The Aces Vow.

.פרק 2

"It is not in the stars to hold our destiny but in ourselves."
- william shakespeare.

דילן:

שבוע ימים אל תוך הקיץ, והמצב הכספי שלי עדיין צועק קטסטרופה.
הלילות עברו עליי בחלומות על מלאך שמגיח משומקום ומתחיל להזרים לי כסף לתוך חשבון הבנק.
מיותר לציין שזה נשאר בגדר מה שזה היה.
חלום.
ומיותר לציין שלא היה לי שום פתרון יצירתי למצב.
למזלי, לאית'ן היו מספיק חברים שיכולים למלא אולם קונסרבטורי, ולא רק חברים מהגן.
ולו לא היה אכפת להתנדנד בין בתים של אחרים יותר מהנורמה.
פחדתי שלא לישון במיטה שלו כמו כל ילד רגיל יעשה לו נזק, אבל הייתי צריכה כל דולר כדי שהמיטה הזאת בכלל תוכל להישאר שלו.
עייפה מהחיים בגיל מוקדם מידי,
אני עומדת מחוץ לבניין החברה ומאווררת את החולצה שלי בפעם השביעית בחצי שעה האחרונה.
"בקצב הזה אני אהפוך לשלולית, איך לא חם לכם?" אנדרו קורא לכיווני מהצד השני של הבניין.
"אתה לא רואה שקפוא לי?" מרקוס שואל בסרקסטיות, ואנדרו משלב ידיים בעצבים.
"אתה מזכיר לי את האחיין שלי עם ההתנהגות הזאת אנדרו." אני אומרת לבחור הגבוה והמקועקע שלא מפסיק לבכות, ומתנדנד בין משמרות מאוחרות בברים לבין משרת השמירה.
אם הוא היה עובר לידי ברחוב, בחיים לא הייתי חושבת שהאופי שלו ילדותי.
לעומתו, אנדרו בעל אופי בוגר ואחראי יותר, נראה כמעט כמוהו.
ההבדל היחידי ביניהם זה שלמרקוס יש תספורת מוהוק.
שניהם נראים כמו שומרי ראש מאיימים, אבל אני פחות משתלבת ברקע.
בחורה קטנה וצנומה, מטר שישים וקצת, חצי אסיאתית, ועם אפס קעקועים.
או סבלנות.
"תהייה בשקט אנדרו, תפסיק להציק לדילן!" אנחנו שומעים את אנני, הפקידת קבלה המבוגרת עם השיער האדום והקופצני, והחיוך הלבבי שתמיד דואגת לנו.
היא בדיוק יוצאת עם שלושה בקבוקי מים, ומחייכת כשהיא מגישה לי אחד מהם.
"תודה." אני נאנחת בהקלה.
"איך את מסתדרת מותק? יש מי שמטפל באית'ן?" היא שואלת, ואני מחזירה בהנהון וחיוך מזוייף.
היא, הבנים, ו-ווקר, הבוס שלי, הפכו למשפחה השנייה שלי.
והם היו האחרונים שאני רוצה להדאיג, כי כמוני, גם הם גרו בחלק הפחות אטרקטיבי של ניו יורק.
אבל מאז שהתקבלתי לכאן לפני 3 וחצי שנים, הם הפכו לאנשים הכי קרובים אליי.
חוץ מג'ני, שהייתה החברה היחידה שלי.
"דילן!" אני שומעת את קולו של ווקר, וממצמצת כשאני קולטת שהוא בדיוק מתקדם לכיווני.
אני נדרכת במקום.
הוא לא לבד.
הוא עומד לצד אדם גבוהה בלבוש רשמי, שנראה מעל ארבעים ואוחז בתיק עור שחור.
"האיש הזה רוצה לדבר איתך." ווקר מחווה בראשו. לעזאזל.
'מה קורה?' אני שואלת ללא קול, והוא מושך בכתפיו במבט מבולבל.
ווקר חולף על פניי ושולח אלי חיוך אבהי ומתנצל, ואז אני שומעת אותו מחליף פאזה וצועק למרקוס ואנדרו שיזיזו את התחת שלהם לעמדה שלי.
המערכת יחסים שלו עם הבנים תמיד משעשעת אותי, ולמרות שאני עושה את דרכי בצעדים כבדים אל עבר האדם הזר, אני לא מצליחה להשתלט על החיוך.
"דילן בלאנק." הזר מתיישב למולי כשאנחנו מתכנסים במשרד של ווקר, וקורא בשם שלי כאילו זה איזה הגדרה מילונית למחלה מידבקת.
אני מצמידה את הישבן לכיסא, ומתחילה להתפלל כשאני אפילו לא יודעת מה אני אמורה לבקש.
אני מתה מפחד שהמשפט הבא שיצא לו מהפה יהיה שהרווחה החליטה שעליי למסור את אית'ן למשפחה אומנת.
המחשבה שאצטרך להשאיר אותו באחריות של כל בן אדם אחר שהוא לא אני גורמת לי לרעד בכל הגוף.
לא נותר לי שום דבר מהמשפחה שלי מלבד זיכרונות מתוקים-מרים, הרבה עצב, ואותו.
הוא העולם שלי, ואני עדיין מנסה לחשוב על דרך שככה זה יישאר לתמיד.
"זאת אני." אני מאשרת.
הזר נאנח בכבדות, כאילו הוא זה שבצרה כאן, מניח את המזוודה על השולחן לפניו ואז מטיח את ידו בפניו ומחליק אותה מטה.
בהחלט לא הייתי מכריזה עליו כמועמד לפרס במקצועיות, אבל זה לא הזמן שלי לשפוט.
הוא מעסה באצבעותיו את גשר האף, ואני מתחילה לחשוב שהוא נראה הרבה יותר מיואש ממה שהוא אמור, אלא אם כן הוא עובד רווחה ממש מסור.
אבל כל זה לא גורם להרגשה שלי להשתפר.
"בכנות, אני אפילו לא יודע איך להתחיל לנסח את מה שאני צריך להגיד לך." הוא מודה.
"אני מניחה שפשוט תצטרך להגיד את מה שיש לך לומר." אני מנסה לשמור על טון רגוע.
"את חיה עם האחיין שלך, נכון? כל המשפחה שלכם.. נהרגה לפני ארבע שנים?" הוא שואל ומיישר אליי מבט.
"הם נטבחו. ומי אתה?" אני מתקנת אותו, ושולחת אליו מבט חושד, מנסה להבין מאיפה צץ האישה טרוד שלפניי.
"אני עורך דין ג'ק אוונס. אני זקוק לשיתוף הפעולה שלך כאן, אל תדאגי. אני יכול להבטיח לך שזה לא משהו רע." הטון שלו רציני מידי כדי להתבדח.
"כן. המשפחה שלי נרצחה ונטבחה כולה, ואני מגדלת את האחיין שלי." אני בולעת רוק.
יום ההולדת שלעולם לא אשכח.
הוא שוב נאנח עמוקות ונשען אחורה בכיסא.
אני מוצאת את העובדה שהוא מרגיש כל כך בנוח במשרד של ווקר קצת מרגיזה.
"מה העניין?" אני שואלת, מזכירה לו שאני עדיין כאן אחרי שתיקה מעיקה.
"אני עובד בשביל מרשי. יש לו הצעה בשבילך." הוא מסביר ורוכן קדימה, משעין את ראשו על כפות ידיו המשולבות תחת המפרקים שלו.
"הצעה?"
"בדיוק. הוא מציע לך המון כסף, לך, לאחיין שלך."
"כסף? אתה מדבר פה על סוג של שוגר דדי?" אני מנמיכה את הראש בחוסר אמון.
"בהתחשב בעובדה שהוא גדול ממך רק בכמה שנים בודדות, אז לא בדיוק.
הוא רוצה להוציא אתכם מהחובות ששקעת אליהם בעקבות המצב, ההוצאות."
"מה? איך הוא יודע על זה בכלל? איך אתם יודעים על זה בכלל? מי אתם?" אני תוקפת.
בשביל מי לעזאזל הוא עובד?
המשפחה שלי לא הייתה מסודרת במיוחד, לא ההורים, ולא אחותי.
לאף אחד מהם לא היה הרבה כסף להשאיר לי כירושה.
אבא שלי מעולם לא הספיק לשלם את הסכום המלא על הלימודים שכל כך רצה שאסיים, ואני הייתי צעירה.
הייתי צריכה להפוך מנערה תמימה, למבוגרת אחראית ברגע אחד.
ניסיתי להוכיח לכולם שאני יכולה לגדל את אית'ן לבד ולהעניק לו הכל, ושאין צורך בשום משפחה אומנת שתפריד בנינו.
ולמרות כל האזהרות מסביב, השתמשתי בכסף בפזיזות.
כל דבר שאית'ן ביקש- לא היססתי ורכשתי.
רק כדי שיהיה לו טוב.
רק כדי שלא יקחו אותו ממני.
בסוף הגעתי לזה, ככה או ככה.
רק אחרי שסיימתי את כל מה שנותר לי בחשבון,חכמה שכמוני, הבנתי שטעיתי.
ועכשיו אני מנסה לכסות על כל הטעויות שלי בלי הצלחה.
"הוא מאוד מעורב אפשר להגיד." העורך דין ממלמל.
אני לא טורחת לנסות להבין איזו בדיחה מנסים להריץ עליי, אז אני פשוט תופסת בידיות הכיסא ומתכוונת לקום.
אבל לפני שאני מספיקה, ג'ק, ככה הוא טוען שקוראים לו, מטיח בפניי מסמך בעובי של אנציקלופדיית העשור, פחות או יותר.
"אני לא עובד עלייך. ידעתי שלא יהיה קל לנסח את זה בדרך שלא תצא לא שפויה.
הוא רוצה לעזור לך, זאת החלטה שלך אם להישאר שקועה בחובות שרק ירקיעו שחקים עם ילד קטן, ולאבד אותו לטובת הרווחה, או להסכים."
"מה יוצא לו מזה? חייב לצאת לו משהו מזה. הוא לא רק רוצה לעזור." לא הייתי מטומטמת, אבל אני כן מנסה לשקול את האפשרויות, לא בשבילי.
אני חייבת לצאת מהחובות שהכנסתי אותנו אליהם.
לאית'ן מגיע יותר, ואם יש באפשרותי לעשות משהו מועיל חוץ מלעבוד בשביל כל כך הרבה, ולהרוויח מה שלא מספיק אפילו לחצי, זאת ההזדמנות שלי.
ג'ק משלב ידיים ושפתיו שוקעות.
"תדבר." אני דורשת בחוסר כבוד מזוויע, ומופתעת איך הכעס שאני מתחילה להרגיש מבעבע רק עכשיו.
"אני לא יכול להגיד לך כלום, אתם צריכים להיפגש קודם." הטון שלו משתנה ומעורבב עם כל כך הרבה לחץ במשפט הזה, שאני בוהה לרגע בחלל הריק ואז מטיילת עם העיניים חזרה אליו.
אני מתבוננת בו רגע לפני שאני מתחילה לצחוק בקול.
לא תיארתי לעצמי שאי פעם אצחק ככה שוב.
ג'ק נראה אבוד ומיואש בכמה רמות אחרות של ההגדרה.
"די נו, מה זה המשחק הזה? מה יוצא לכם מכל זה?" אני נרגעת, ומוחה דמעה כנה מקצה העין.
ג'ק מושך בכתפיים כששאריות צחוק מבעבעות לי בבטן.
אבל כשהוא לא מוסיף שום דבר, אני נעצרת לגמרי.
אני נשענת אחורה, מחקה אותו, ומשלבת ידיים מאחוריי הראש כשאני מלבישה על הפנים מבט אדיש.
"אה, ברצינות?"
"ברצינות." הוא מסנן בחיוך מריר. אני מרכינה עיניים אל המסמך, ואז שוב חוזרת להביט בג'ק.
"לא ניסיון למתיחה, מערכון שעשועונים?"
"לא." ג'ק מניד בראשו לשלילה.
הזמן נמתח כמו מסטיק, והראש שלי בינתיים רק מתנפח ממחשבות הזויות וחישובים מהירים.
כנראה שאלוהים שמע את התפילות שלי, ובועט אותי להיענות למה ששלח, אחרת אין לי איך להסביר את הסיטואציה ההזויה בה אני נמצאת.
"אני אחשוב על זה." אני מחליטה שלא להחליט.
"אצור איתך קשר, מיס.. בלאנק." הוא גורר את התיק השחור שלו מעל שולחן העץ, ונעלם מהחדר באותה מהירות בה הגיע.
אני קמה, עוקפת את השולחן, ומתיישבת בכיסא של ווקר כשאני מתחילה להסתובב.
הרשויות יקחו לי את אית'ן אם לא אמצא פתרון עד סוף החודש הקרוב? בטוח.
עזרה מזרים? לא בא בחשבון.
חיים טובים בשביל אית'ן? תמיד בא בחשבון.
מתיחה? סביר להניח.
מה יש לי להפסיד מזה? את הכבוד העצמי שלי.
מה אני עושה?
אין. לי. מושג. קלוש.
"מה הוא רצה?" קולו של ווקר מעיר אותי.
אני נעצרת עם הכיסא, ואז מטיחה את ידי בשולחן בעייפות.
"הוא ייתן לי כסף, יוציא אותי מהחובות שלי." נשמע אמין כמו תרופה למחלה חשוכת מרפא.
"העורך דין?" ווקר שואל בבלבול.
"מרשו." אני מנסה לחקות את קולו של ג'ק, גורמת לווקר לגחך.
"אבל?"
"אני לא יודעת. אני צריכה לפגוש אותו קודם כדי לגלות." אני מדגישה את המילה לגלות במרכאות.
ווקר קופא לרגע, ואז מרים אליי מבט מתחת לגבות המומות.
"אל תגידי לי שאת שוקלת את זה, את אפילו לא יודעת מי הבן אדם!"
"אלה חיים טובים יותר לאית'ן ווקר, אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא מצליחה לפרנס אותו, בלי להעליב אבל המשכורת שלך לא מספיקה לי." הטון שלי מתרכך.
חיים של הומלסית זה תסריט פחות אטרקטיבי בשבילי.
"את יודעת שאם הייתי אחראי על זה הייתי מעלה לך את השכר!"
"אני יודעת, אבל אתה לא. ואני צריכה לדאוג לו." אני מצביעה על המסמך שמונח על השולחן.
"אם את לא באמת שלמה עם זה, את לא יכולה לעשות את זה."
לא שלמה? זה במובן העדין של המילה.
ווקר נאנח ומשלב ידיים על החזה במבט הכי מודאג שראיתי מזה חודשים.
"תעברי על זה טוב טוב ילדונת." זה מה שהתכוונתי לעשות, כי אין לי ברירה.
אין לי אפילו איך לשכור עורך דין כדי שיקרא את כל האלף ואחת דפים שמונחים מולי על השולחן.


הפקק הארוך שלפניי גורם לי למלמל לעצמי סדרת קללות.
כל כך התפללתי שלא יהיה אחד כזה בדרכי לפגישה הראשונה עם הבן אדם המסתורי שרוצה לעזור לי.
המחשבות שרצו לי בראש כמו תסריט נע בימים האחרונים, ללכת או לא ללכת, עובדים עליי או לא עובדים עליי, התישו אותי סופית, והחלטתי שאם קיבלתי הזדמנות, עדיף לפחות לנסות לבדוק אם היא באמת מועילה.
כשהטלפון מצלצל ואני רואה את השם של הבייביסיטר על הצג, אני רוטנת.
בחיי שאם הוא עשה משהו שוב אני אשתגע.
"מה?! מה עשית?!" אני מרימה את הקול בניסיון להתגבר על הצעקות שאני שומעת מהצד השני של הקו.
"אני יכולה לקחת אותו עם חברה יחד לפארק שעשועים?!" הבייביסטר צועקת חזרה בשאלה.
פארק שעשועים?
ומי ישלם על הכרטיסים שלהם?
כאילו שמעה את השאלה, היא מוסיפה "היא קיבלה כרטיסים בחינם." אני נאנחת בהקלה.
" כן, כן. רק תוודאי שהוא לא שובר שום עצם. "
הרצון להקיא מתחיל לבעבע בי כשאני מחנה את המכונית במגרש החניה של הכתובת המצויינת.
מרוצה מהעובדה שהייתי חכמה מספיק לקחת אוטו בחום הזה, אני נכנסת לבניין הממוזג ונותנת לפרצי האוויר מעליי לשטוף את החום שהספיק להשפיע עלי.
כשאני מנמיכה את הראש אני שמה לב לאור ששוטף את הלובי המפואר, מקושט בשנדלירים עצומים וברהיטים מודרניים.
נו ברור.
אי אפשר לצפות לפחות מהבניינים במנהטן.
אחרי מסע ארוך במעלית, אני יוצאת לתוך מסדרון לבן ומנוכר עם שתי דלתות.
אני לא מספיקה להרים טלפון לג'ק כדי לשאול לאיזה דלת להיכנס, והשמאלית נפתחת כשהוא יוצא ממנה. "מיס בלאנק." הוא קורא בשמי, ואני מתקדמת אליו עם אפס רצון.
"רק דילן אם אפשר." אני מבקשת.
לקרוא לי מיס גורם לי להרגיש שהזדקנתי בעשר שנים.
מה שלא רחוק, בהתחשב במצב.
הוא מחווה בראשו שאכנס, ואני עוקפת אותו.
אנחנו נכנסים לעוד מסדרון ריק לגמרי מדלתות, מלבד אחת שממוקמת בקצה.
אני שמה לב למצלמות האבטחה בצידי התקרה.
זה, הבניין, וכל המסביב, גורם לי לתהות בפעם האלף,
מי לעזאזל האיש הזה?
ג'ק פותח את הדלת, ואני מרימה ראש כדי לחקור את המקום.
הוא מתקדם ומתיישב בקצה צידו השמאלי של שולחן הזכוכית הארוך במרכז החדר.
הקיר שמאחוריו מכוסה בחלון שמשקיף על כל הצד היותר יפה של ניו יורק.
אני וג'ק היחידים כאן.
זה שלא טרח להופיע בטח יאחר בדקות ארוכות והיה מי שכנראה העתיד שלי נמצא בידיו.
אני עומדת להתפוצץ, ואני רוצה לחבוט בעצמי על שבכלל הסכמתי לקרקס הזה.
אני מזייפת חיוך ומתקדמת כשאני מתיישבת מול ג'ק.
אני שותקת ומתחילה להקפיץ את הרגל שלי.
אני מביטה על הג'ינס עם הקרעים שאני לובשת, וממוללת את קצה חולצת הטריקו השחורה שלי באצבעותיי. לא בחרתי לבוש יותר מידי רשמי, כי אין לי.
וגם כי לא ידעתי איפה בדיוק ניפגש.
לרוב אני נמצאת עם מדי העבודה, ובגדים הם לא עסק שהטריד אותי אף פעם.
אני מגחכת כשאני חושבת מה היה קורה אם אימא שלי הייתה רואה אותי בבגדים האלה.
היא הייתה נוזפת בי שאולסטאר זאת בחירה איומה בהתחשב בעובדה שכף רגלי דורכת בבניין יוקרתי במנהטן.
אבל הזיכרונות כבר לא מלווים בהרבה סבל ודמעות כמו פעם.
רק זיכרון מר - מתוק, אני מזכירה לעצמי.
"איפה ה..?" אני פורצת בשאלה לפני שניסחתי אותה בכלל.
"אדון ג'קסון צריך להגיע בכל רגע. "
אדון ג'קסון.
תהיתי אם ככה קוראים לו, או שהוא לא מרשה לנחותים ממנו להגות את שמו הפרטי.
לא עוברות הרבה שניות, והדלת נפתחת.
האווירה בחדר משתנה מיד, מרגיש לי כאילו ההגדרה ל'מסתורי' במילון נכנסה לחדר והמעלות צונחות מתחת לאפס.
וזה לא בגלל שאני עדיין לא יודעת מי הולך לשבת לפניי, זה משהו הרבה יותר חזק מזה שגורם לאוויר בריאותיי להתפוגג לרגע.
אבל אז אני נזכרת בכמה לחץ אני.
לעזאזל.
הלב שלי קופץ מהחזה ורץ לחלון בתקווה לפרוץ אותו ולצנוח מטה מהקומה המיליון ומי יודע כמה שאנחנו נמצאים בה.
אני ממש משתדלת שלא להרים את מבטי, ביודעין שזה לא מנומס.
אבל לא אכפת לי, במילא אין לי לאן לברוח ואני אראה אותו בסופו של דבר.
הוא עוקף אותנו, ואני יכולה לשמוע את הרעש של הנעליים שלו.
רק כשהוא מתיישב מימיני בראש השולחן, לא קרוב מידי ולא רחוק מידי, אני אוזרת את האומץ ומרשה לעצמי להרים את הראש.
אחרי שקיבלתי החלטה ללכת עם מה שמציעים לי, באותו הסוף שבוע דמיינתי את עצמי באלפי תסריטים שונים לפני המפגש הזה.
צועקת, מייבבת, מתמרמרת, משתטחת על הרצפה בבכי והטחות ידיים, מתחננת שמישהו ימשוך אותי מהקבר שקברתי את עצמי בו, וייתן לי הלוואה במקום עסקאות שאלוהים יודע מה הצד השני בהן רוצה.
אבל כשמתברר שזה באמת כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו,
אני לא עושה כלום מכל זה.
אני רק בוהה בגבר שלפניי, קפואה.
אותו אחד שהתבונן בי כאילו הוא מתכנן אישית מה לנסח על המצבה שלי.
אותו אחד עם הצלקת מעל הגבה, והפנים הכי מפחידות שראיתי בחיי.
הוא מיישר אליי מבט מתריס, מסתכל עליי כאילו הייתי עסקה לא שווה שהציעו לו.
הקרח ש'הקפיא' אותי נמס במהירות, והדם שלי מתחיל לבעבע תחת עורי.
אני מעדיפה לשלוח את אית'ן למשפחה אומנת ול- לא. לא.
אסור לי לתת למחשבות האלה לחלוף לי בראש.
אני חייבת לעמוד מאחורי ההבטחה שלי.
לא משנה מי הגבר שלמולי.
לא משנה כמה הוא מפחיד, הוא כנראה רוצה לעזור לי.
"שאני אבין משהו," אני מפנה את מבטי אל ג'ק.
וכשאני מרימה את ידי בשאלה הוא מהנהן.
אני מפנה את מבטי חזרה, וחיוך קריזיונרי מתפשט על פניי.
"אני דילן בלאנק. אבל אתה כבר בטח יודע כי טרחת לחקור עלי יותר מסוכן בבולשת, אחרת אין לי אך להסביר את הדרך בה הגעת אליי אני צודקת? או לא?"
אני שומעת קול השתנקות מהצד, ואז מזיזה את ראשי לצדדים בילדותיות.
"אז הגיע תורי לדעת לפחות איך קוראים לך?"
הג'קסון הזה מסתכל עלי כמה שניות, ואז מפנה מבט אל ג'ק.
"היא מילאה את המסמכים?" אלוהים אדירים שבשמיים.
הוא מתעלם ממני.
"היא לא יודעת במה מדובר." ג'ק עונה.
הג'קסון קם ממקומו, ושניהם לחלוטין מסרבים להכיר בקיומי כשהוא מתקדם לכיוונו של ג'ק, מניח יד אחת על השולחן ומתבונן במסמך שג'ק בדיוק מוציא מהתיק השחור והמרובע שלו.
"שאלתי משהו." אני מנופפת בידי כמו מנחית מטוסים.
ואז הוא מרים אליי את עיניו האינטנסיביות.
"מאיפה את במקור?"
"איך קוראים לך?" אני חוזרת על השאלה שלי.
אם הוא רוצה לעזור לי, מן הראוי שקודם אדע איך קוראים לו.
"תענה לי, אדון.." האופל.
"לוקאס." הוא משלים.
קמטים שלא שמתי לב אליהם עד עכשיו מופיעים בקצוות עיניו, שעדיין לא הצלחתי לקלוט כל כך את הצבע שלהן.
אני מעבירה את מבטי במהירות על גופו, הוא לובש חולצה לבנה שמכופתרת עד המרפקים.
נראה שונה מאז אותו יום.
משדר יותר עסקים מאשר ילד חוף מופרע.
"אדון לוקאס." אני חוזרת אחריו.
"תמיד גרתי בניו יורק." אני מוסיפה.
"רק לוקאס. את עומדת להיות שלי."
"שלך?" הגבות שלי מתרוממות עד קו מסגרת הפנים.
לפני מה שזכור לי אני לא רכוש של אף אחד, תודה לאל.
"שלי." הוא מאשר.
"את עומדת להתחתן איתי, דילן."

***

שלום שלום שלום!
מקווה שהפרק הפתיע אתכן כמו שתוכנן שזה יפתיע. XD
אני *ממש* אוהבת את דילן ולוקאס.
האופי היותר בוגר של הסיפור הזה גורם לי להרגיש שהוא אופל, אבל כמו שאמרתי כבר הוא לא אופל. פשוט לוקאס מרושע. רשע טהור!
ואני לא בטוחה שאתן כל כך תאהבו אותו אחרי שתגלו כמה רע הוא יכול להיות XD
אז.. בכל מקרה אני מתכננת הרבה בלאגן בסיפור הזה, כמו שכבר אמרתי שום דבר לא הולך להיות פשוט <:
וכתבתי לכן פרק ארוך במיוחד, ואני מאוד מקווה שאהבתן אותו!
אני אשמח לשמוע מה חשבתן, ותודה על כל התגובות והדירוגים שלכן! לא מובן מאליו!
אוהבת המון! 3>