The Aces Vow.

.פרק ראשון

"she's been through hell but her smile so heavenly."

- VENTUM.

דילן:

אני מודה.
אני באמת לא מייחסת מספיק חשיבות לעובדה שהבטן שלי עושה סיבובים מרשימים של מערבל בטון.
הסיבה הבהחלט מוצדקת היא כי תשומת ליבי נתונה להלם ממשהו אחר.
ההלם הזה התחיל ברגע שפתחתי את המעטפה הארורה, והעיניים שלי נחתו על הסכום המודפס בשחור על גבי לבן.
אני בוהה במכתב כבר דקות ארוכות.
והוא מחזיר לי מבט.
אבל לא סתם מבט. מבט מתגרה. מבט כזה שאומר שאין לי סיכוי.
כזה שמתרברב עליי על זה שכל מה שניסיתי לעשות ב4 שנים האחרונות היה לצאת מהביצה הטובענית הזאת, אבל עם כל חודש שעובר, אין מה לעשות כי אני עדיין רק שוקעת בה יותר.
ציוצי ציפורים ורעשים של מנועי מכוניות מעורבבים בצפירות שמייאשות אותי, ומקשות עליי יותר מידי להתרכז.
אפילו לחשוב בבהירות אני כבר לא מצליחה.
זה גורם לי להבין שכנראה אין מנוס הפעם.
ושזאת המציאות.
ושהמציאות היא שאני במשבר כספי רציני ועוד לא הגעתי לגיל 25.
וזה לא שבזבזתי את כל מה שהוורחתי במשרה חלקית על תואר, ובטח שלא על נעלי מעצבים.
אני מסוג הבחורות שוויתרו על סיפורי האגדות שלהן.
אני יודעת לא לטפח את התקווה שלי יותר מידי.
אני שומרת אותה כמשהו מינימלי, ואני מחזיקה בציפורניים את קו התפר הדק בין חיים למוות, ובעיקר פשוט
שקועה בחובות אסטרונומיים ושיט עמוק.
אבל לעזאזל עם הכסף, ולעזאזל עם הכל.
אפילו אם אני חיה במאוט' הבן, השכונה היחידה בעולם שלא מצליחה לתחזק את השם שנתנו לה, אני פשוט
לא מצליחה לנהל אותי.
אותנו.
אין לי איך לשלם את החובות האלה הפעם.
שום דבר לא יכול להציל אותי.
עומדים לזרוק אותי מהבית, וכשזה יקרה לא יעבור הרבה זמן עד שיקחו ממני את אית'ן.
אני זורקת את המכתב על שולחן העץ, ונאנחת בכבדות כשאני מפנה מבט אל האקדח ששוכב לידי על הספה.
התרכזתי בכל דבר חוץ מבלנקות אותו, מה שאני חייבת לעשות לפני תחילת המשמרת.
ועם כמה שהבוס שלי אוהב אותי, אם הוא היה יודע שאני מנקה אקדח בסלון שמאכלס בתוכו גם אותי וגם ילד בן 4, הוא היה בועט אותי כל כך מהר מהעבודה שהייתי יכולה לשכוח מלסגור את היום, שלא נדבר על החודש.
אני לא מספיקה לשקוע במחשבות לפני שצלצול טלפון מקפיץ אותי.
החשש מציף אותי כשאני רואה את השם של הגננת של אית'ן על הצג.
אני יודעת שאני מביימת סרטים מכלום, אבל איך לא?
אחרי שיחת הטלפון שקיבלתי לפני ארבע שנים, מישהו אחר היה מנתק את כל הקווי הטלפון מסביבו.
"מה הוא עשה?" אני מותחת את המילים באנחה כבדה כשאני עונה לטלפון.
אני אוהבת אותו? אמת.
הוא כל החיים שלי? בוודאי.
אבל בהתחשב בעובדה שאחיין שלי שווה בכוחו לחוליית טרור, הייתי שמחה ללפחות עוד שעה נוספת של שקט.
" בעיקרון כלום, את פשוט מאחרת." עיניי נפערות.
" אני כל כך מצטערת! " אני צועקת וקמה במהירות ממקומי.
" זה בסדר, הכל בסדר. נחכה לך. " אני שומעת את הטון המרגיע של אמילי.
אני נאנחת ואז מרימה את הראש אל השעון.
באמת פיספסתי את השעה.
אני מוצאת את עצמי מאחרת הרבה בזמן האחרון.
אני רצה בין משמרת למשמרת, ואין לי אפילו ממש זמן לקחת את אית'ן לבית הקברות, כמו שהיינו נוהגים לעשות.
שניות ספורות אחר כך אני יושבת באוטו, עד כמה שאפשר לקרוא לו ככה, בדרכי אל הגן על פול גז.
עד לפני שנה הייתי מתניידת, חוץ מלקחת את אית'ן לרוב, על הטוסטוס האהוב הישן והמטופל שלי.
אבל בעקבות המצב, נאלצתי למכור אותו.
ואני מתנהלת רק עם הגרוטאה המתגלגלת שלנו.
גם אותה אני מנסה למכור.
בינתיים אף אחד לא התקשר.
אני נלחמת עם הרדיו כדי שישמיע משהו, ולפני שאני מספיקה לגלגל את העיניים, אופנוע עובר לידי במהירות שמעיפה את הראש שלי אחורה למשענת.
אני נבהלת בטירוף.
במצב אחר הייתי עלולה ללקות בהתקף לב ולהישלח לבית חולים.
רגע אחר כך ירייה מקפיצה את הלב שלי לתקרה של המכונית.
מאוט' הבן או לא, עבודה בארגון מסודר שאקדחים זה חלק משגרת היום יום שלו או לא, שום דבר לא מכין אותך לירייה אמיתית.
אחריה מגיע עוד צרור יריות, צרחות, ואז שקט.
הפקק כל כך עמוס שאני לא יכולה לראות מה קורה מלפני, למקום שאליו האופנוע נעלם.
אני נושפת את כל האוויר מריאותיי.
אלוהים, זה היה מפחיד.
אבל כמו שזה הגיע גם ככה זה הלך.
לאף אחד לא היה לאן לברוח ונראה שאף אחד גם לא נפגע.
זה היה הצד המכוער של ניו יורק, לא טרחו לדבר עליו הרבה, והאזרחים הפשוטים לא טרחו להתייחס אליו.
התעוררת לעוד יום ולא ירו בך? כל השאר זה בונוס.
ממשיכה בנסיעה, ובריבים (הדבר שאני הכי מצטיינת בו) עם הרדיו, אני שוקעת במחשבות.
פני מיועדות לימים של גיהנום.
אית'ן יוצא לחופשת הקיץ, והעבודה שלי נתנה לי יום אחד של חופש כדי לתת לו להסתגל.
גם ככה אני לא יכולה לאפשר לעצמי יותר, ואני אפילו לא יודעת אם אצא מזה.
כשאני מגיעה לגן, אני עוצרת בדאבל פארקינג ומחכה שאמילי תלווה אותו החוצה.
הודעתי לה בהודעת טקסט קצרה שאני בחוץ, ואני איחרתי כל כך שהיא יוצאת איתו תוך פחות מדקה.
הישג מרשים ביותר בהתחשב בעובדה שהוא פציינט חריף של ריטלין, ארוז בגוף של פחות ממטר.
"אפ אפ, תעלה!" אני מסמנת לו דרך החלון הפתוח, והוא רץ לרכב, בנס לא נופל.
הטרוריסט הקטן פותח את הדלת, ולא שוכח לריב עם הידית בדרך, בדיוק כמו דודה שלו.
לבסוף הוא מזדחל ונוחת בטוח בבוסטר.
"אז, זה היום הראשון של החופש. לאן תרצה אדוני?" אני מנסה לחקות מינימום נהג לימוזינה.
"חוף הים!"
"חוף הים." אני חוזרת אחרי מילותיו בטון מהורהר.
אין לי בגד ים, וגם לו לא.
אני לא זוכרת מה כבר הצלחתי לארוז לו בתוך התיק הקטן שיושב לו על הברכיים אבל בגד ים זה לא יכול להיות.
יש לו נטייה להחליט מה הוא רוצה רק אחרי שכבר אי אפשר להשיג אותו.
"בסדר. תחגור." אנחנו נסתדר.
אנחנו נוסעים באוטו, שרים בצעקות שירים רנדומליים מהרדיו שלמזלי משתף פעולה, ובעיקר נהנים.
כשאנחנו חונים בחוף הים, הוא קופץ מהאוטו, גורם לי לרדוף אחריו ומזכיר לי כמה אני לא בכושר.
חופשת הקיץ מגבירה לו את רמת האנרגיה בצורה מטרידה.
פחדתי לדעת איך זה ימשיך.
הוא משתולל, נופל על החול, למזלי קם, שוב רץ וצועק, מדשדש במים ובעיקר קופץ.
ואת כל זה הוא מספיק לעשות עוד לפני שאנחנו מזמינים לאכול.
רמות חדשות של מרשים.
כשאני מדביקה אותו, הוא עומד מול שפת המים שמתקרבים ומתרחקים מהרגליים הקטנות שלו בקצב איטי.
"לא נכנסים עמוק מידי. המים לא עוברים לך את קו המותניים. ואי אפשר לקרא לבגדים שלנו בגד ים." אני מבהירה כשאני מטיחה את התיק שלי בחול.
אחרי שהייה ארוכה ואצבעות שיזף, אנחנו יוצאים מהמים, עייפים אך מרוצים, ואני מודה בסתר על כך שבטוח הוא ירדם מהר היום.
אני שואפת את אוויר הים המלוח, ואז נעמדת על רגלי כשאני מחזיקה בידו.
אנחנו דואגים לנקות את רגלינו במים, להתייבש, ואז אנחנו מתקדמים יחד אל מסעדה שנמצאת בצד השני של הכביש מהחוף.
הג'ינס שלי מפוצץ בחול כאילו התגלגלתי עליו כמו כדור אבק.
אז אני מתנערת שוב לפני שאנחנו נכנסים.
אית'ן צוחק, ואני מצטרפת אליו.
את המסעדה ממלאים מגוון אנשים.
מזוגות ועד משפחות, וחבורה אחת רועשת במיוחד.
אני מתעלמת, ומתקדמת עם אית'ן אל שולחן יחסית רחוק מהחבורה, אבל לטעמי גם יותר מידי קרוב.
אני לא טורחת להביט בהם.
לא קשה להבין שהם בעיתיים.
אני מתיישבת, ומבקשת צ'יפס וספרייט מהמלצרית שעוברת לצידנו.
אני כבר אסגור חשבון עם עצמי אחר כך על זה שאני נותנת לו לאכול דברים כאלה.
אית'ן מקשקש על החוויות מהגן בזמן שאנחנו מחכים לאוכל, ומספר לי סיפורים על החברים שהוא הבטיח לראות במהלך הקיץ.
התפללתי שיש כמה שיותר מהם.
וזה היה עצוב, כי לא היה לי איפה להשאיר אותו להשגחה.
"למה הם כל כך צועקים?" אית'ן שואל, כשהוא מפנה מבט אל החבורה הרעשנית.
גם אני שואלת את עצמי את זה בערך מהרגע בו התיישבנו כאן.
אני עוצמת עיניים בכעס.
מן הסתם שהמצב מפריע לכל השפויים שאוכלים כאן, ואני תוהה למה הבעלים לא אומר שום דבר.
כבר הזמנו אוכל, ואני לא יכולה לאפשר לאית'ן, שלבן כמו סיד בערך, להיות יותר מידי זמן בשמש, כי החוף המדהים הזה לא טורח להשתמש בשימשיות.
ומכיוון שלא תכננתי להגיע איתו דווקא לפה, גם אין לי אחת שאני יכולה לתקוע באדמה, או לחילופין, בעין של אחד מהחבורה המרגיזה הזאת.
"חכה כאן. אל תזוז. תיזהר ממני." אני אומרת לו, ואז קמה ומתקדמת אל החבורה.
אני נעמדת לצידם, והם משתתקים כשכל אחד ואחד מהם מעיף בי מבט.
זו חבורה של גברים שנראים כאילו יצאו מקלטוג של 100 הפושעים הכי מסוכנים בניו יורק, וכמה נשים בודדות שכנראה אחראיות לחלק נכבד בהכנסה של מנתחים פלסטיים.
"אתם יכולים להיות קצת יותר בשקט?" אני לא מסווגת את עצמי כבחורה עם אומץ, אבל זה בהחלט ראוי לשבח.
החבורה משתתקת, והאנשים הלא רבים שיושבים סביבנו, מתבוננים בי במבט מוקיר תודה.
למרות שזה נחמד, משהו מרגיש לי לא בסדר.
"למה לי?" קול אדיש, נמוך, וחסר עניין שואל, ומקפיא לי את כל העצמות.
לא שכחתי שאני בחוף הים.
באמצע הקיץ.
אני מסתובבת, ונחשפת לגבר שיושב על אחת הספות המקבילות כמו איזה שייח', גורם לה להיראות הרבה יותר יוקרתית.
הזווית בה אני עומדת מחורבנת מספיק כדי להיות בדיוק מולו.
הוא מחזיק סיגריה ביד, ונראה גבוהה.
השיער שלו שטני ומבולגן.
הגוף שלו, שעטוף בגופיה לבנה ומכנסי ג'ינס קרועים, משורג בשרירים וקעקועים, ואני חצי בטוחה שמשקפי השמש שמסתירות לו את העיניים עולות כמו כל המטבח אצלי בדירה.
הוא מתחזק לוק של ילד חוף מושלם.
רק שהוא לא ילד.
בכלל לא.
הוא גבר.
ולא הייתי צריכה להיות מפתחת האטום כדי להבין שממש לא מצאה חן בעיני הגבר הזה ההופעה הקטנה שדפקתי.
כולם מסביב מביטים בו, ואז בי, מחכים להמשך יבוא.
"כי אתם מפריעים לכל האנשים שאוכלים כאן." אני מסבירה.
"המסעדה שייכת לו. אם זה מפריע למישהו, הוא יכול לעזוב, ילדונת." קול אחר, שכנראה היה שייך לאחד העברינונים האחרים, ירק את המילה ילדונת כאילו אני מינימום בקטריה בפוטנציה.
עם אפס כח לטרוח או להסתבך, אני נאנחת ומסתובבת.
אני חוזרת לשולחן, ולאית'ן, שעסוק בלזרוק צ'יפס לחתולה שמסתובבת לידו ומגרגרת באושר.
אם זה היה רק צ'יפס, הייתי מקבלת, אבל מכיוון שהוא דאג לטבול אותם ברטבים קודם, זה גרם לרצפת העץ להיראות כמו רחבת ריקודים שעברו עליה סטודנטים שיכורים.
" אסור לתת לחתולים לאכול צ'יפס אית'ן. בטח שלא עם רוטב." אני מתיישבת מולו במבט קודר.
"למה?" הוא שואל בלי להסתכל לכיוון שלי בכלל.
"כי זה שמן מטוגן וזה לא בריא להם."
"אבל הוא רעב." רציתי לענות שגם אנחנו, ושהצ'יפס הזה יעלה לי אחר כך, אבל אני סותמת.
"פעם הבאה שנבוא אני אקנה לך אוכל מיוחד לחתולים כדי שתוכל להאכיל אותו, בסדר?" אני מצליחה לקנות את תשומת הלב שלו, והוא מסובב אליי את הראש ומחייך את החיוך היפה הזה שלו.
זה שמשכיח את כל הצרות שלי.
וכשהחתול מתקרב אליו כדי לקבל תשומת לב, כי איך לא?
כולם רוצים תשומת לב מהילד המדהים הזה.
הוא צוחק, מנופף בידו בהתרגשות, ואז נעצר באחת.
הגוף שלי נדרך אוטומטית, ואני מסתובבת כדי להבין על מה הוא מסתכל.
הגבר עם השיער השטני קם בליווי כל הפמליה שלו.
אף לא שמץ של חיוך עולה לו על השפתיים, שלא כמו המלווים שלו, שעדיין צוחקים בקולי קולות.
הוא לא היה נראה הטיפוס שיסתובב עם אנשים כאלה.
למעשה, הוא לא היה טיפוס שנראה כאילו הוא מסתובב עם אנשים בכלל.
הוא מסיר בקלאסיות את משקפי השמש שלו, והעיניים שלו מוצרות באיטיות, כאילו הוא בוחן את האוייב שלו, וננעלות על שלי.
העולם עוצר.
הוא בוחן אותי, ואני בוחנת אותו כדי לא להישאר חייבת.
הוא מרים גבה אחת, ומחליק את האגודל על הגבה שלו, שמוכתמת בצלקת ארוכה מעליה.
עצמות הלחיים שלו חדות כמו סכין, ומעטרות אותן זיפים קטנים ובהירים.
קשיחות, יופי, וקרירות מטפטפים מכל פניו וגופו, ומציפים אותי בפחד.
הוא ממשיך להתבונן בי בזמן שכל החבורה מאחוריו כבר מוכנה לזוז.
זה לא מבט נחמד, זה אפילו לא מבט כעוס.
זה מבט מצמרר.
ואני לא אוהבת את המשמעות הנסתרת מאחוריו.
כאילו אומר שאין לי מושג לאן הכנסתי את עצמי.
כשהייתי קטנה, אבא שלי אמר לי שאני צריכה ללמוד להיות בשקט, כי יום אחד אני עוד אתחרט על זה.
זה לא שהייתה לי נטייה להסתבך, אבל המזל שלי היה מוטבע מספיק כדי להסתבך עם פסיכופטים גם בלי לעורר יותר מידי בלאגן.
ואז הגבר הזה, הגבר הכי מפחיד שראיתי במשך כל שנותיי הקצרות, מחזיר את משקפי השמש שלו אל קודקוד האף.
הוא לא מתיק את עיניו משלי בזמן שהוא זורק את הסיגריה על הרצפה, דורך עליה, ואז מסתובב ונעלם יחד עם כל מי שסובב אותו.
אני משחררת את כל האוויר ששמרתי בריאות שלי, ומחכה שעה שלמה לפני שאני מחליטה לחזור הביתה. אית'ן מתחיל לאבד את זה בערך בחצי שעה שאחרי, אבל לא רציתי שיהיה אפילו סיכוי קלוש שאולי הבחור הזה ינסה לעקוב אחרי.
אני אוספת את כל הדברים שלנו במהירות, משאירה טיפ עצוב למלצרית המתוקה שסבלה את חוות ההאכלות שהעברנו על הרצפה, וקוטפת את ידו של אית'ן המבולבל כשאני מרימה אותו על ידיי ורצה למכונית בזהירות של סוכן בולשת.
כשאני מניעה את הרכב, אני מסובבת את הצוואר שלי בהיסטריה עד שאני כמעט חוטפת סחרחורת, ולפני שאני יוצאת מהחניה אני מוודאת שאין אחרינו אף רכב.
ואז אני לוחצת על הגז לכיוון הבית שלנו.
כשאנחנו מגיעים אני טורקת את הדלת, נועלת, ומבטלת את התוכניות להזמין פיצה.
הבטחתי לאית'ן, אבל גם ככה זאת הייתה ההזדמנות היחידה להזמין ג'אנק פוד בחודשים הקרובים, ולא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.
ידעתי שאני מגזימה, אבל הערב הוא יצטרך להסתפק בטוסט תוצרת הבית של דודה דילן.

***

אז זה היה הפרק הראשון!
מקווה שאהבתם אותו!
וכן, דילן עברה חיים מאוד מאוד קשים, הכל יתבהר בהמשך.
אני מתה עליה, היא בחורה חזקה והיא לא פחות מדהימה מג'ו ולאיה.
עוד תראו <:
וכן הפעם מעורב ילד בסיפור! וכן, זה הולך להיות מצחיק XD
אז המון המון תודה לכן על התמיכה, מקווה שאעמוד בציפיות גם בסיפור הזה D:
מחכה לשמוע מה חשבתן!
אוהבת המון ושתהיה שבת שלום (: