The Aces Vow.

.פרק 5

"In love there's two evils - the pain, and the war."
- Unknown.

לוקאס:

"כמה?" אני מאפר את סוף הסיגריה במאפרה שלידי.
"הוא לקח לפחות 4 קילו."
"4 קילו?" אני נוחר.
זה לא הרבה. זה לא קצת. זה לא היה אמור לקרות בכלל.
"לוקאס, אף אחד לא חשב על זה. גרגורי מספיק תחמ-"
"אני אדחוף לו 4 קילו חרא לפה ברגע שהוא ינחת לי בידיים. תמצאו אותו." אני נוהם, ומנתק.
בשלב הזה, גרגורי זה כמו פאקינג קללה.
אסור להגיד את השם שלו לידי, אלא אם כן רוצים לגרום לי להוסיף עוד כמה גופות לרזומה.
האידיוט חשב שאם הוא ישלח את אחד החיילים שלו אליי כסמוי, ויתחיל להבריח משלוחים, אני לא אעלה על זה.
הוא תמיד היה מתוחכם כמו מגב רצפה, ואני מחכה שיגיע הזמן בו אוכל לדפוק לו כדור בראש.
"פאק!" אני נוהם, וכמעט מתרומם כדי לנפץ את המנורה שלידי.
מזל שעישנתי עכשיו אחרת הייתי הופך גם את כל הפאקינג דירה של אווה.
אני מסובב את הטלפון בין האצבעות, וכשאני מרגיש את את הזרועות של אווה עוטפות אותי, אני תופס בהן, ומעיף אותה לצד המיטה.
"אוי אוי אוי. על מה אתה כועס עכשיו?" אני שומע את הגיחוך בקולה שלה, ולא טורח לענות.
במקום זה אני מכסה את העיניים עם הזרוע.
אולי זה יעלים אותה, לעזאזל.
"מה זה? לוקאס, מי זאת?" אני מוריד את היד בכוונה לקום וללכת, כשאווה בדיוק מגבירה את הווליום של הטלוויזיה.
אני עוצר, ומכווץ את העיניים.
תמונות שלי ושל דילן מאותו הערב עוברות על המסך כמו סרט נע.
"לוקאס ג'קסון נצפה בארוחת ערב עם בחורה חדשה ומסתורית. האם הרווק הלוהט והמסוכן של מנהטן כבר לא כל כך רווק?"
אני ממקד את המבט על פניה של דילן.
היא לא נראית מבוהלת, אם כבר, נראית משועממת מכל מה שיש למסעדה המפונפנת שלקחתי אותה אליה להציע.
אבל ידעתי שלא משנה כמה היא שיחקה אותה, היא עדיין הייתה הילדונת האסיאתית והענייה ממאוט' הבן.
וטוב שכך.
כי לא רציתי משהו אחר.
לא רציתי שהיא תנסה לפתח איתי שיחות, ולא רציתי שהיא תנסה לשחק אותה אישתי באמת.
כי עמדנו להיות נשואים רק על חתיכת נייר.
ואין שום סיכוי שאני נותן לזה לדפוק אותי.
"לוקאס! תענה לי!" אווה דורשת.
"אישתי לעתיד." אני עונה ברוגע.
"אישתך לעתיד?! אתה מתחתן?!" היא צווחת.
"בעוד חודש." רק שאישתי לעתיד בכלל לא ידעה את זה.
"למה איתה?! למה איתה ולא איתי?!" אווה מאבדת עשתונות, וזורקת את השלט על הטלוויזיה.
הבכיונים שלה עולים לי על העצבים, ואני מרגיש כאילו אנחנו מקריאים טקסטים ממגזין קוסמופוליטן לנשים.
אז במקום להגיב להתקף העצבים המטומטם שלה, אני קם, ומתחיל להתלבש.
"אתה לא הולך מפה לפני שאתה עונה לי!" אני מכפתר את החולצה שלי, ומסנן את הצעקות שלה.
כח זה הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע.
זה כל מה שאני צריך, ואני מכור לתחושה שהוא מספק לי.
אני חי כדי לענות ולגרום לאחרים סבל, כי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב.
וביותר מדרך אחת, אף פעם לא הייתי בן אדם טוב.
בכלל.
אני מגניב מבט אחרון לטלוויזיה.
הפנים שלה מרוחות על כל המסך המנופץ.
דילן בלאנק.
אם היא חושבת שהיא הולכת להתחמק ממני עם ההתנהגות המרדנית שלה, היא טועה.