The Aces Vow.

ממני, אליכן

היי.
אני כותבת את הפוסט הזה כי זה סופר חשוב בעיניי.
לאחרונה אני מקבלת הרבה פניות מבנות יקרות ששולחות לי כמה מילים שדי שוברות לי את הלב:
׳התחלתי לכתוב סיפור, אבל אני מפחדת לפרסם אותו/אני לא יודעת אם הוא מספיק טוב.׳
בואו נבהיר משהו,
אל
תפחדו
לפרסם
את המילים שלכן,
ואף פעם
אל תזלזלו בעצמכן.
זה כמו לפחד להביע דעה, וזה דבר שאסור שיעבור בראש במיוחד לא בשנת 2020.
סיפור זה פרוייקט אישי ויקר.
אתן כתבתן אותו, אתן השחזתן אותו, אתן חשבתן עליו ואתן עבדתן עליו.
הוא
שלכן.
ומי ייעז לבוא ולומר שהוא לא טוב?
(אם יעזו, תייגו אותי, אני טובעת בעבודות אבל אני כבר אמצא את הזמן לשלוח משוב חריף לאותו בן אדם.)
ואז אומרים לי ׳אבל זה לא טוב מספיק.׳
אז ארשה לעצמי לשתף קצת קורות חיים.
כשאני התחלתי לכתוב את איקו (הסיפור הראשון הראשון שפה) הייתי בת 13.
הוא לא היה טוב אז והעלילה שלו הייתה בנויה כמו שכבות של עוגת שיש מתפרקת.
לא ידעתי לכתוב בכלל והייתי, באמת, איך נגיד בעדינות? על הפנים.
לא היו לי הרבה קוראים, ואת האמת שבאיזשהו שלב חשבתי לוותר על כתיבה.
אם אני מסתכלת על השכתובים הראשוניים עכשיו? מגרד לי באצבעות לכתוב הכל מחדש.
אבל לא ויתרתי, כי אהבתי ואני אוהבת לכתוב, והבנתי שלא אכפת לי כי אני עושה את זה בשביל עצמי.  כי זה החלום שלי.
ולאט לאט עם הזמן השתפרתי, למדתי להשחיז את המילים שלי, למדתי איך לכתוב מהאינטרנט, טיפים פה טיפים שם, וגם עכשיו, בואו, אני לא ניקולס ספארקס.
אבל ככה זה.
לא לכולנו יש את הכישרון הטבעי לפתוח מחשב, לפקוק אצבעות, ולהתחיל להקליד מילים קסומות שנוגעות ללב כל בני האנוש.
אבל כן לכולנו יש את האפשרות ללמוד להתעצם ולהתפתח.
אף פעם לא לפחד לעשות את מה שאנחנו אוהבים.
לא לפחד להעז להגשים חלום.
לא לפחד להעז להיחשף, ובטח שלא לפחד לחלוק את הכישרון שבנו עם העולם.
יש לך רעיון לסיפור?
מעולה! יאלה! להתחיל לכתוב עד שתהיי שלמה עם זה!
ואני אישית תמיד אשמח לפרגן לתת טיפים ולעזור למי שמבקשת!
(הלוואי שהיה לי גם קצת יותר זמן לקרוא פה, אולי בקיץ)
בכל מקרה, מקווה שהבנתן את הנאום שניסיתי להעביר פה.
ואני מקווה שיצמחו מהאפליקציה הזאת עוד הרבה סיפורים מדהימים.
לא לפחד להעז!
אוהבת המון! ❤️🙊