The Aces Vow.

.פרק 7

"She caught between his ice heart, and the fire in his soul."
- Unknown.

דילן:

לוקאס פותח את הדלת הלבנה והמפוארת, ואנחנו נכנסים פנימה.
לא.
בשום פנים ואופן אי אפשר לקרוא למקום הזה בית.
זה יותר כמו ארמון על גג בניין של אלף קומות באמצע ניו יורק.
חוץ מדלת הכניסה, הכל מעוצב בצורה לא מפונפנת מידי ועדינה, בגוונים של שחור, שמנת ועץ.
"אתם כאן!"
אישה ג'ינג'ית שמזכירה את איימי אדמס ולובשת שמלה אלגנטית וצהובה מתקדמת לכיווננו, כשלצידה נערה יפייפה עם שיער מתולתל, שחור, וארוך.
הן כמעט ולא דומות.
אני מנחשת שזאת אימא שלו ואחותו.
אית'ן תופס בשמלה שלי, ומתחבא מאחורי.
אני מזייפת חיוך, ומתאפקת שלא להתחבא בעצמי מאחורי לוקאס.
אימא של של לוקאס מתייצבת מולו, כשגאווה מרוחה לה על כל הפנים.
היא מרימה את היד, ומלטפת את הפנים שלו כשמעינייה משתקפת אהבה אין סופית.
בחיי שחשבתי שלוקאס יגיב אחרת, אבל הוא מחייך אליה את החיוך המעוות שלו וכשהיא מחבקת אותו הוא רק טופח על גבה לרגע.
"ואת בטח דילן!" היא מפנה אלי מבט סקרן בעיניים כחולות וגדולות.
אין לי מושג מה אני אמורה לעשות.
"זאת דילן בלאנק, וזה האחיין שלה, אית'ן." לוקאס מציג אותנו בחינניות של טנק.
"אני ג'ו, אימא של לוקאס, וזאת אחותו, לאיה." לאיה מרימה יד ומנופפת לי בחיוך חברי.
אוקיי, אני מחליטה שמהמשפחה של בעלי לעתיד הן היחידות שאני מחבבת.
"ה-היי. נעים להכיר אותכן." אני מגמגמת, כי אין לי מושג להגיד.
"את ממש לא צריכה להתנהג בנימוס, זה סתם מרגיז אותי כשאנשים הם לא מי שהם באמת. אז בבקשה, תרגישי חופשי." היא מושכת אותי לחיבוק כל כך אימהי עד שאני כמעט ופורצת בבכי.
אני מצליחה להתאפק, וכשאית'ן מציג את עצמו, אני כבר מבינה שהוא מרגיש בנוח.
"מה פספסתי?" קול עמוק מפלח את האוויר.
קצת יותר צרוד משל לוקאס, ומפולפל במבטא ספרדי חריף.
אני ואית'ן מפנים את הראשים בטיימינג מתואם, כשגבר מבוגר ושחום מגיח מהמסדרון ומתקדם לכיווננו בצעדים בטוחים.
ברגע שאני מבחינה בעיניים האפורות שלו, אני מרגישה את הדם אוזל לי מהפנים.
הוא העתק של לוקאס.
לא.
לוקאס הוא העתק שלו.
רק בהיר יותר. 
עם כל צעד שהוא עושה לכיווננו אני מהדקת את האחיזה על ידו של אית'ן במגננה.
איך, למען השם, אישה חמה ומתוקה כמו אימא של לוקאס התחתנה עם הבן אדם הזה?
"הבחורה הראשונה שהבן שלך מביא הביתה, ואתה מתעכב לי במקלחת?! תגיד שלום!"
ג'ו מרימה את הקול, ות'או ג'קסון המכובד, שמופיע בעיתונים כמלך הפשע של ממלכת ניו יורק, מגלגל לה עיניים.
לוקאס לא נראה מתרגש מכל הבלגן, אפילו כשאחותו מנידה בראשה בייאוש ומסננת "תפסיקו להביך אותו.".
אותי יותר מפתיע שאני הבחורה הראשונה שלוקאס מביא הביתה, אבל זה לא אמור להיות מוזר בהתחשב בעובדה שהוא מהסוג שדופק וזורק.
בטוח.
"אני מקווה שהבן שלי לא עושה לך בעיות." ת'או מפנה אלי מבט, ומושיט את ידו בכריזמטיות.
אם לא היה לי ברור עד עכשיו ממי לוקאס קיבל את כל הכריזמטיות שלו, עכשיו המקור ממש ניצב לפני.
אני מושיטה את היד ולוחצת את שלו בחיוך.
"בכלל לא." אני משקרת.
ג'ו ות'או ג'קסון הם הזוג הכי מושלם שאי פעם ראיתי.
זה ברור לכל שהם מאוהבים עד מעל הראש, ובמשך כל הארוחה היה אפשר לראות את זה.
חשבתי שמשרתים הולכים לשרת אותנו, אבל טעיתי לגמרי.
ג'ו הגישה הכל בעצמה, וכשהצעתי לעזור היא שלחה אלי מבט כל כך מפחיד עד שחשבתי שהיא תזרוק אותי מהחלון.
היא צנועה, אדיבה, ומצחיקה בטירוף.
לא הרבה זמן לתוך הארוחה, וכבר התחיל להיות לי ברור למה ת'או ג'קסון התחתן איתה.
החלק שעונה לי על השאלה למה היא התחתנה איתו, כבר היה פחות ברור.
חלקנו שיחות וסיפורים מצחיקים, וג'ו ולאיה שאלו אותי מה אני עושה בחיים, ואיך אני ולוקאס הכרנו.
התכוונתי לענות, אבל לוקאס קטע אותי ודקלם
"בחוף הים." נדבק לגרסא העלובה שמסרתי לכל מי ששאל.
אפילו למשפחה שלו.
"לא מבינה איך בחורה יפה כמוהה הסכימה להתחתן איתך." לאיה משכה בכתפייה בהקנטה באיזשהו שלב בארוחה, ובפעם הראשונה מאז הכרתי את לוקאס ג'קסון, הוא הראה קורטוב אנושיות כשהוא הרים חתיכת תפוח אדמה וזרק אותו לכיוונה של אחותו באדישות.
"חתיכת מעצבן!" היא סיננה וזרקה עליו את אותה החתיכה בחזרה.
ג'ו התערבה והתנפלה עליהם בצעקות בזמן שת'או הניד בראשו בייאוש, ואית'ן התחיל לצחוק.
זה היה הרגע הכי משפחתי שגם אני וגם הוא חווינו ב4 שנים האחרונות.
לאיה ואית'ן התחברו הרבה יותר מהר ממה שחשבתי, ואחרי שסיימנו לאכול הם פרשו לסלון לראות ביחד טלוויזיה.
בשלב הזה כבר ג'ו לא יכלה למנוע ממני לעזור לה, ופנינו את השולחן יחד כשת'או ולוקאס עזבו לחדר העבודה כדי לדבר עסקים.
אנחנו עומדות במטבח, היא שוטפת כלים, ואני מנגבת אותם.
בכל הזמן שהיא שותקת, היא מחייכת חיוך כזה שמזכיר לי את הימים בהם עוד אימא שלי הייתה בין החיים.
"לוקאס.." היא מתחילה להגיד כשהיא מגישה לי עוד צלחת.
אני מחכה בציפייה.
אני לא יודעת למה, אבל היה חשוב לי לדלות כל פירור מידע עליו.
"אני מצטערת אם הוא לפעמים לא נחמד." אני מרימה גבות בהפתעה.
הייתי צריכה להיות פחות המומה.
זאת אימא שלו, והיא מכירה אותו יותר טוב מכולם.
"הוא עצבני מידי, ומאוד שקט, אבל הוא ילד טוב." היא עוצרת מלשטוף את הצלחת הבאה, ומפנה אליי מבט.
"הטראומה שהוא עבר קצת הרחיקה אותו, את בטח יודעת." היא מחייכת חיוך עצוב.
אין לי מושג על מה היא מדברת, אבל אני לא מזכירה את זה.
"אבל אם הוא בחר בך דילן, הוא יתן לך את כל העולם שלו. ואני יודעת שזה קשה, אבל זה דורש סבלנות. לאט לאט הוא ייפתח אלייך, וכשזה יקרה, את תראי שהוא יהפוך אותך לאישה הכי מאושרת בעולם."
משהו בכנות של האישה הכי חמה שיצא לי להכיר גרם לי להאמין, מטורף ככל שיהיה, שאולי אני והוא כן יכולים להסתדר.
לא היה לי מושג כמה טעיתי.

כשיצאנו מהבניין, אית'ן היה רדום על זרועותיו של לוקאס.
רק לרגע הרגיש לי כאילו אנחנו באמת משפחה, אבל מחקתי את המחשבה הזאת כל כך מהר מהראש עד שהרגשתי סחרחורת.
לוקאס הניח בעדינות את אית'ן בבוסטר במושב האחורי, וסגר את הדלת בשקט.
התבוננתי בו, וכשהתיישבתי לידו במושב הקדמי, במקום מאחור, הוא לא אמר שום דבר.
משהו באווירה בדרך חזור הרגיש שונה.
הייתי יותר רגועה.
אולי כי קיבלתי הצצה לחיים בהם הוא לא פנתר בודד ואלים, ושיש אנשים שבאמת אוהבים אותו.
אבל הבנתי שאיתו אני לא יכולה לחלום ולחיות באשליות.
לוקאס הוא עדיין אותו גבר מפחיד ושקט.
וזה משהו שלא ישתנה בגלל ארוחה משפחתית אחת.
או ספק אם ישתנה בכלל. 
כשאנחנו עוצרים בכניסה לבית שלנו, לוקאס שוב מרים את אית'ן בלי לומר דבר, וכשאנחנו מגיעים לדלת הבית, הוא מעביר מבט ממוקד ושקט על הרחוב בזמן שאני פותחת את הדלת.
זה מכניס לי סרטים נוראיים לראש, כי יש לי שמץ של מושג.
 כשאנחנו נכנסים לבית, הוא הולך אחרי לחדר של אית'ן.
הוא מניח אותו במיטה, ואני מכסה אותו.
כשאנחנו יוצאים מהחדר ומתקדמים לדלת, אני נושכת שפתיים לפני שאני פותחת את הפה.
"אני לא מצליחה להבין אם אתה בן אדם טוב, או רע."
"רע." הוא אומר את זה בפשטות, כאילו זאת עובדת חיים מובנת מאליו, וגורם לי לנחור ברצינות.
כל כך קר ואפל כל הזמן, לעזאזל.
"אימא שלך לא חושבת שאתה כזה." אני משלבת ידיים.
"כי זאת אימא שלי." הוא עונה בטון שנשמע כאילו הוא מנסה לחשב אם אני מטומטמת.
"בדיוק. זאת אימא שלך, והיא מכירה אותך יותר טוב מכולם. ואם היא אומרת שאתה בן אדם טוב, היא יודעת. אבל אתה משקר לה. משקר למשפחה שלך. ולמה? למה אתה עושה את זה, כשאתה יכול שלא?"
"אין סיבה. החיים שלי טובים, אז אל תנסי למצוא פגמים, כי לא תמצאי." אני יודעת שהוא צודק.
 וזה היה הדבר הכי גרוע בו.
לאחרים היה מחסור בכסף, באהבה, או אלוהים יודע מה.
אבל ללוקאס?
הייתה לו משפחה אוהבת וכל מה שהוא צריך.
לעומתי.
 לא יכולתי לראות אצלו שום בעיה, והוא עדיין אהב את הסכנה וההרג.
וזה מה שהכי הפחיד אותי.
"חייבת להיות לזה סיבה." אני ממלמלת בשקט.
"דילן. אל תתחילי לפתח אשליות." אני מכווצת אגרופים, ומצמצמת אליו עיניים כדי שאוכל לבחון טוב טוב את פני הפוקר הקפואות שלו.
"והינה אני חשבתי שנוכל לסגור את היום הזה בלי שתהיה דוחה. אתה שם לב שבכל פעם שאנחנו ביחד, אין רגע שאנחנו לא רבים? למה החתונה המזוייפת הזאת שוב, תזכיר לי?" אני מדגישה את המילה.
"כדי שלא יהיה לי כאב ראש מאישתי, ובינתיים את גורמת לבדיוק ההיפך."
הינה.
הינה.
לזה חיכיתי.
למשפט הראשון שיוציא אותי מהכלים.
"אז אולי לא נתחתן? זה במילא נשואים מזוייפים. הרי נריב כל הזמן, ואני לא אעשה את רוב מה שתגיד." המילים האלו צורבות לי בלב, כי הנישואים שלי ושלו אמיתיים כמו תיאוריות קונספירציה, וזה ממש לא הגיע למשפחה שלו.
"באמת?" הוא שואל, ולוקח כמה צעדים לעברי כשהוא מצמצם אליי את עיני הסערה שלו.
בלית ברירה אני מתרחקת, עד שהגב שלי נתקל בקיר וכבר אין לי לאן לברוח.
לוקאס נעצר סנטימטרים מלפני, ומכופף את ראשו אליי.
ריח הסיגריות והאפטרשייב שלו שוב ממלא אותי, ואני מרגישה יותר לכודה מתמיד.
אבל אני משתדלת להתנהג כמוהו, כשאני משדרת חוסר פחד, קשיחות, ויעילות ברוטאלית.
כל מה שאני צריכה כדי לדמיין שהוא בכלל זר.
שהוא עדיין זר.
"דיל משלוח סמים, או הסכם הנישואים שלנו, מבחינתי לשניהם אותה משמעות. את מתחתנת איתי, וזה אומר שאת תעשי מה שאני רוצה שתעשי. אם זה אומר לבוא איתי לאן שאני אומר לך, לבשל בשבילי, להזדיין איתי, ולגדל את הילדים שיצאו לך ממפלצת כמוני.הבנת?"
אני בולעת רוק מהמילים הדוחות שלו.
תהיתי מתי הוא יעלה את סעיף היורשים.
לא רציתי שהוא יעלה את העניין הזה לעולם.
פחדתי פחד מוות מהרגע הזה.
כי לא הייתי מוכנה לילדים בשום שלב. למרות שהיה לי את אית'ן, עוד הייתי ילדה בעצמי, והרעיון שהם יהיו נצר לשושלת של עברייני צמרת ממש לא הוסיפה לכל העניין.
" כל מה שקשור לכסף שלך ולחיים שלך לא מענין אותי בכלל. גם ככה אין לי הרבה, וגם אם תכריח אותי לעשות את כל הדברים האלה, את מה שכן יש לי, אתה לעולם לא תוכל לקחת." אני עונה בכעס.
"תתעסקי איתי דילן, ואני אהרוס אותך. שמעת?"
אני רוצה להגיד לו שלא אם אני אהרוס אותו קודם, אבל אני לא כזאת.
אני לא מפלצת כמוהו, ואין בי כוחות להרוס אף אחד.
הלב שלי מרגיש.
הוא פועם.
הוא אוהב.
הוא נשבר.
אבל אני לא בטוחה שהלב של לוקאס ג'קסון יכול לעשות את אותו הדבר.
אז במקום להרוס אותו, אני נועצת את עיניי בשלו ומחליטה שלא משנה מה הוא יגיד, אני שופכת את מרבית התהיות שלי והרעל שלי כלפיו.
כי גם אם הלב שלו לא מרגיש, אני עדיין יכולה לעשות בו סדק.
"אתה הבן אדם הכי נוראי שפגשתי. ושלא כמוך, אני לא יודעת מה זאת שנאה שבוערת לך בבטן ומשחירה לך את הלב. אז תגיד לי לוקאס, מה אתה עושה בחיים באלה, חוץ מלפגוע באנשים שמסביבך?" אני שואלת, ממשיכה להתבונן בעינים שלו בזמן שהנחיריים שלו מתרחבות בכעס.
אני מנסה להבין.
משהו מפריע לו בחיים?
הוא לא מאושר?
לא יכול להיות שהוא עד כדי כך רע.
לא יכול להיות שבמשפחה כל כך חמה גדל ילד כל כך קר.
לא יכול להיות שאני לעולם לא אוכל לפנות לחלק הרגיש שנעול עמוק עמוק בתוכו, ואצטרך לחיות את כל התקופה שהוא מחליט שיתאים לו לחיות איתי, באומללות.
את זה אני כבר לא מוכנה לקבל.
"אתה משקר לאנשים שאוהבים אותך, ורוצח את מי שמרגיז אותך. כל מי שנוגע בך נשרף, ולא יכול להציל את עצמו. ואחר כך אתה מסתכל על כולם עם המבט הקפוא הזה שלך, ולמה? כי אתה לא שפוי. כי אתה גוש של קרח. כי אין לך רגשות וכי אתה שואב את כל מי שמסביב לתוך האפלה המחורבנת שלך, רק בגלל שהוא אוהב אותך. אם הייתי יכולה לבקש ממך רק דבר אחד לוקאס, אתה יודע מה הייתי מבקשת? שאף פעם, אבל אף פעם בחיים שלך, אל תנסה לאהוב."
אש אפורה בוערת בעיניים שלו, ונראה כאילו היא מדליקה את כל השדים שכלואים בו.
השדים האלה שמשתוללים בתוכו ודוחקים בו לאבד שליטה.
בלי להסס הוא תופס במפרקי ידיי ומדביק אותי לקיר.
הינה הוא.
הינה הלוקאס האמיתי שלא מראה את עצמו לאף אחד.
רק מפזר מבטים קפואים ורעילים. הנחיריים שלו מתרחבות והורידים במצחו בולטים.
הוא כבר לא משדר שלוות נפש, והעצבים שלו חוצים את הסף.
ידעתי שהלוקאס הזה יגיח במקודם או במאוחר אבל לא ידעתי כמה מוקדם זה יגיע.
"נשבר לי הזין ממך, דילן. את רק בוכה ומתלוננת על חיים שאחרים יעשו הכל כדי לקבל. ואת עוד אומרת שאני אפל? בחיי, אפילו עוד לא נתתי לך סיבה אמיתית לבכות. כדאי לך להתחיל למלא את החלק שלך בעסק בלי לזיין לי את המוח, אחרת יהיו לזה תוצאות."
"לך נשבר ממני? לך נמאס? אני לא ביקשתי אתזה! אתה איימת עליי!"
"וכנראה שאת לא מפנימה את זה." הוא מטיח את ידו בקיר ברעש צורם.
אבל הקול שלו, נמוך ושקט.
"את בחרת להיענות להצעה שלי. את בחרת לא נכון." הוא לוחש בשקט מאיים אל פניי.
"זה הקטע שאתה מרביץ לי? " אני שואלת בלי לפחד.
כי עכשיו אני רואה מי זה לוקאס האמיתי, וזה לא מפתיע אותי שהוא פנתר מאופק בתחפושת.
"אלה לא הדרכים שלי. ממש לא. אני יכול לשבור אותך בדרך הקלה, או בדרך הקשה. בכל מקרה, התוצאה תהיה אותו דבר דילן. את תנשמי ותחיי אותי, ובשבילי."
"אני שונאת אותך. הלוואי שאני לא אראה אותך יותר בחיים!" אני מרימה את הקול.
הסערה בעיניו של לוקאס נעלמת, והוא משחרר אותי מהאחיזה.
"משאלות לא תמיד מתגשמות, אבל אני אחסוך לך. בפעם הבאה שנתראה, זה יהיה בחתונה."
הוא אומר ומסתובב, ויוצא כשהוא סוגר אחריו את הדלת בשיא הרוגע.
אני מכסה את העיניים בכפות הידיים שלי ולוחצת עליהן בכוח, כדי שיישארו יבשות.
אבל זה לא עוזר, כי דמעה ארורה ובוגדנית עדיין חומקת לי מעין.
אני מנגבת אותה ונאנחת,
בידיעה שזאת לא הפעם האחרונה שלוקאס ג'קסון יגרום לי לבכות.

***

אני יודעת XD
באלכן לרצוח את לוקאס, זה בסדר, גם לי XD
כשיגיע הזמן אתן תבינו הכל <:
אני ממש מבקשת, למי שלא קראה את ההודעה החשובה שפרסמתי, אז לקרוא 3>
מצטערת שלקח לי זמן להעלות, אבל לפחות הצלחתי להעלות במוצ"ש XD
ואני ממש ממש ממש אשתדל להעלות את הפרק הבא בקרוב (יכול להיות שיהיה מצב שאוכל להעלות אותו עוד שבוע/שבועיים, אז אנסה, כדי שלא תסבלו יותר מידי, ולפני שאעלה אותו אני אודיע, אז לא לדאוג <:)
אז תודה על כל הדירוגים והתגובות שלכן, אוהבת המון,
המילים שלכן מחממות לי את הלב!
אני רוצה שתדעו שאני עוקבת אחרי כל תגובה ותגובה, ומאוד חשובות לי הדעות שלכן 3>
מקווה שאתן שומרות על עצמכן,
ומקווה שאהבתן את הפרק!
מחכה לשמוע מה חשבתן עליו <:
שיהיה שבוע מקסים! (: