל מה שנראה לי חיוני שניקח הביתה.
"קדימה, אנחנו זזים." אני פוסקת לבסוף, ומסתובבת.
לוקאס שעון עם ראשו על הזרוע שלו, ששעונה על השולחן.
והוא מסתכל עליי גלויות.
"אני לא רוצה לשמוע אותך אומר לי לא." אני יורה, ואז מתקדמת לכיוונו.
"שומע?" אני מוודא כשאני מגיעה ונעמדת מולו.
"בדיוק. התחתנתי רק כדי שתגידי לי מה לעשות." הוא מתרומם, מתייצב ומתנשא מעליי עם כל הגובה שלו.
לא שכחתי ולו לרגע איך זה להיות קרובה אליו.
את ריח האפטרשייב והסיגריות.
את העומק של העיניים האפורות, שעכשיו נפלטים מהם אש ותמרות עשן.
ואת החום שהגוף שלו מקרין.
"בוא נזוז אתה נראה חצי מחוק, נו, קדימה." אני פוקדת בחוסר סבלנות.
"בסדר." הוא ממלמל, ומוחץ את הסיגריה שלו אל המאפרה.
אנחנו מתקדמים בשקט החוצה.
ביין, ששעון על הקיר מרים את הראש.
"זהו? אתה עף הביתה? אידיוט חולה. אתה עוד תהרוג את כולנו."
"שתוק." לוקאס ממלמל, ואני מתעלמת ממפגן הבגרות שלהם.
"הוא בוער מחום. אני לוקחת אותו הביתה. יש לכם איזה רופא שמטפל בו? אני יודעת שאתם לא מרבים לבקר בבתי חולים." אני שואלת.
"כן. אני אשלח אותו אליכם הביתה."
"בלי רופא." לוקאס ממלמל, ואז משתדל.
"בלי זיבולי מוח." אני מחזירה לו, ואז תופסת בזרועו של לוקאס.
הוא עצום. ענק וגבוהה ממני, ועדיין בכח שאין לי מושג מאיפה אני מגייסת, אני מצליחה להשעין אותו עליי.
"אנחנו הולכים. תגיד יפה ביי לכל החברים." אני ממלמלת, ולוקאס רק מצקצק בלשונו כשביין פורץ בצחוק.
"תשלח את הרופא. עכשיו." אני ספק פוקדת ספק מבקשת מביין, ואנחנו עוזבים.
לוקח לי נצח עד שאני מצליחה להגיע עם לוקאס הביתה.
הוא מתווכח איתי על כל פניה, ומסרב בכל תוקף לעצור בבית מרקחת כדי לקנות אקמול.
וכשאני אומרת לו שאני במילא אצטרך לעשות את זה, הוא פוסק שזה לא התפקיד שלי.
אני לא לוקחת את זה ללב, כי אני כבר פשוט רגילה שהוא לא רואה בי שום דבר.



כשאנחנו נכנסים לדירה, הוא נאנח, ופושט מעליו את החולצה שלו עוד לפני שהוא בכלל מגיע לחדר שלו.
אני עוקבת אחריו לאט, לא ששה להתערב לו בעניינים כל עוד הוא יכול לבד.
ואז הוא נכנס לחדר ונופל אחורנית על המיטה.
"הרופא צריך להגיע, תשתדל שלא להירדם." אני מתקרבת אליו באיטיות, ומנסה למשוך את השמיכה מתחת לגוף הענק שלו.
"מה את עושה?" הוא שואל, כשזרוע אחת שעונה על עיניו.
אני בולעת רוק, משתדלת להתעלם מהחזה שלו, ואז מושכת בבת אחת את השמיכה בהצלחה.
"אני מנסה לכסות אותך."
פתאום אני מרגישה איך לוקאס תופס במפרק ידי, ומושך אותי אליו, אני נופלת עליו בחבטה שאני בטוחה שלא מזיזה לכל המטר ותשעים שהוא.
"התחרפנת לגמרי, זה אפשר למכור את העסק שלך?" אני מרגישה את הלחיים שלי בוערות, ומנסה להתרומם ממנו.
לוקאס לא אומר דבר.
אני מרימה את הראש, ומסתכלת לו בעיניים.
והוא מסתכל חזרה. כרגיל, אף פעם לא נשאר חייב.
"אתה חולה, אני אידבק."
"אני לא חולה." הוא מבטל את הדברים.
אני לא קולטת שהלב שלי משתולל עד ששוררת בנינו שתיקה.
לוקאס לא בחור שמרבה לדבר.
אין שום מילים בינינו, ועדיין, אני מרגישה כל כך הרבה.
"למה אתה לא נותן לי ללכת?" אני שוברת את השקט, בידיעה שלמשפט הזה יכול להיות יותר מפירוש אחד.
אבל במקום לענות, הוא משחרר אותי מהאחיזה שלו ונותן לי לקום.
ואני קמה.
מתרוממת במהירות כאילו אני בורחת מאש.
כי גם ככה הגוף שלי מגיב בערך באותו אנדרנלין גם ללוקאס.
"אני הולכת להביא כמה דברים." אני ממלמלת, ואז יוצאת מהחדר.
בזמן שאני חושבת על כל דבר שאני יכולה להביא, ביין מתקשר אליי כדי לעדכן שהרופא בדרך.
אני נושפת בהקלה, ומכינה ללוקאס מרק.
אני אפילו לא מספיקה ליים אותו לפני שהרופא מגיע.
הרופא הוא אדם מבוגר וחביב שנראה בעל ניסיון בכל מה שקשור לעניין של ריפוי אנשי מאפיה שמסרבים בכל תוקף להראות את הפעצים שלהם בבית חולים.
אני מלווה אותו לחדר של לוקאס, ולא נכנסת.
אחרי כמה דקות הרופא יוצא.
מסתבר שללוקאס יש חום גבוהה כבר כמה ימים, וכיאה לטייטל שהוא מתחזק, הוא גם נשאר ותפקד בעבודה עם החום הזה.
זה לא הפתיע אותי.
אני חוזרת לחדר שלו עם התרופות, המים, והמרק.
לוקאס לא אומר דבר, כרגיל, ורק מתרומם כשאני מגישה לו את המרק.
"תיקח את התרופות ותשתה." אני מוציאה את הכדורים, ומושיטה לו בקבוק.
"אם תצטרך משהו, אני בבית. ביקשתי מביין שיחזיר את אית'ן." אני מחייכת חיוך קטן, ואז מתרוממת ויוצאת מהחדר.
מותירה מאחורי את לוקאס, עם כל המחשבת עליו ועל הנשיקה, ועל כל מה שקורה או לא קורה בנינו.
כי כרגע אני מתמקדת בדברים אחרים.
בהכל.
אפילו בלטפל בו ולדאוג לו,
רק כדי לא חשוב על כמה הוא הורס אותי.