The Aces Vow.

.פרק 12

"I wish i knew how to silnce this feeling."- Unknown.

לוקאס:

אני מתבונן מלמעלה בעיניים מתות על הבחור שיושב למולי.
הוא מת מפחד.
אני מזהה ריח של כאב ושל אימה, כמו שאני מזהה פוטנציאל לעסקה טובה.
זה משהו שנטמע בי אז, עוד לפני כמה שנים.
"אבל אני נורא רוצה שעת סיפור." ביין משרבב את שפתיו, מפגין כישורי משחק של קופסת נעליים.
אני נאנח בכבדות.
"תדבר כבר." אני פוקד, ומכניס עוד אגרוף לבחור שמייבב מולי.
ביין מצקצק, ואני תופס בשיער הארוך של הבחור.
"אני עוד רגע בועט לך את הלסת לעורף. תספר לי מה גרגורי מתכנן, או שאתה מעדיף לאבד את החיים שלך?" אני מתחיל לאבד סבלנות, כשמראש לא ניחנתי באחת. בכלל.
"ככה או ככה אני אאבד את החיים שלי." הוא יורק את הדם מהפה שלו.
"אנחנו נבריח אותך לחול." ביין הציע מיד.
אני מסובב אליו מבט קפוא.
לחול? מה הוא חושב שאני שורף את הכסף שאנחנו מגלגלים בכל פעם שאני מוציא את המצית המחורבנת שלי מהכיס?
"לאן לחול? לא מאמין לכם." הוא עונה באנגלית קלוקלת.
"לאיפה שתרצה. עדיף לא באמריקה אבל, יתפסו אותך. אולי למזרח." ביין מושך בכתפיו.
"סיימתם לתכנן את החופשה הרומנטית שלכם?" אני שואל, וביין נועץ בי מבט משועשע.
הבחור מתחיל לזמר, קונה את מה שביין מוכר לו כמו אידיוט.
זאת הייתה אחת הבעיות הגדולות של גרגורי, הוא לא ידע לאלף את החיילים שלו, והוא תחזק כריזמטיות של יתוש.
אבל זה עבד טוב בשבילי.
המאפיה הרוסית הייתה היחידה שכבר שנים מנסה להתיש ולהתחרות באבא שלי.
זה אף פעם לא מצליח להם, וזה גם לא יצליח.
בטח לא תחת זמן השליטה שלי ברחובות.
אחרי שאבא שלי הוריד את אבא של גרגורי, האידיוט תפס מעצמו ונשבע שינקום.
בינתיים, לא הולך לו משהו, כי אנחנו תמיד על המשמר. כולנו.
"יופי מתוק." ביין אומר כשהבחור מסכם.
אני שולף אקדח, ויורה לו כדור ישר בין העיניים.
"בשביל מה זה טוב תגיד לי?" ביין שואל כשהוא מתקרב אל הגופה ומטלטל את ראשו בייאוש.
"הבא שיחטוף כדור בין העיניים יהיה אתה. אל תציע חופשות על חשבוני. גם ככה אני משלם לכם מספיק." אני תוחב את האקדח בחזרה אל המכנסיים.
לא היה לי כח להתעסק בחרא הזה, ברוב הפעמים מי שהיה מלכלך את הידיים היו האנשים שלי, אבל הפעם הייתי חייב להוציא את כל החרא מהמערכת.
והיה הרבה ממנו.
"תנקה את השיט הזה." אני פוסק על ביין, שלא כל כך אהב לגעת בגופות.
"אתה רציני?" טון קולו עולה באוקטבה.
"כמו התקף לב." אני עונה באדישות.
"אבל-"
"ביין תפסיק לזיין לי את השכל." אני מעביר את ידי על פניי בעייפות.
אני גמור.
לא ישנתי מהיום בו איימתי על אישתי שהמקום האחרון בו נסיים יחד יהיה הגיהנום.
דילן ג'קסון בלאנק.
אישתי.
אישתי שלא הייתה מוכנה להחליף את שם המשפחה שלה, ועדיין עשתה את זה. רק כי איימתי עליה.
אישתי.
שברגע שהעיניים שלי פגשו בשלה ביום החתונה, הבנתי ששום דבר בקשר בנינו לא הולך להיות קל, למרות שזה כל מה שחיפשתי.
אישתי.
שלא מפסיקה למרוד בי ולנסות להפוך את החיים שלי ליותר מחורבנים ממה שהם.
אבל אני לא מתחרט.
לא עליה, ולא על שום דבר שעשיתי.
אף פעם.
אני מתערב שאם היא הייתה יודעת שזה מה שאני עושה עכשיו היא הייתה משתגעת.
היא, והחוש צדק שלה.
כי יש לה קטע לדחוף את האף שלה למקומות שאנשים לא רוצים אותו בהם, וזה ממש לא מעניין אותה.
ועם כל יום שעובר היא מחרפנת אותי יותר ויותר, אבל זה לא מונע ממני ולו לרגע להתפקס במה שצריך.
וזאת מלחמה שהיא כבר לא יכולה לנצח בה.
"לאן אתה הולך, בחייך, אתה לא משאיר אותי לנקות את זה, ברצינות!" אני שומע את ביין מאחורי, ומתעלם כשאני מתקדם לכיוון היציאה מהמחסן.
כשאני מגיע אל המשרד, אני מתיישב על הכיסא, ומדליק את המצלמות.
בדרך כלל אני נמנע מלראות אותה, אבל הפעם אני מרגיש שאני חייב.
הרעש של הקזינו מלמעלה מפריע לי, אבל אני ממוקד באישתי.
היא עומדת במטבח לצד הגז, מבשלת משהו ומקשקשת בטלפון.
בטח עם הבחור ההוא שהכנסתי לו אגרוף.
אני ממשיך להתבונן בה.
השיער שלה אסוף ברישול, והיא לבושה במכנסיים קצרים וחולצה שגדולה עליה לפחות בכמה מידות.
היא בועטת באוויר, ואז רוקעת ברגלה.
היא בטח כועסת.
לא.
היא בוודאות כועסת.
ושונאת אותי.
בטח אם היא הייתה יכולה, היא הייתה זורקת לתוך הגלגלים של האוטו שלי פצצה מתקתקת כדי לא להשאיר לי זכר.
ועכשיו, כשהיא מתנהגת ככה, כל כך מרדנית ועצבנית, היא מזכירה לי אותי בתקופות שאני רוצה לשכוח.
כשהיא מנתקת את הטלפון היא מסיטה את המבט לחלון, מתבוננת בו לרגע.
ואז היא מתקדמת לכיוון המערכת בסלון ומדליקה אותה כשחיוך מתפרש על פניה.
ואז היא פשוט מתחילה להזיז את הגוף.
היא רוקדת.
היא פאקינג רוקדת.
ואין לי מושג מאיפה היא הביאה את זה שהיא לא יודעת לרקוד בחתונה שלנו.
או שהיא שיקרה, או שהיא פשוט לא מודעת לזה שהיא יודעת יותר לרקוד בצורה שתגרום לכל גבר שהזין שלו מתפקד לסובב את הראש לכיוונה.
ועם כמה שהיא שונאת אותי, אני יודע שאופציה א' היא השגויה מביניהן.
וזה מרתיח אותי.
אני מקרב את הראש למסך, ובוהה בו.
מה לעזאזל?
היא נראית מאושרת וחסרת דאגות, כאילו הכל לגמרי בסדר.
כאילו לא קרה שום דבר, כאילו לא באמת מזיז לה שאיימתי עליה, וגזלתי ממנה את היכולת לחיים מאושרים עם מישהו שיאהב אותה באמת.
אני ממשיך לבהות בה, בריקוד שלה, בחיוך שלה, בגוף שלה, ובפנים שלה.
נזכר בריח הדבש הבלתי מוסבר הזה שנוטף מעורה בכל פעם שאני קרוב אליה, באיך הגוף שלה רועד בכל פעם שאני נוגע בה, ואפילו לא הפעלתי עליה מאית מהקסם שאני יודע להפעיל על אישה.
אני נושך את השפתיים.
הרצון להפוך אותה לחלוטין לשלי גורם לדם שלי לרתוח.
אני רוצה לשחק בראש שלה, עד שהיא תאבד את היכולת לחשוב על הכל חוץ מלבדי.
אני רוצה לשלוט בה, אני רוצה שכולם ידעו למי היא שייכת.
אני רוצה להילחם בה עד הסוף ולגרום לה להבין שאין לה יותר לאן לברוח.
אני מרים את המפתחות של האוטו האהוב עלייה, ומחליט שהגיע הזמן לחזור הביתה מוקדם מהרגיל, כי אין לי יותר כח פאקינג לחכות ולשחק בה שוב.