The Aces Vow.

.פרק 13

"They were utterly intoxicated by eachother"
- Unknown.

דילן:

יום למחרת אני לא מבזבזת זמן.
בסירוב שלם להיכנע למאבק הפנימי שהתחולל בי לאור המשחקים שבעלי משחק איתי, אני מחליטה ללכת נגדו.
ג'ני התלוותה אליי, רק כדי לנסות להניא אותי מההחלטה, וכשהספר הקבוע שלה ראה את השיער שלי, הוא כמעט בכה ביחד איתה והתעקש שהוא לא רוצה לגזור אותו.
אמרתי לו שאם הוא לא יעשה את זה, אני אמצא מישהו אחר שיעשה את זה.
ולמרות כל הניסיון לשכנע אותי, הייתי נחושה.
רציתי לעשות את זה רק כדי להתנגד ללוקאס ולהראות לו שהוא לא יכול לשלוט על כל דבר בחיים שלי, בניגוד למה שהוא חושב.
בזמן שהספר שלה חותך את השיערות שלי ומפגין עדינות כאילו הוא מעביר כלי חרסינה יקר מפז מוזיאון אחד לאחר, הטלוויזיה שבמספרה עושה היפוך של 180 מעלות ועוברת מתכנית קומדיה למבזק חדשות יומי.
"עוד פעם בעלך החתיך עושה צרות." הספר של ג'ני מציין, ונאנח אנחה מאוהבת שגורמת לי לגלגל עיניים. 
"שיהיה לו בהצלחה." אני מנסה שלא להראות התעניינות, אבל המבט שלי פוזל מעצמו לכיוון המסך.
הראשים של כל יושבי המספרה, בעיקר נשים בגיל ה50 שבאו לחדש את הצבע לשיער, כולל ג'ני, דבוקים למסך ועוקבים אחרי כל תנועה של בעלי.
סרטון וידיאו קצר בו הוא לובש משקפי שמש ונכנס לאחת הלימוזינות שלא היה לי מושג בכלל שהוא עוד מחזיק, מתנגן בלופים בזמן שהקריינית מתחילה לספר איזה אקשן הוא סיפק השבוע.
מסתבר שגם הפעם למשטרה המתוחכמת של ניו יורק לא היה מושג קלוש מי פוצץ 3 מטעני נפץ בנמל, והוריד כמות מדאיגה של מכולות שכנראה טמנו בתוכן דברים שטוב שהתפוצצו.
התקשורת הפנתה אצבע מאשימה ללוקאס ולאבא שלו, אבל אף אחד מהם לא ידע כמה לוקאס היה רעב לכח. בטח שגם אני לא ידעתי. 


כשאני נכנסת הביתה, אני ישר מבחינה בלוקאס.
הוא יושב בשולחן האוכל העצום עם המחשב שלו, במכנסיים וחולצה קצרים.
בדיוק כמו באותו יום שראיתי אותו בפעם הראשונה בחוף הים.
משהו במראה הזה גורם לי להתמרמר בתוכי.
אם רק הייתי יודעת אז, מה עוד יקרה לי עם האדם הזה.
לוקאס לא מרים את הראש כדי לבדוק מי הגיע.
 לא מפתיע אותי שהוא שקוע בעצמו עד כדי כך שהוא אפילו לא שם לב.
אבל אני מתקדמת אל המטבח ברעד, כי הרי עם כמה שאני רוצה שזה יקרה, הוא לא יתעלם ממני לנצח.
"מה עשית?" הוא שואל, גורם לי לקפוא במקומי.
אני מרכינה את הראש ומניחה את הידיים על השיש.
"מה אכפת לך?" אני עונה בחצי היסטריה.
חשבתי שיהיה לי יותר זמן הכין את עצמי לזה, אבל מסתבר שהוא החליט, משומה, לבלות יותר זמן בבית.
"את אישתי. אכפת לי."
"רק על הנייר. רק על הנייר אני אישתך." אני מזכירה לו, וכשאני מפנה את המבט כדי להתעמר בו, אני נתקעת.
כי הוא מתקדם אליי, ונעצר מולי.
"רק על הנייר, ורק מול כל העולם. את השקר הזה רק שנינו יודעים. תגידי לי דילן, את מנסה להילחם בי?" הוא שואל כשהוא מצמיד את גופו אל שלי, גורם לגב שלי להיתקל בקצה השיש.
"להילחם ביורש אימפריית הפשע הכי גדולה בארצות הברית? חס וחלילה. איך אתה מדבר? אני אפילו לא אעז לחשוב על זה." אני עונה ומגלגלת עיניים בהתרסה.
הכל כדי להראות לו שהוא לא משפיע עליי.
"באמת?" הוא שואל, ואפס שעשוע מרצד על הפנים שלו כשהוא שואל את השאלה הזאת.
זה מרגיש כמו סכין שמשספת לי את הגרון.
הכנות הזאת.
"באמת." אני עונה.
מבטו מלטף את שיערי שעכשיו התקצר, בניגוד לפקודה שלו.
לוקאס עוצר רק לרגע לפני שהוא מרים את כף ידו אל ראשי.
"איכשהו.." הוא לוחש כשהוא מחליק את כף ידו הגדולה על הראש שלי,
"את אפילו יותר יפה ככה." הוא משלים, והלב שלי רוטט בקצב בלתי מוסבר.
הוא מחליק את ידו מראשי, וסוגר עליי עם ידיו.
אני שמה לב שזאת אחת מהפוזיציות האהובות עליו.
הוא כובל אותי אליו בנישואים, וכובל אותי אליו בגופו.
זה לא מפתיע אותי.
"שתמות. הלוואי שתמות. אני שונאת אותך." אני מסננת מבין שיניים חשוקות, מנסה להתחמק מהאחיזה שלו.
"ואני מת עלייך." הוא רוכן אליי, ונראה שהשתמש בכל הנונשלנטיות האפשרית במשפט הזה.
"תפסיק כבר להציק לי." אני מוחה, מסיתה את מבטי מעיניו, רק כדי לא להיות קרובה אליו יותר מידי.
גם ככה כל קרבה מינימלית אל לוקאס משבשת לי את המוח.
החיוך המעוות שלו מתפרס על פניו, אבל הפעם, בצורה הכי ברורה שניתנת לתיאור.
"אני אציק לך כמה שאני רוצה. אישתי."
"תפסיק לקרוא לי ככה, זה עדיף."
"צודקת. חטא מתאר אותך טוב יותר."
"מה? על מה אתה מדבר? אם כבר אתה ה-"
"החוטא?" הוא שואל, ואני נדרכת.
"אין לך מושג עד כמה חוטא אני יכול להיות, דילן." הוא לוחש ומצמצם אליי את מבטו.
אלוהים אדירים.
אני לא יכולה לעמוד בזה יותר.
אני שונאת אותו, ואני שונאת את המשחקים שלו.
הוא מעמיד אותי בשיגעון מוחלט, והוא נהנה מזה. גם כן בעל.
" את צריכה להשקיע יותר מאמץ בלהעמיד פנים שאת שונאת אותי."
"סליחה, אבל הפקודה הזאת לא כתובה בהסכם."
"זאת לא פקודה."
"בדיוק."
"זוז." אני מניחה את ידיי על החזה שלו ומרחיקה אותו ממני.
משהו שנשמע כמו גיחוך בוקע מבין שפתיו המלאות, והוא מניד בראשו עם המבט הקפוא שלו כשהוא חוזר אל שולחן העבודה.
אני מתבוננת בו לרגע, ואז מפנה את הראש אל המטבח.
פתאום אני שומעת את צלצול ההודעות שלי, ושולפת את הטלפון מכיס הג'ינס.
נראה שלוקאס סיים את המשחק היומי שלו איתי, והוא כבר לא מתעניין בי במיוחד.
אז אני רק נאנחת כשאני פותחת את ההודעה.
'פתחו את המועדון החדש הזה בסוף הרחוב, רוצה לבוא עם הבעל החתיך שלך ולבלות קצת?'
ההודעה מג'ני.
לבלות עם בעלי? כן בטח.
הוא בטח יעדיף לבלות בלפוצץ לאנשים את הראש עם אקדח מאשר להתלוות אליי לאנשהו, ואני חושקת בקרבה שלו אליי כמו שאני חושקת ברעל עכברים.
מוטב לשני צדדים שהוא לא יבוא.
אני מרימה אליו את הראש.
הוא שקוע במחשב, ונראה נינוח לאור העובדה שהוא לא מפסיק לשגע אותי.
לעזאזל איתו. ולעזאזל עם זה.
הבוקר קמתי כשאמרתי לעצמי שהוא לא שולט לי בחיים.
'אני אגיע לבד.' אני עונה.


את המועדון החדש שפתחו בניו יורק אף אחד לא יכול היה לפספס.
הוא השתווה בגודלו למתחם קניון.
כשנכנסנו פנימה היה לי מאוד קל לטבוע באנשים וברעש, אבל כשנזכרתי בלוקאס המציאות חלחלה אליי וידעתי שאני הולכת לשלם על זה.
ועדיין, לא היה אכפת לי מה הוא יעשה.
אם אני לא אתקרב לאף אחד, לא יהיה לו למי לשבור את האף הפעם, או כל איבר אחר בגוף.
כבר ממילא הבנתי שהניצחונות שלי מולו יהיו קצרים, ויקרו רק מידי פעם.
אבל עדיף שיהיו ניצחונות קטנים ככל שיהיו, מאשר שלא יהיו בכלל.
כשיצאתי מהבית הוא לא היה בו, אז זה היה יותר קל להתחמק.
ומזל שהוא לא היה, כי הבגדים שלבשתי כבר היו מרמזים לו מספיק כדי לכלוא אותי בבית ל50 שנה הקרובות. 
שמתי על עצמי שמלה שמרגיזה אותי מהרגע בו לבשתי אותה.
היא צמודה, מעיקה, ומגרדת.
כולה מעור שחור.
השאלתי אותה מג'ני, שאיפרה אותי בהתלהבות של ילד ביום הראשון שלו בגן, ואני? אני רק רציתי לברוח חזרה הביתה. 
אבל לא יכולתי לחזור בי מעצמי. 
לא יכולתי לרקוד עם העור השני הזה, ולא רציתי לרקוד בכלל.
אז כל מה שעשיתי היה לשבת ושלתות מיץ תפוזים, שביקשתי מהברמן שיכין לי כששתי העיניים שלי ותשומת הלב שלי עליו.
ג'ני אנדרו ומרקוס רקדו ביחד, ואני לא הפסקתי לנתח את המבטים המסווים שהיא שולחת לכיוונו של מרקוס.
חצי שעה לתוך הבילוי הלא כל כך אטרקטיבי שבחרתי לעצמי להערב, והבכאילו שקט ששהיתי בו, הופר. 
"גברת?" אני שומעת קול עמוק וסמכותי שעולה על כל המוזיקה במקום.
אני מסובבת את הראש, ולמולי נגלה בחור גבוהה ושחום שנראה כמו אחד החברים של לוקאס.
אני נושכת שפתיים, ומתפללת שלא נכנסתי לצרות.
"בבקשה תבואי איתי." הוא מבקש בנימוס.
אבל מי שזה לא יהיה, מאבטח או לא, אני בטח לא הולכת איתו לשום מקום.
"מה עשיתי?" אני משתדלת שלא לצעוק לתוך האוזן שלו.
הרעש במועדון כבר פוצץ לי את האוזניים מהרגע שנכנסו לכאן.
אלה באמת לא מקומות בשבילי.
"כלום גבירתי, אני מבקש שתתלווי אליי." הקור רוח שלו מרשים. 
"אתה לא באמת מצפה שאני אבוא איתך בלי שום סיבה מוצדקת נכון?" אני מרימה גבה משועשעת.
המאבטח מרים את ידו אל האוזן שלו, מפנה את מבטו שמאלה ואז מהנהן.
זה כבר מכניס אותי לבלבול מוחלט. 
"הבעלים של המועדון רוצה לדבר איתך."
"איתי? מכל האנשים פה? על מה? מה עשיתי?" המאבטח נראה כבר חסר סבלנות, אבל אין סיכוי שאני נופלת לזה.
"מה קורה פה?" ג'ני אנדרו ומרקוס מגיעים אליי, וג'ני מפנה מבט עויין למאבטח.
" ה.. זה. הבעלים. הוא רוצה לראות אותי. " אני ממלמלת בהיסח דעת, מנסה לפענח את הסיטואציה.
"מה עשית? " אנדרו מגכח.
" כלום." אני משיבה בלקוניות, מחליקה מהכיסא ונעמדת. בנס אני לא נופלת מהגובה של העקבים שג'ני החליטה שאני יכולה להתנייד בהם. 
"תגיד לבוס שלך שלא כדאי לו לשגע אותי. אין לו מושג עם מי הוא מתעסק. ועכשיו, אני הולכת לשירותים, ברשותכם." אני מנידה בראש בנימוס.
לא רציתי להשתמש בקלף של 'הבעל', אבל בכנות לא היה לי מיליגרם של כח להתעמת עם מנהל המקום. 
אבל כשאני עוקפת את המאבטח שנראה יותר מיואש מהמושג עצמו, אני נתקלת בחזה רחב ומוכר.
אני מרימה את הראש, ולא אחר מאשר לוקאס, עומד מולי ובוחן אותי באדישות של קיר לבנים.
שיערו הבהיר משוך אחורה, והוא לבוש באחת מהחולצות האלגנטיות שלו, והמכנסיים היקרים. שואב אותי לגמרי מהמציאות של הצהריים. 
כבר התרגלתי לעובדה שהוא עוקב אחריי לכל מקום.
הוא בטח שולח תריסר מהאנשים שלו להסתובב סביבי כמו לווין.
ולא כי הוא אוהב אותי או רוצה לשמור עליי, אלא כי הוא לדעת איפה אני בכל רגע ומה אני עושה, כדי, כמובן, איך לא, לנצח בכל המלחמות שלנו.
"מה את עושה במקום המסריח הזה?" לוקאס אף פעם לא מרבה במילים, אף פעם, וזה כבר גורם לי להבין שהוא ממש לא התחבר אל הסיטואציה.
"שותלת עציצים, אתה לא רואה?" אני שואלת.
עיניו של לוקאס מצטמצמות לכיווני.
ג'ני לוקחת צעד אחד אחורה, ואיתה כל מי שעומד בסביבתנו.
כנראה הם לא רוצים להיות אלה שחוטפים במקומי את הסטירה שעומדת באוויר ומחכה להישלח לפנים של גברת ג'קסון בלאנק.
"מה לעזאזל אתה עושה פה?" אני מנסה להבין.
"עובד." הוא עונה.
"עובד?" אני שואלת.
"עובד דילן. איך לדעתך אני משלם על אורך החיים שלך?"
"אתה מנהל את המקום? זה המועדון שלך?" הוא מתבונן בי בלי לענות.
לא עלה בדעתי שללוקאס יש קשר למקומות זוהרים כאלו, אבל מסתבר שבעלי מנהל את הכל.
את העולם של כולם,
ובעיקר את העולם שלי.
"הייתי צריכה לדעת. לא יאומן." אני מרימה ידיים בייאוש.
"עדיין לא ענית לי על השאלה."
"באתי לבלות פה לוקאס. לבלות." אני מדגישה את המילה.
"על כל נשימה שאני נושמת אני צריכה לתת לך דין וחשבון? אנשים עוד יגלו. תגיד לי, איזה מן נישואים אתה רוצה שאנשים יחשבו שאתה מתחזק אה?" אני מנסה להראות קורטוב של אומץ, אבל מבפנים אני גועשת.
"דילן." הוא מזהיר.
"לוקאס." אני מדגישה את שמו.
" אגיד את זה רק עוד פעם אחת. תפסיקי."
"ומה גורם לך לחשוב שאני אמורה לציית לך?" אני מדברת אליו כאילו כל נימוס שאי פעם לימדתי את אית'ן התאייד ממני, אבל נמאס לי לשחק לתוך המלחמות והמשפטים המאיימים שלו.
"בהתחשב בזה שאת מבזבזת לי את כל הפאקינג עצבים וסבלנות שיש לי, את תעשי ותשתקי." הוא משיב בצורה כל כך מזלזלת שנראה שחושב שאין לי שום תאי מוח אם אני מעזה להתעסק איתו.
"לא."
"לא?"
"לא." אני מאשרת בוודאות.
אבל הוא לא מתרגש מההכרזה שלי.
למעשה הוא הכל, הכל, חוץ מתריס שבור בחלון בית ישן חוץ ממתרגש.
ואני יודעת שכל ההצגות שלי לא יזיזו לו, ובכל זאת אני מעדיפה להתעסק איתו כמו ילדה קטנה.
כי עם כמה שהוא עדין ככה הוא גם אכזר- יכול להוריד אותי ברגע.
במקום להתייחס לסצנה שאני מרימה, הוא מתקדם אלי בצעדי ענק, תופס במותניי ומרים אותי כאילו אני שק תפוחי אדמה בקלילות על כתפו השמאלית.
"תוריד אותי חתיכת משוגע! תוריד!"
"אני בטוח שהיה לה תענוג לבלות איתכם." הוא פוסק בטון מזלזל, וכשהוא מסתובב אני יכולה לראות את פניה המשועשעות של ג'ני נעלמות בין קהל האנשים.
"תוריד אותי כבר!" אני צווחת, חובטת על הגב שלו, אבל שום דבר לא מזיז לו.
כשאנחנו מגיעים לרכב, הוא פותח את הדלת ומוריד אותי מכתפו, תופס אותי כדי שלא אתנגד.
"תעזוב אותי! אתה לא שומע מה אני מבקשת או מה?!"
"אני שומע מצוין. פשוט בוחר לא להקשיב." הוא פוסק כשהוא חוגר אותי במושב.
הוא סוגר את הדלת, וכשאני מנסה לפתוח אותה אני מבינה שהוא נעל את האוטו מבחוץ.
"תפתח!" אני צווחת, והוא פותח את דלת מושב הנהג, נכנס ומתיישב ברוגע כאילו הוא לא חוטף אותי עכשיו.
"לוקאס, תיתן לי ללכת! תפסיק לעצבן אותי!"
"בינתיים את זאת שמעצבנת אותי." טון קולו הקר משתיק אותי, ואני משלבת ידיים על החזה בהתרסה כשאני מכווצות גבות בכעס.
"אני שונאת אותך." לוקאס לא עונה, רק לוחץ על דוושת הגז.
האוטו עף קדימה, והפעם אני לא נבהלת.
התרגלתי.
התרגלתי לכל דבר שהוא עושה חוץ מהקרבה שלו אליי.
כשאנחנו נכנסים הביתה אני מתכוונת להתקדם לכיוון המסדרון, אבל הוא טורק אחריו את הדלת, ומצליח להשיג אותי.
הוא תופס במפרק ידי, ומושך אותי אליו.
הגוף שלי מתנגש בשלו, והוא מחבק אותי אליו.
לא קרוב מידי בשבילו, אבל קרוב מידי בשבילי.
"תשחרר. אתה מכאיב לי." אני מסננת באותו טון קפוא שלמדתי לחקות ממנו.
"אני עוד לא מכאיב לך. אל תחרטטי אותי." וזה נכון.
אבל עדיין בער בי הרצון שישחרר אותי, כי לא הייתי מוכנה שהוא ייגע בי.
ידעתי שבמלחמה הזאת אני באמת לא אנצח.
"חצית כאן גבול, דילן." עיניו ננעלות על שלי.
ואני מפנה מבט מתריס הצידה.
"למה את נראית כאילו יצאת לחפש בעל אחר בחוץ כשהנוכחי שלך עדיין חי וקיים?" הוא שואל, ואני בולעת רוק.
"אני עדיין לא מבינה מה אתה שואל. אולי אם תטרח לשכלל את ההסבר אני אהיה חכמה יותר." אני מנידה בראשי מצד לצד כמו ילדה קטנה עם קוקיות.
"אה באמת? אז כנראה שאת מתחילה להתבלבל, וצריך שאעשה לך סדר בדברים."
כן.
בהחלט התחלתי להתבלבל.
ללבוש שמלה צמודה ועקבים גבוהים, ולשים אודם, זה בהחלט מסוג הדברים שרק לוקאס יכול להוציא ממני.
כי אני בטוח לא חשבתי שאעשה את זה אי פעם.
אני לא מספיקה להגיב, והוא מושך אותי אל החלון הענק שמשקיף על כל ניו יורק, כשהוא תופס בידיי ומעביר אותן אל מאחורי גבי.
הוא אוחז בפרקי בידיי ביד אחת, ואפילו ככה אני לא מצליחה להשתחרר ממנו.
ביד השנייה הוא תופס בסנטר שלי, משעין את גופי על החלון, ואני נכנעת ועוצמת את עיניי.
אני מנסה לשכנע את עצמי שזה הכל רק תוצאה הרסנית של שילוב השנאה שהלב שלי מרגיש כלפיו, למשיכה שהגוף שלי חש אליו.
"תסתכלי עליהם." הוא לוחש אל האוזן שלי.
אני נאבקת ברצון להתפלל שהוא ירכין את ראשו כדי שאוכל להרגיש את המגע הנעים של הזיפים שלו על הלחי שלי.
והוא לא עושה את זה.
במקום, האחיזה שלו בסנטר שלי מתחזקת כשהוא מפנה את הראש שלי אל החלון.
ניו יורק המתועשת כולה ממשיכה בשלה, לא מודעת לעובדה שבזמן שהאנשים מתקדמים בחייהם, והכל בסדר,
החיים שלי פשוט ממשיכים לקרוס אל תוך חייו של בעלי.
אני שואפת אוויר כשאני מרגישה אותו נצמד אליי מאחור, וידיי שכבולות אליו בוערות בצורך לנופף על לחיי החמות.
הוא נשען על הגוף שלי ומותח אותי עד לנקודת שבירה.
הטמפרטורות בסלון עולות לרמות בלתי נסבלות, והחשמל שמתחת לעורי לא מפסיק לזמזם.
"תסתכלי עליהם, על כל הנתינים החדשים שלך." טון קולו העמוק פורט לי על כל המיתרים הכי כמוסים בלב. 
אני נאנחת בשקט מהקור שהחלון מקרין לי על הגוף.
"זו הבחירה שלך. את רוצה שארצח את כל הגברים בעולם דילן? את רוצה שבעלך ייפתח מלחמת עולם שלישית, רק כי את אוהבת לעצבן אותו?" הבטן שלי מתכווצת ומתערבלת לנוכח המילים שלו.
אני רוצה לסטור לעצמי על זה שמשהו במילים האלה שלו מהפנט אותי.
אני שוב מזכירה לעצמי שזו לא קנאה, אלא רכושניות.
הוא רואה בי כדבר ששייך רק לו.
הוא לא רוצה שאף גבר חוץ ממני יניח עליי את הידיים. תמיד. 
ועדיין.
"אם תברחי שוב, תנסי להפר את ההסכם, או לא תצייתי לי, אני אגרום לך לסבול מהטעויות שלך. זאת האזהרה הבהחלט אחרונה שלך. אל תנסי אותי, אישתי." הוא מאיים, אבל הפעם, משהו בזה מרגיש לא בדיוק מאיים. 
אני עוצמת את עיניי במבוכה, כי אני מרגישה איך הוא רוכן קדימה ומלטף את העורף שלי עם השפתיים שלו.
המגע שלו גורם לי לסחרחורת.
הוא יותר מידי בשבילי.
אני מרגישה שכל רגע של מגע שלו בי דוחף אותי עוד קצת לקצה האי שפיות, ואני לא יכולה להתמודד עם כל העומס הזה.
"אני אחשוב על זה." אני ממלמלת ברעד, מודעת לעובדה שזה יכעיס אותו.
"דילן." אני מרגישה את החיוך המעוות שלו על העורף שלי.
"לוקאס." אני לוחשת את שמו בכוונה, מנסה לשגע אותו ולו קצת כמו שהוא משגע אותי.
"אני מזכיר לך שבד דק זה כל מה שמונע ממני להפוך אותך לחלוטין לשלי.
אל תמתחי את האיפוק שבי, כי גם ככה הוא רופף."
"אז מזל שאני יכולה לשלוט בעצמי בשביל שנינו."
שקר.
שקר היסטרי.
כל הגוף שלי רועד.
"אה, באמת?" הוא שואל.
לא חדש שלי שלוקאס יכול לקרוא בין השקרים שלי.
אצבעותיו עוטפות את הצוואר שלי, והוא מרים את ראשי למעלה.
"תסתכלי על הפנים היפות שלך." הוא פוקד.
בזגוגית החלון אני יכולה לראות את ההשתקפות של פניי.
הן אדומות לגמרי, והעיניים שלי מצועפות לחלוטין.
ואז אני ממקדת את עיני בשלו.
הוא לא מצליח להסתיר את המבט הרכושני שלו כשהעיניים שלנו נפגשות דרך ההשתקפות.
"את אולי מתנהגת כאילו את שונאת אותי, אבל הגוף שלך חושב אחרת." אני עוצמת את עיני במבוכה, מסרבת להסכים.
אבל אז אני כמעט משתנקת כשהוא מסובב אותי חזרה אליו.
העיניים שלי נפתחות מעצמן, וריח הגוף הטבעי שלו, שמזכיר גבר, עפרת, ודם, חודר אל האף שלי.
"רוצה להמשיך לשחק?" הוא שואל בזמן שאני בוחנת את פניו.
אני מלקקת את שפתיי בהיסח דעת.
"לא. אין לי כח." אני עונה בכנות כשעיניי ממשיכות לטייל על פניו בלי בושה.
אני מרימה את ידיי אל החזה הנפוח שלו, ומניחה אותן שם.
איפה שהייתי רוצה שירגיש בטוח.
תקווה קטנה וארורה מזחלת אל הלב שלי כשהוא כורך את ידיו סביב המותניים שלי, ומצמיד אותי אליו כדי שלא ירחיק בנינו אפילו סנטימטר אחד.
אני יכולה לרגיש את הקור שבוקע מאצבעותיו מתחת לבד השמלה שלי.
ניגוד מושלם לגוף שלי, שלוהט ממגעו.
החיבור בנינו מתעצם ומתארך.
הוא מרים את ידו אל שפתיי, ומורח את האודם האדום שלי עם האגודל שלו בלי לומר דבר.
זה חייתי, ועדיין הלב שלי מפרפר.
אני מתפללת שהוא לא שומע אותו, כי כל מה שמפריד בנינו זה כלום.
הנשימות שלנו מתערבבות.
המוח שלי כבר משובש לגמרי, העיניים שלי מרפרפות, ואני כמעט יכולה לטעום את השפתיים שלו.
אבל אז, תודה לאל, ובושה לשכל הישר שבי, צלצול הטלפון שלו עוצר הכל.
"לעזאזל." הוא אומר פתאום, ואני ממצמצת בהפתעה כשהוא קורע את האווירה בנינו בבת אחת.
הוא לוקח צעד אחד אחורה ומתרחק ממני ממש ממש רחוק.
כאילו הייתי אש ששרפה אותו.   
כאילו לא קרה עכשיו כלום.
מנתק ממני את כל מה שאני מרגישה.
רגע לפני שאני מאבדת את עצמי לחלוטין בתוכו.
"מה?" הקול שלו צרוד לחלוטין.
"כן. בסדר. אני פאקינג יודע. טוב. תעדכן אותי." הוא מנתק את הטלפון, מתבונן בו כמה שניות.
ואז מרים אלי את הראש.
את המבט המפחיד הזה שלו, שכבר התחלתי להתרגל אליו.
"את עייפה?" הוא שואל, ואני בשהייה רגעית וארוכה, לפני שאני מחניקה אנחה ומהנהנת.
"בואי."
"הולכים לישון?" אני שואלת כשהוא מתחיל להתקדם למסדרון, ואני אחריו.
"כן." הוא אומר.
אנחנו הולכים בשקט במסדרון, ואני מתכוונת להמשיך לחדר שלי, אבל לוקאס תופס במפרק ידי.
"לאן את הולכת?"
"לחדר שלי, לישון." אני עונה.
"נגמרו הימים שאת לא ישנה איתי, דילן." אני פוערת עיניים.
הלב המסכן שלי, שרק עכשיו חזר לפעימות נורמטיביות, מתחיל להתאמץ שוב. 
"אין סיכוי. אני לא רוצה!" אני לא אצליח להתמודד עם הקיום שלו לצידי כל הלילה.
עם הנשימות שלו, והריח שלו שעוטף אותי מכל הכיוונים.
לא ללילה שלם.
אין מצב.
"אין לך ברירה. את ישנה איתי מהיום." הוא מרים אותי על ידיו בקלילות, ומתקדם איתי אל החדר.
הוא מניח אותי על הרצפה, ואז מסתובב ונועל את הדלת, מוציא את המפתח, ומכניס אותו לכיס המכנסיים שלו.
אני מצמצמת אליו עיניים, אבל אני די בטוחה שאני מסמיקה.
אני מסובבת את ראשי אל המיטה שנראה כאילו לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שנכנסתי לחדר הזה.
לוקאס לא מחכה, ומתקדם אל המיטה.
הוא מוריד את החולצה מעליו בקלילות, והגב המשורטט והשרירי שלו נגלה לעיני.
אני כמעט נחנקת.
לא נראה שהוא מודע למצב כי הוא בכלל עסוק בלהוריד את הטבעות מאצבעותיו, ואת השעון שעל מפרק ידו.
לא נעלם ממני שהוא מוריד הכל חוץ מטבעת הנישואין שלנו.
אני מתבוננת בגב הרחב שלו ומרגישה את לחיי מתלהטות.
לא הייתי צריכה לנחש יותר מידי מה הוא עשה כדי לקבל גוף כזה.
הוא היה יכול לבייש חצי מהמנויים למכון כושר בכל ניו יורק רבתי.
"את ישנה איתי במיטה, אם לא הבנת." הוא פוקד, ואז מסתובב אליי.
הו.
עכשיו אני מבינה שלא ראיתי כלום.
החזה שלי יורד ועולה במאמץ.
כל כולו משורטט בשרירים סימטריים מהחזה ועד קו המכנס.
מפוסל, נפוח, מקועקע, ומשורג בורידים.
בחיי לא ראיתי גוף מרשים כמו שלו.
גם לא בפעמים שג'ני הראתה לי בכח תמונות של דוגמנים שהיא רוצה להתחתן איתם.
משהו בי מתפתל כשאני מרגישה שאני בוהה יותר מידי, וכשאני מרימה את עיני אני כמעט צורחת.
לוקאס מתסכל עליי.
לרגע שכחתי שאני לא מתבוננת באיזו תמונה של דוגמן, אלא שזאת המציאות שלי.
ושזה הגוף של בעלי.
אני לא מעזה להביט בעיניו מפאת הבושה כשאני מתקדמת אל המיטה, מורידה את העקבים ונכנסת אל מתחת לשמיכה.
אני לוקחת את הכריות הענקיות, והופכת אתן לחוצץ בנינו.
"מה את עושה?" לוקאס שואל כשאני מתכסה בשמיכה ומפנה מבט כמה שיותר רחוק לצד השני של החדר.
"הולכת לישון." אני מצייצת, כי אני לא יכולה להתמודד איתו יותר.
אבל כנראה שבעיני לוקאס זה לא מוצא חן.
במיוחד לא העובדה שאני לא מסתכלת עליו.
אני מרגישה את המזרון שוקע, ושומעת את הרעש של הכריות שמתנגשות ברצפה.
אני מצווה על הלב המשתולל שלי להירגע, אבל הוא לא מקשיב לי.
במיוחד לא כשלוקאס מחליט למשוך את הגוף שלי לצידו.
"היי! לא סתם שמתי את הכריות האלה!" אני מרימה את הקול.
אני מפנה את הראש אליו, ומרימה את העיניים.
הוא לא מסתכל עליי.
העיניים שלו כבר עצומות, אבל הגבות שלו עדיין מכווצות.
"אני מדברת אלייך."
"לישון." הוא פוקד.
אני מתבוננת בו רגע, ואז בהיסח דעת אני מרימה את האצבע המורה שלי אל הלחי שלו, ולוחצת עליה בעדינות.
"תענה לי."
"את שוב מותחת את הסבלנות שלי. לכי לישון או שאני לא אשלוט בעצמי." הפה שלי מתייבש.
"אני שונאת אותך." אני אומרת בגלוי, כשהלב שלי עדיין משתולל.
הוא לא עונה, ואחרי כמה שניות גופו נרגע.
אני ממשיכה להתבונן בו, ולוקחות לי דקות ארוכות עד שאני נרדמת.
ובכל הזמן הזה, אני מתבוננת בפנים היפות שלו, עם הצלקת מעל הגבה, והפנים המפחידות, ומנסה לחזור לעצמי בראש כמה שיותר פעמים על העובדה שאני שונאת אותו.  


***

שלום לכולכן!
קודם כל, סליחה שאיחרתי בהעלאת הפרק :(
הוא לא הרגיש לי מושלם אז ישבתי עליו עוד קצת, רציתי שזה יצא כמו שצריך <:
אבל נראלי זה היה הפרק הכי קל להתאים לו שיר XD 
(מעניין למה XD)
אז מקווה שאתן לא שונאות את לוקאס,
אני פשוט אוהבת אותו כי אני יודעת את הסיבות שלו, אבל אני מבטיחה לכן שאין מדהים כמוהו 3>
מחכים לכן עוד הרבה דברים בסיפור הזה, אבל מכאן דברים מתחילים להשתנות (אולהלה) D:
ואמרתי לכן שהסיפור הזה קצת שונה XD
אז מקווה שאהבת את הפרק כמו שאני אהבתי XD
ומקווה שלא תהרגו אותי על זה שאתן שוב צריכות לחכות XD
ותודה לכן על כל הדירוגים והתגובות, על ההודעות והשיחות, זה ממש כיף לי לשמוע שאתן אוהבות את הסיפורים כל כך! זה חשוב לי! 3> 
אתן קוראות מדהימות 3> 3> 3> 
אוהבת המון ומחכה לשמוע מה חשבתן! 3>