The Aces Vow.

.פרק 23

"As you are my power, you are also my weakness."
- Unknown.

דילן:

אני אוהבת את האנשים בגרסא של 3 לפנות בוקר.
פגיעים.
כנים.
אמיתיים.לוקאס היה כזה.
גם אני.

שפכנו את כל מה שהיה לנו להגיד וידענו שהלילה הזה יהיה הזיכרון האחרון הטוב שלנו.
לא שהיו הרבה זכרונות טובים.
נדמה שכל ניו יורק החליטה להזדהות איתי. האוויר קר וכל דבר מסביבי מכוסה בשלג לבן.
הוא הקפיא הכל.
גם את החום שבלב שלי.
לא חשבתי שווידוי האהבה הראשון שלי יהיה כל כך טראגי. אבל זה לא מפתיע. כי אין שום דבר בחיים שלי שלא היה טראגי.
הרחוב ריק, ובהתחשב בעובדה שיצאתי לטייל לבד באחת הערים הכי מסוכנות ב3 בלילה, זה הגיוני. מה שלא היה הגיוני זה שאני עדיין נושמת.
אבל עברתי כבר הכל בחיים, אז רק חיכיתי למשהו שיגיח כדי לגמור אותי לחלוטין. וכן. מותר לי לרחם על עצמי לשם שינוי.
 וזו הפעם הראשונה שאני לא חושבת על איתן.
אפשר להגיד שאני לא חושבת על כלום.
גם לא על העיניים הזועמות של לוקאס.
ריקה מתוכן, ריקה ממחשבות.
הראש שלי מתרומם כשאני שומעת קול פתאומי וחזק של ניפוץ.
אני נעצרת ומסתובבת וקולטת בשבריר שניה שהזכוכית של החנות שהרגע עברתי על פניה מתמוטטת לחתיכות קטנות ונוצצות.
האסימון נופל לי בשבריר שניה, והעיניים שלי נפערות בלי שליטה.
אני מתחילה לרוץ לכיוון שממנו באתי.
הביתה. ללוקאס.
הוא היה היחיד שיכול לעוד איכשהו להציל אותי. אבל זה לא קורה. כי אני שומעת עוד צרור יריות מסונכרן שעובר על פני כל החנויות שאני בורחת מכיוונן.
ממש מעקב אדוק אחרי מישהי שרק עכשיו נשבר לה הלב.
אני מנסה לחשוב איך לברוח מצרור יריות שיכול לחורר אותי.
ואז אני בטוח לא אצליח לפתור את הבעיות שלי.
ומי יודע מה יקרה עם איתן?
אז ברגע שאני רואה סמטה מלאה בפחי זבל גדולים אני רצה לתוכה, אני נעצרת רגע ומסתכלת מסביב כדי לבחון את השטח.
המון שקיות זבל מפוזרות על הרצפה אבל יש פח אחד גדול שאני יכולה להתחבא בתוכו.
וזה מה שאני עושה.
מזל שאני לא מהנשים שמסתובבות עם בגדי מעצבים שבעלן מספק להן.
אני קופצת לתוך הפח וסוגרת אחרי את המכסה בתקווה שאף אחד לא ראה אותי פונה לכאן. אפילו לא היה לי זמן להסתכל אחורה ולחפש איזה רכב איזה או איזה אנשים מפוקפקים ומשוגעים יושבים בו.
אני מסתכלת מסביבי והכל חשוך.
הלב שלי פועם בקצב היסטרי, ואני מנסה להתעלם מהריח של הזבל שסותם לי את הנחיריים.
אני מתאפקת שלא להשתעל.
אני לא מאמינה שיש לי זמן לחשוב על זה, אבל אני לא צריכה להיות ממציאת האטום כדי להבין שמי שמנסה לתקוע בי כדור כרגע מחכה לרגע בו הוא יוכל להתמקח על הגופה שלי עם לוקאס. אבל כנראה שלוקאס לא ממש יכעס.
זה רק הגיוני שמבחוץ יחשבו שאני יקרה לו, הרי אני אשתו.
או לפחות ככה כולם חושבים.
אני לא יודעת כמה זמן עובר לפני שקול פתאומי של צעדים בטוחים מנפץ את השקט שבסמטה.
אני מרגישה את הגוף שלי רועד, והדבר הבא שאני שומעת זה את המכסה של הפח נפתח.
אני פוקחת את העיניים ותופסת את שקית הזבל הראשונה שלצידי, וזורקת אותה על הבן אדם שמולי.
"דילן!" אני שומעת את הקול המוכר של לוקאס.
אני מתרוממת במהירות ובחוסר יציבות מעל ערימות הזבל ומסתכלת עליו כאילו אני לא מכירה אותו.
ולרגע באמת הייתי המומה, כי הוא שכב על הרצפה כשמעל החליפה מחוייטת והיקרה שלו נחה בשלווה שקית זבל שחורה.
"מה אתה עושה כאן? איך מצאת אותי? מתי היה לך זמן להחליף לחליפה יוקרתית?"
"מה עם להגיד תודה?" לוקאס מעיף מעליו את שקית הזבל.
"על מה תודה? בגללך מלכתחילה נכנסתי לכל זה. הם בטח זיהו שזאת אני, האישתך בכאילו, וניסו להרוג אותי." אני אומרת וקופצת מעל הפח. מפגינה יכולות של פריצות דיסק לכל אורך הגב.
" הרעיון של הנישואים הזה לא טוב בשום צורה." אני מוסיפה.
"אז את רוצה להתרגש?" הוא שואל באדישות מוחלטת כשהוא קם מהרצפה.
"בהתחשב בעובדה שכמעט הרגת אותי בעצמך לפני פחות משעה? כן. אבל אתה לא תשחרר אותי כל כך מהר, נכון?" אני מתייצבת על הרצפה ומנקה מעלי את כל הזבל.
"עקבתי אחרי היריות." הוא עונה ומתקרב אלי.
הלב שלי עדיין פועם, וכשלוקאס מתקרב הוא מחריף את הקצב.
לא ייאמן.
למרות שלפני שניה ניסו להפוך אותי למסננת ספגטי, ולמרות שרגע לפני הבחור שעומד מולי, בעלי, שאיכשהו למרות שזרקתי עליו שקית זבל עדיין מריח נהדר, הלב שלי עדיין משתולל לנוכח הקיום של לוקאס כמו נערה מאוהבת.
ואני באמת נערה מאוהבת.
לצערי.
"חיסלת אותם?" אני שואלת.
עיניו ננעלות על שלי, והוא מרים את ידו.
אני עוצמת את העיניים ומרגישה מגע קל בכתף.
 כשאני פוקחת אותן אני רואה אותו עומד מולי ומחזיק חתיכת בננה רקובה.
"איכס." אני רוטנת בגועל.
"אנחנו צריכים ללכת מכאן, הם כל רגע יחזרו."
"אז לא חיסלת אותם? מביך יחסית לראש מאפיה."
"חשבתי שיש לך קצת יותר שכל בתור ראש מערך אבטחה." הוא עונה בלקוניות והשיחה הזו מרגישה לי כאילו חזרנו להתחלה.
לאותה אדישות של לוקאס ולאותה ציניות שלי.
"אני לא ראש מערך אבטחה." אני עונה, ושוהה לרגע. הוא חיסל אותם, אבל כנראה שהתגבורת שלהם בדרך. אז זה רק הגיוני שצריך לעוף מכאן.
"משהו אומר לי שהבנת. בואי נזוז." הוא תופס בזרוע שלי. האחיזה שלו חזקה אבל אני נשארת בשקט.
אנחנו יוצאים מהסמטה והג'יפ הלבן והמפונפן של לוקאס מחכה לנו, איך לא, בצורה לא חוקית. גלגל אחד על המדרכה.
אני נאנחת, ואז משחררת את הזרוע שלי מהיד שלו. שכחתי שמותר לו הכל.
"זה לא הזמן להתנהג ככה." הוא מסנן כבדרך אגב.
"זה בדיוק הזמן. אם אתה חושב שאני תמיד אהיה בסדר עם המצב, אתה טועה."
"לא ציפית ממך להיות בסדר עם המצב." הוא נאנח. נדמה שאפילו לו כבר אין כוחות.
" יופי. מודעות עצמית זה חשוב." אני משלבת ידיים על החזה.
"תיכנסי לאוטו." הוא פוקד.
"אני לא יודעת אם אני רוצה. אולי עדיף לי להמשיך ללכת ברחוב ולחטוף כדור בראש." הציניות מטפטפת ממני ברגע הכי לא מתאים. אבל אני מרגישה שהדם שלי רותח. מכל המצב.
"דילן." לוקאס שולח את ידו כדי שוב לנסות לאחוז בזרוע שלי, אבל אני מתחמקת.
"אתה יודע? אתה כזה אגואיסט."
"איזה יופי. עכשיו את מוכנה לעלות לאוטו?"
"לא." אני עונה בקור רוח שמפתיע אותי.
"אוקי. אז אין לך ברירה." הוא מביט בי במבט מעוות שמזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי אותו בים. אותו מבט של רצח בעיניים.
"יש לי. הגיע הזמן שאני אפסיק להיענות לפקודות שלך. קומי. לכי. תעשי. אל תעשי. מי אתה חושב שאתה? אם לרגע נדמ-" קול ניפוץ קוטע אותי לפני שאני מספיקה לשלים את המשפט.
"תיכנסי לאוטו!" אני שומעת את הקול העמוק של לוקאס.
אני לא חושבת פעמיים לפני שאני עושה בדיוק מה שהוא אומר.
אני לא מספיקה לחגור והאוטו כבר טס במהירות על הכביש, אבל היריות לא מפסיקות.
"אל תסתכלי אחורה!" לוקאס צועק לי כשאני מתכוננת לסובב את הראש.
"איך אתה יודע הכל?!" אני צועקת בחזרה.
הוא לא עונה, ובמקום זה הוא מוציא את יד שמאל מהחלון ומתחיל לירות באקדח שאפילו לא ראיתי שהוא החזיק.
הוא יורה צרור יריות ומפספס אחת, והאוטו מחליק על הכביש.
"לעזאזל!" לוקאס צועק כשהאקדח עף מהחלון והוא מחזיר את היד להגה כדי לייצב את הרכב.
"למה אני תמיד מסתבכת?! " אני רוטנת כשאני פותחת את תא הכפפות שמולי.
"מה את עושה?!" לוקאס מגביר את הקול כי צרור היריות שמנסה להרוג אותנו גובר בעצמו.
זה כאילו מישהו ממש מחפש לעשות הכל כדי לדפוק כמה שיותר כדורים בראש המאפיה הבא של ניו יורק ובאשתו.
"עוזרת לך!" אני צווחת.
אני תופסת אותו בידיים מהוססות ופותחת את החלון.
"דילן לא." לוקאס עוצר אותי עם המבט שלו.
"אה באמת?! יש לך תוכניות יותר טובה?! למה שלא תיקח אותם אלינו הביתה ותארח אותם עם כוס קפה ועוגיות, נשארו כמה, לא?!" אני שואלת.
"לא, אכלת את כולן." הוא עוקץ.
"נו כבר!" אני מתעלמת.
" לעזאזל." לוקאס מצקצק, ואז מסתכל אלי לרגע, ואז מחזיר את העיניים לכביש.
"תפסקי רגליים." הוא פוקד. שוב.
"מה?!" אני צווחת יותר חזק ממקודם. זה לא הזמן למחשבות כאלה כשכדורים שורקים לנו מעל הראש.
"תעשי מה שאני אומר אם את רוצה לעזור." הקול שלו נשמע חצי מיואש.
אני מפסקת רגליים ולוקאס שולף אולר מהכיס שלו. זה לא מפתיע אותי.
מה שכן מפתיע אותי זה שהוא קורע את כיסא העור שעליו אני יושבת עם האולר, בדיוק בין הרגליים שלי, ושולף משם אקדח.
"קחי. אבל אל תאשימי אותי כשתהפכי לרוצחת." הוא אומר ומניח את האקדח בידיים שלי.
"כבר ממזמן הפסקתי להאשים אותך." אני משיבה, ומוציאה את היד שלי מהחלון.
אני שמה יד אחת על האוזן, ועם היד שמחזיקה את האקדח אני מתחילה לירות צרור כדורים ולדייק עד כמה שאני יכולה.
אני מרגישה את האוטו מאיץ ואני יורה בלי הפסקה.
אין לי מושג אם אני פוגעת או לא אבל אני לא חושבת שיש לי זמן להתמקד במטרה אם אני רוצה להשאיר את עצמי שלמה.
"דילן!" אני שומעת את לוקאס צועק את השם שלי.
כאב חד ופתאומי מפלח את הלחי הימנית שלי, ואני מרגישה זעזוע בפנים.
השם שלי הופך מעומעם.
הקול של לוקאס הופך להיות חלש, ואני אפילו לא מצליחה להבין אם הוא קורא בשם שלי או אומר משהו אחר.
אני לא מצליחה לשלוט בעיניים שלי והן נסגרות מעצמן.