The Aces Vow.

.פרק 8

"They both broken, but healing."
- Unknown.

דילן:

אף פעם לא הייתי ילדה מפונקת.
אהבתי את המשפחה שלי עד כאב, וכיבדתי אותה כמו שאני חושבת שהרבה ילדים מהדור שלי לא.
אחרי הרצח, שהיה מרוח ככתבה בכל אמצעי תקשורת אפשרי, לקח לי הרבה זמן להבין שאני כבר לא אוכל לראות אותם יותר, אלא אם כן הפרצוף שלהם יהיה על השער של עוד עיתון שמחפש את הסקופ הכי מעניין הבא.
ביום של ההלוויה, הסתכלתי על הקברים הקפואים של בני המשפחה שלי, והקולות שלהם עדיין הדהדו לי בראש.
הטעם של המרק נודלס בשר שאימא שלי הייתה מכינה,
הריח של הדשא שאבא שלי היה מכסח בכל סוף שבוע שני,
והרעש של אחותי שמנסה להתאמן על התווים הנכונים בצ'לו,

היו טריים.
לקח לי הרבה זמן עד שהפסקתי לבכות בכל רגע, ועוד יותר זמן עד שיצאתי מההלם והבנתי שמפה והלאה ככה זה גם יישאר.
חשבתי לעצמי שאם לב גורם לכל כך הרבה כאב, אז אני פשוט לא רוצה אותו יותר.
ופחדתי שהייתי צריכה להמשיך לבד.
רציתי להימלט מכל אחריות, וביני לבין עצמי לפעמים מעדתי בטענה שאני רוצה להצטרף אליהם.
אבל אז הודיעו לי שאית'ן הוא היחיד שניצל, ושהוא יצא בהצלחה מניתוח מציל חיים.
ושהוא מחכה לטפסי אפוטרופוסות כבר ימים ארוכים, ונמצא לבד בבית החולים.
ואני?
אני זוכרת את הרגע האופורי הזה.
כאילו נזכרתי מה היה הדבר הכי חשוב לי בחיים אחרי שבוע של דמעות בלתי פוסקות.
אז טסתי לבית חולים.
רצתי במסדרונות כאילו המוות רודף אחריי בעצמו, עד שנעצרתי מול החלון השקוף של מסדרון בית החולים, עם הריח הסטרילי והבכי השקט של שאר התינוקות.
ומתוך כולם, ישר זיהיתי אותו.
את האחיין שלי.
הוא שכב בתוך תיבת פלסטיק מכוערת, כשמחטים דחוסים לו לעור העדין שלו, ומכונת הנשמה מחוברת אליו, ומנסה להשאיר אותו איתי.
הוא היה קטן,
פצוע,
ובודד.
ברגע שהנחתי עליו את העיניים, כל מה שרציתי היה שיוציאו אותו משם.
ולא נרגעתי עד שעשו את זה.
אבל אז, באותו הרגע בו הניחו לי אותו בידיים,
הרגשתי איך התינוק שאני מחזיקה קרוב ללב, מאחה לי אותו ומצמיח מחדש את כל מה שנשרף בי.
הבנתי שלמרות שאיבדתי כמעט הכל, עדיין יש לי תקווה.
עדיין יש לי משפחה, ועדיין יש לי למי לדאוג, ואת מי לאהוב.
ברבות הימים, הבנתי שחוץ ממנו אף אחד לא יוכל לכסות על הצלקות שנחרטו לי בנשמה.
תמיד גוננתי עליו, בכל דבר.
הוא הפך להיות הדבר הכי חשוב לי, וידעתי קמצוץ ממה שמרגיש הורה לילד האמיתי שלו.
נשבעתי שאעשה הכל כדי שהוא יוכל לחיות טוב.
בלי מחסור באהבה, או בשום צורך אחר.
הוא ואני צעדנו יד ביד מאז, וזה היה מוזר, אבל הוא החזיק אותי בחיים יותר ממה שאני החזקתי אותו.
הוא הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שאיבדתי את כל שאר המשפחה שלי, וסירבתי שיעבור יום מבלי לתת לו לדעת עד כמה אני אוהבת אותו.
ולא היה שום דבר שלא הייתי מוכנה לעשות בשבילו.
גם אם זה אומר להתחתן עם מישהו שאני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליו בלי להתחרפן.
עברו כמעט שבועיים מאז שלוקאס הצהיר שהוא לא רוצה להרגיש אפילו את הנשימות שלי לידו.
זה לא היה יכול להיות יותר ברור מזה.
הוא לא סבל אותי, ואני לא סבלתי אותו.
ועדיין, הוא היה מקובע על ההחלטה הארורה והלא ברורה שלו להתחתן איתי.
נאמן למילים שלו,
שכנראה היו הדבר היחיד שעמד בהן, לא קיבלתי שום רמז או אות חיים ממנו במהלך כל הזמן הזה.
הפיסת מידע היחידה שקיבלתי הייתה כשפרסמו עליו עוד כמה כתבות באינטרנט, ואחת במהדורת החדשות המרכזית של שבת בערב, ובה הציגו תמונות לא עדכניות שלו ופירטו שהאימפריה שהוא עומד לרשת אחראית על עוד סדרת חיסול מרשימה שהמשטרה עדיין לא הצליחה לפענח.
אז הייתה לי תקווה שאולי הוא יחליט לוותר על הרעיון.
או למצוא לו כלה אחרת, שעושה פחות כאב ראש כמו שהוא רוצה.
גם קיוויתי שהוא יתפגר, וזה היה עצוב שייחלתי שהקשר של בעלי לעתיד עם המוות יירקם מהר יותר מאשר הקשר שלו איתי.
ואז, אחרי משמרת לילה, ארבע שעות שינה, וגוף שמסרב להפגין תפקוד ודורש לישון לפחות עד שנה הבאה, התקווה שלי כולה מתנפצת ביום שני בבוקר.
"קומי! קומי חתיכת חברה דוחה שכמוך!" הצעקות של ג'ני מעירות אותי, ואני מרגישה כאילו אני אחרי התקוטטות עם מכבש.
אין לי כח לנסות לפענח מה קורה לי מחוץ לחדר, אז במקום להגיב אני מתהפכת לצד השני במיטה ונוהמת בכבדות.
"כן, יש לי מפתח." היא מדברת למישהו.
וזה כבר גורם לי לפקוח עין נפוחה וחסרת שינה אחת.
דלת החדר שלי כמעט עפה מהצירים כשג'ני מופיעה בפתחה, זועמת והיסטרית.
"תתעוררי! תתעוררי לעזאזל!" היא צווחת.
"שפה. אית'ן בחדר ליד." אני מתחפרת מתחת לשמיכה בזמן שאני שומעת מלמולים עצבניים, תריסים נפתחים, ואז צחוק לא מוכר.
"דילן, את מודעת לזה שאת עומדת להתחתן?"
זה כבר גורם לי לזנק ממתחת לשמיכה ולהתעלם מהעיניים השורפות שלי.
אני בטוחה שהבעת ההלם על הפרצוף שלי שווה לפחות 72% רייטינג בריאליטי מהסוג שמשדרים בשיא של השבוע ומותחים בו אנשים.
אני מעבירה מבט אל הבחורה שתפסה את מקומה של ג'ני בפתח החדר.
היא בלונדינית גבוהה ומטופחת, ונראית כמו אשת עסקים מוצלחת שתשמח לרוקן את חשבון הבנק של לוקאס על כל השטויות הכי לא הכרחיות בחתונה שלו עצמו.
בדיוק סוג האישה שהוא צריך.
אבל לא.
ראש בקיר בחר אותי.
"זאת מייגן, היא מארגנת את החתונה." ג'ני מצהירה בהתלהבות.
"אה. את מארגנת את הקרקס הזה?"
אני מקווה שהמבט שאני שולחת לה מבהיר שאני רוצה קרבה או חתונה עם לוקאס כמו שאני רוצה לעבור מקלחת מפנקת בלבה רותחת.
"תאמיני לי, עם כל המאמץ שהשקעתי בחתונה הזאת היא רחוקה מלהיות קרקס. אז מה קורה מתוקה, את מפחדת להתחתן?" אני מושכת בכתפיי.
יש לי תחושה שהיא מקורבת לחלונות הגבוהים מספיק כדי להעביר להם את כל התחמושת שהיא יכולה לדלות ממני.
"אין לך מה לפחד, תאמיני לי. אני מכירה את משפחת ג'קסון שנים, ובתור אחת שנשואה כבר כמעט עשור באושר, אני עדיין אומרת לך שזכית מתוקה." אני לא יכולה שלא לזייף חיוך לפני שאני מרגישה את המזרון שוקע לצידי.
אני מסובבת את הראש, וג'ני מחייכת אליי חיוך מבין ומתרגש בו זמנית.
עובר רגע לפני שהעיניים שלה נוחתות על היד שלי, שמרגישה יותר כבדה מבדרך כלל.
היא תופסת בה ובוחנת את טבעת האירוסין בקפידה, ולבסוף מחניקה אנחה.
"אוי, היא פשוט מהממת."
"תודה." אני משתדלת שלא לענות ביובש.
אין לי מושג למה לבשתי אותה בכלל כל השבועות האלה, אבל כנראה שאם לא הייתי, לוקאס היה מוצא איך לאמלל אותי על זה.
"מתי החתונה?" אני שואלת.
"יום שישי הבא."
שנאתי את לוקאס באופן כמעט אבסולוטי.
זה היה כמעט, כי בכל זאת הוא הזרים לי 20 אלף דולר לחשבון הבנק וייצב אותי כלכלית כמו שמעולם לא הייתי חולמת שיקרה לי.
וזה היה רק החודש הראשון.
אבל ברגע שמייגן מצהירה שהאדון החליט להתחתן בלי להתריע מראש, רמות המעט שנאה שלא הייתה לי כלפיו נמחקות לגמרי.
"יום. שישי. הבא?" אני מדגישה מילה אחרי מילה.
"כן מתוקה." היא מאשרת.
אני באמת מעריכה את מייגן על עבודת הקודש שלה.
אני יודעת שאם אני הייתי במקומה, כבר הייתי קירחת כבר ביום השני למשרה, אבל המתוקה שהיא דוחפת לכל סוף משפט עוד יותר מתסיס אותי.
"אנחנו צריכות ללכת למצוא לך את השמלה הכי יפה באמריקה, לחלק הזמנות לקרובים שלך, ולעבור בפלאזה."
"מה יש לי לעשות בפלאזה?" אני משפשפת את האף בברוטליות, מפגינה נשיות של מחברת.
"את מתחתנת בפלאזה. תראי שהאולם לטעמך, או שצריך לשנות משהו."
מייגן עונה כאילו זה מובן מאליו.
אני מגחכת.
לא ידעתי שיש לי בכלל קול בכל העניין, ולא יכולתי לצפות להתחתן במקום פחות יומרני מזה.
לוקאס ג'קסון לא היה מתפשר על פחות.
"אני סומכת עלייך שהאולם לטעמי." אני מפטירה, חושבת על תירוץ מספיק טוב כדי לחזור למיטה במקום להמשיך את השיחה המיותרת הזאת.
"כמה מוזמנים יש?" ג'ני שואלת.
"בלי המוזמנים של דילן, 1000. עם המוזמנים של דילן, 1020. קדימה מתוקות, אין לנו את כל היום. צריך לזוז. תתארגני!" מייגן פוקדת ושולפת את האייפד הלבן שלה, בזמן שאני וג'ני מחליפות מבטים המומים.
"דיקטטור משוגע." אני קובעת, ומסירה באיטיות את השמיכה החמה מעליי בחוסר רצון משווע.
"אל תדאגי מתוקה. זאת תהיה חתונה מדהימה." מייגן מחייכת אלי כשהיא סוגרת את האייפד.
כן.
אני מגחכת לעצמי בעצב.
חתונה מדהימה כשהחתן מגיע רק לאירוע, וכשהכלה אפילו לא רוצה להתחתן.
מאותו רגע, טרטרו אותי ולקחו אותי לכל מקום אפשרי.
הבייביסיטר של אית'ן חגגה על המשמרות שסיפקתי לה.
רציתי לקחת אותו איתי, אבל מייגן וג'ני טענו שהוא עלול להשתגע.
חילקנו את ההזמנות לכל ה2 וחצי אנשים שהכרתי, ביניהם ווקר ואישתו קרן, שקפצה מאושר כשהיא ראתה את הטבעת.
ביקרנו בפלאזה לפחות 3 פעמים בשבוע כדי לשנות ולארגן את הכל לפי איך שאני כביכול רוצה, כשזה בעצם היה יותר כמו שג'ני רצתה.
ולי לא היה יכול להיות אכפת פחות.
מה שכן היה אכפת לי זה ההרגשה מסביב.
חוץ מהקרובים אליי, היה מרוח לכולם על הפנים מבט זהה - מי זאת?
ולמה דווקא היא הכי טובה בשביל הגבר הכי משפיע בניו יורק?
רציתי לענות להם שגם אני לא יודעת,
ושאם יש להם מושג, שיעדכנו אותי.
ביום שהלכנו למצוא שמלת חתונה, כמעט על כל שמלה שיצאתי איתה מחדר ההלבשה, מייגן, ג'ני והמוכרות שקרקרו סביבי פסקו פה אחד שאני כלה רק פעם אחת בחיים, ומגיעה לי שמלה אלוהית יותר.
התעלמתי מההנחה של 'פעם אחת בחיים', והפסקתי לספור אחרי השמלה הרביעית.
אבל אז, כשיצאתי החוצה בשמלת סטרפלס מסאטן,
נפוחה כמו של נסיכה, עם שובל באורך של 2 מטר לפחות,
ועטופה בתחרה של פרחים לבנים על מפרקי הידיים, על החזה, ועל המותן, כולן התבוננו בי בפה פעור שניות ארוכות לפני שג'ני פסקה "זאת".
המוכרות שאלו אם יש מה לדבר על המחיר, אבל מכיוון שהפסקתי להרגיש מסחטת הכסף של לוקאס אחרי הדרך בה דיבר אליי בפעם האחרונה שהתראינו, החלטתי שילך לעזאזל, ושאם כבר להתחתן אז אני רוצה את השמלה הכי יקרה שיש בחנות.
סימנתי לג'ני שהיא יכולה לחייב את הכרטיס הנפרד של לוקאס, שמסתבר שהיה אצלה בהיכון מאז היום בו מצא כלה.
רציתי לדעת אם היה אכפת לו, והציק לי שרציתי.
לא הפסקתי לחשוב עליו מהרגע בו קניתי את שמלת החתונה.
ההבנה שאני באמת עומדת להתחתן חלחלה לי עמוק עמוק לתוך הראש.
גם טבעת האירוסין הייתה תזכורת רצינית לנושא.
ידעתי שהוא מתקתק עניינים גם בחיים, וגם עם המי יודע כמה מאהבות שהוא מתחזק.
חשבתי עליו בכל רגע פנוי, ולוקאס ג'קסון, התביישתי להודות, התחיל לתפוס חתיכת מקום רציני במחשבות שלי.
מה שלא ידעתי, היה אם הוא חשב עליי, ולו קצת.
אבל עם כל הרצון לשלום ונורמטיביות בנינו, עד יום החתונה לא קיבלתי ממנו שום סימן לזה שהרגזתי אותו מספיק על חיוב של יותר מ30 אלף דולר.
או לזה שאנחנו בכלל עומדים להתחתן.





אני יושבת במיטה, ומתבוננות על נקודה לא ברורה בקיר מולי.
אני חסרת תחושה בעיקר.
היום אני עומדת להתחתן.
חשבתי שביום הזה, תסריט שלא יצא לי לחשוב עליו הרבה יותר מידי, אימא שלי ואחותי יאפרו ויסדרו לי את השיער, כי רק עליהן אני סומכת.
ואבא שלי ילווה אותי למזבח וימסור אותי בדמעות של אושר מעורבב בשמחה אל בעלי לעתיד, שאני כל כך כל כך אוהבת.
ולא הייתה לי אימא.
ולא היה לי אבא.
ולא הייתה לי אחות.
ולא היה לי בעל שאהב אותי, או שאני אהבתי אותו.
למי שיאפר אותי, ויסדר לי את השיער, וילווה אותי למזבח לא זורם בעורקים אותו דם כמו שלי.
כי לא משנה כמה אהבתי את האנשים הקרובים אליי, הם אף פעם לא יכלו להחליף את המשפחה שלי.
לא הסתכלתי על השעון כשג'ני ומייגן הגיעו לאסוף אותי ואת אית'ן.
לא יכולתי לפספס את ההתרגשות המתלקחת של כל האנשים סביבי.
הגענו לפלאזה מוקדם מידי לטעמי, והזמן שלקח לכולם לסדר אותי, לאפר אותי, ולעצב לי את השיער, הוסיף עלי כמה וכמה שכבות לא רק של איפור וכובד, אלא גם של עצבים.
מייגן דחפה לי בכח כדורי הרגעה, ונשבעתי שאני לא מתרגשת.
אבל שיקרתי.
כי לקחתי אותם בידיים רועדות ובלב פועם.
לוקאס או לא, עמדתי להתחתן.
ומשהו קטן ומסווה אי שם בתוכי, כן הרגיש כלה.
במיוחד ברגע בו כל האלף מעצבים שראו בי פרוייקט גמר סיימו את העבודה שלהם, ועזרו לי לקום ולעמוד מול המראה.
התגובה הראשונית שלי היא הרמת גבה.
התגובה השניה היא פה פעור.
השמלה יושבת עליי בדיוק.
השיער שלי חצי אסוף לצמה גבוה שמוחזקת במעין שובל פרחים עדינים, והאיפור שלי כולו עדין ומחמיא, מלבד העיניים שמודגשות בצבע סגול.
כל מי שעמד סביבי לא הפסיק להמטיר עליי מחמאות, ולא יכולתי שלא להסמיק.
לא היו צריכים לגרור אותי לשום מקום, הרגשתי נערצת לחלוטין, וכשאית'ן הופיע בכניסה לחדר עם חליפת טוקסידו קטנה, כל הנוכחים בחדר, במיוחד אני, נמסנו.
"את ממש יפה דודה דילן." הוא קבע כשהרמתי אותו, למרות הצעקות של מייגן ברקע שהשמלה עלולה להיהרס.
"תודה." אני עונה, וחולקת איתו נשיקה אסקימואית.
הוא צוחק צחוק טהור, ומניח את כפות ידיו הקטנות על הלחיים שלי.
אני לא עוזבת אותו מהרגע בו אני, ג'ני ומייגן יוצאות למסדרון בליווי של עשרים אנשים לפחות, עד הרגע בו אנחנו מגיעים לחדר ההמתנה.
אני רוצה לבכות כשג'ני ואית'ן יוצאים החוצה ומשאירים אותי לבד, אבל אני לא עושה את זה.
במקום זה אני מתיישבת, וחושבת על מה שעומד לקרות.
בעוד כמה דקות החיים שלי ישתנו לנצח.
בעוד כמה דקות אני עומדת להיות נשואה לאחד הפושעים הכי גדולים בניו יורק.
הנוקם הזה.
מסתורי, אפל, ומרושע, שבטח לובש טוקסידו מחוייט ויקר, כולו מנצנץ בתאווה ורשע מתחת לאורות הזוהרים של ניו יורק.
הגבר שעומד להיות בעלי.
למרות שהנישואים האלה אמיתיים כמו רצון להסכם שלום בין ארצות הברית לרוסיה, הם עדיין קורים, וזה לא מונע ממני לחשוש.
גם ככה כל מה שידעתי על לוקאס ג'קסון יכול למלא בקושי פקק של בקבוק.
לא ראיתי אותו הרבה זמן, ואני יוצאת מתוך נקודת הנחה שככה הנישואים שלי גם הולכים להיראות.
בתקווה שזאת תהייה הבעיה הכי גדולה שלי.
דפיקה בדלת מעירה אותי מהמחשבות.
"ילדונת?" אני שומעת את הקול של ווקר.
"נוכחת." אני עונה, ומפנה מבט מודאג אל הדלת.
"אלוהים, את כל כך יפה!" קרן צווחת כשהם נכנסים יחד.
"תודה." אני עונה בביישנות, ומתקדמת אליהם כשאני חולקת איתם חיבוק עדין.
"אני אחזור לאולם, אתם תכף אמורים לצאת. את בסדר מתוקה?" קרן שואלת.
אני מהנהנת, והיא מחייכת אליי חיוך מתרגש ומבין לפני שהיא עוזבת.
"כדאי ללוקאס לא לפגוע בך לעולם." ווקר לוחש כשהוא תופס בידי.
המבט שלו נראה כל כך דואג, עד שאני שוקלת לגלות לו את האמת.
אני לא מסוגלת לשקר לו, אבל אני גם בטח שלא מסוגלת לאבד את אית'ן.
"הוא לא. אני באמת בסדר. כאילו, לא כרגע. אבל זה בגלל שאני ממש לחוצה." אני מפטירה.
זה כבר לא שקר.
הלב שלי דוהר ואני חושבת שאני על סף אשפוז.
"אני יודע, אבל זה שווה את זה." הוא לוחץ את ידי בהדדיות.
"קדימה, את צריכה לצאת!" מייגן נכנסת בטיימינג מדוייק.
"היי ווקר," היא מחייכת בנימוס כשהיא מבחינה בו.
הוא מגלגל עיניים, ואני מתאפקת שלא לצחוק.
הוא לא מחבב אותה, כי בפעם האחרונה שהם נפגשו והיא הסבירה לו איך עליו ללוות אותי בשלמות למזבח, הוא ניסה לברוח וחטף צעקות.
"אוי את כל כך יפה! ותראי איך את מאושרת!" מייגן מצייצת.
רציתי לטלטל לה את הכתפיים, ולהכניס לה איזה בוקס מרענן.
למען השם, מאיזה כיוון בדיוק נראיתי כמו כלה מאושרת שעומדת להתחתן?
"תקשיבו, תהיו מוכנים כשאתם שומעים את התזמורת מתחילה לנגן, אני לא רוצה שום איחורים! אם את תהרסי לי את החתונה אני אתבע אותך. שמעת?" היא שואלת, ואני מהנהנת.
למדתי שלא כדאי להתעסק איתה כשזה נוגע להצלחה באירועים שלה.
היא יוצאת מהחדר, ואני ווקר יוצאים אחריה.
"תישארו פה. לא לזוז. לא לנשום." היא פוקדת במבט רציני, ואז מפנה ראש אל כל הצוות שעמד מסביב לדלת הכניסה לאולם הפלאזה.
"ההצגת מתחילה!" היא צועקת, ולא נעלמת מאזניי ההתרגשות שבקולה.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ותופסת בידו של ווקר.
הוא מחייך אליי חיוך מרגיע לפני שאני עוצמת את העיניים.
אני שומעת את המנגינה של פכלבל מתחילה להתנגן ברקע, והכאב מכה בי כשאני נזכרת שזה גם היה שיר החתונה של אחותי.
אני פוקחת עיניים באיטיות, ומוצאת את דלתות האולם נפתחות בתזמון מתואם.
אני מרימה את מבטי, והאדם הראשון שאני רואה זה לוקאס.
הוא עומד רחוק ממני, במזבח, בסוף האולם.
אבל עד לפה אני יכולה לראות אותו.
הוא מרים אליי את העיניים, והמבטים שלנו ננעלים.
הוא כל מה שאני צריכה להתרחק ממנו, ועדיין,

אני עומדת להתחתן איתו.



***

שלווווווום לכולםםםםםםם!!
קודם כל אני ממש שמחה שהצלחתי להעלות את הפרק הזה לפני הזמן!
כתבתי פרק ארוך, ועכשיו בטח אתן מבינות למה עצרתי בפרק 7 XD
אם הייתי מפרסמת את זה ונותנת לכן לחכות מיליון שנה זה היה אכזרי מידי ><
אז תודה רבה לכל מי שחיכה, והמתין בסבלנות!
אני מאוד מאוד מעריכה את זה ואני כל כך שמחה שנשארתם כי יש עוד המון דברים מעניים שהולכים לקרות!
עודמעט יתפנה לי הזמן לגמרי, ואוכל להקדיש את עצמי לכתיבה ולסיפור כמו שצריך ^^
היה לי מאוד עצוב לכתוב את הפרק הזה,
כי דילן בסופו של דבר עברה חיים מאוד קשים והיא רק בת 22..
אבל,
מי יודע, אולי סוף סוף היא עומדת למצוא אושר? <:
אזזז.. מפה הכל הולך להיות יותר ויותר מעניין.
מקווה שאהבתן את הפרק, מחכה לשמוע מה חשבתן!
ומאוד שמחה ומודה לכל מי שנשאר!!!
אוהבת המון 3> 3> 3>