The Aces Vow.

.פרק 18

"How can she love, when shes afraid to fall?"- Christina perri.

דילן:

"תסתכלו לכאן, ותגידו גבינההה!" אני מסמנת עם היד, מנסה לתפוס את תשומת הלב של 26 ילדים בעיתיים.
בחיי, אין לי מושג איך להשתלט על אית'ן, שהפך את כמות האנרגיה שהוא מפר בכל מקום לאיזה סוג של ספורט אולימפי, אז להתמודד עם עוד 25 כמוהו?
מבחינתי זה ראוי להערצה.
"גבינה על פיצה!" אית'ן צועק, וכל הילדים פורצים בצחוק.
אני מנידה בראשי בייאוש, ואז לוחצת על המצלמה ותופסת את התמונה.
אית'ן יושב במרכז, על כיסא פלסטיק צהוב, עם זר פרחים על הראש הבלונדיני שלו וחיוך מאושר.
כל שאר ילדים הגן יושבים לצידו, ומחייכים.
את התמונה הזאת אני אוסיף לאלבום שלו, בתקווה שמכאן והלאה יהיו לו עוד המון תמונות שמלאות רק בזכרונות מתוקים, חיוכים, ואושר.
כי אני לא מוכנה להפשר על שום דבר אחר בשבילו, חוץ מזה.
הילדים מתפזרים, כי הם לא יכולים להחזיק בשקט יותר מחמש שניות, ואית'ן מזנק מהכיסא ומתקדם לכיווני.
הוא שולח את ידו הקטנה אל האוזן שלי, מסתיר את שפתיו כדי שאף אחד אחר לא ישמע.
"זה הזמן למתנות שלי עכשיו, נכון? אני רואה אותן שם, יש מלא." הוא לוחש, ואז מתרחק כשמבט מלא תקווה מרוח על פניו.
"עכשיו מתנות, אז תלך לשבת עם החברים שלך כדי שנוכל לפתוח אותן ביחד." אני מחייכת אליו, ומהנהנת אל הגננת שמבקשת ממני אישור שקט להוציא את כל מה שקנו לו.
ביום ההולכת הקודם שלו הרגשתי רחמים מכל מי שהביא לנו מתנה.
חלק מההורים אפילו הביאו לי כסף שלא הסכמתי לקבל.
אבל עכשיו, אני עומדת זקופה וגאה בידיעה שאני לא צריכה לקבל שום דבר מאף אחד.
כולל נדבות.
וכולל מבטי רחמים שלא יכולתי לסבול.
כל הילדים מתיישבים במעגל, ואית'ן מתנדנד על הכיסא בהתלהבות, מחכה לכל המתנות שהוא הולך לקבל.
אני מתכופפת לצד הכיסא שלו, ודואגת לתעד כל רגע במצלמה הקטנה שהבאתי איתי.
"דילן," אית'ן מסתובב אליי, ואני מטה את ראשי בשאלה.
"הפעם אני לא צריך לבקש פלייסטיישן, נכון?" הוא שואל, ואני מזייפת חיוך.
"אמרת שאין לך!" מתפרץ אחד הילדים, ומשלב ידיים.
"נכון, אבל עכשיו יהיה לי כי לוקאס יקנה לי!" אית'ן מסובב את ראשו אל הילד, ואני שומעת את הזעם בקולו העדין.
"אתה שוב משקר?" שואל הילד, ומחייך חיוך מרגיז.
בחיי, זאת פעם ראשונה שבא לי להרביץ לילד קטן.
"זה לא משקר! אני באמת אומר, יש לי בית ענק, ומסך טלוויזיה, וגם לוקאס, שהוא הכי חזק, ומנהל את כל העולם!" זה לא היה שקר, וזה גורם לי להיאנח.
משתי הסיבות.
"בסדר ילדים, הכל בסד-" הגננת מנסה להרגיע, אבל נקטעת.
"לא הייתי אומר שאני מנהל את כל העולם ילד. זאת אחריות כבדה מידי." אני שומעת, ומרימה את הראש.
לוקאס עומד בפתח הכניסה לגן.
אלוהים אירים.
הוא כאן.
מה הוא עושה כאן?
למה הוא כאן.
הנשימה שלי נתקעת בגרון. 
הוא נראה יפה מתמיד כשהוא לובש עוד אחת מהחליפות היוקרתיות שלו.
כולו מתוקתק כרגיל, שיערו משוך אחורה, ובידו עטיפת מתנה עצומה.
"לו-לוקאס?" אני שואלת לשמו בלחש, בידיעה כואבת שהוא לא יכול לשמוע אותי.
כל ההורים שטרחו לכבד אותנו בנוכחותם מרימים אליו את העיניים.
הוא תופס את כל החלל עם הנוכחות העצומה שלו.
משדר עצמה, כח, ומסתורין.
אף אחד לא באמת ידע במה הוא עוסק,
אף אחד לא באמת ידע כמה חיים הוא לקח,
אבל ידעו שהוא לקח.
ועצם העובדה שאישיות כמוהו נמצאת כאן עכשיו כנראה עלולה לעשות בלאגן.
השקט הקצר מתפוגג, ואני מתחילה לשמוע את כל ההתלחששויות.
"אלוהים אדירים, היא בחורה כל כך מתוקה, ושמעתי שהוא פשוט מפלצת. למה היא התחתנה איתו?" אני שומעת את אחת האימהות שואלת מהצד.
אני נאנחת, ומרכינה את הראש.
"אל תתערבי. שלא ישמעו אותנו." אני שומעת את אחד האבות.
אבל אם אני שמעתי, אני בטחה שגם לוקאס שמע.
"לוקאס! באת!" אית'ן קופץ ממקומו ורץ לכיוונו של לוקאס, לוקח איתו את כל המתח שבאוויר עד שהוא מגיע אל לוקאס.
גופו הקטן נחבט ברגליו, ולוקאס לא מחכה אפילו רגע לפני שהוא מתכופף אל אית'ן.
נראה שהמילים שהדהדו ברחבי המקום לא הפריעו ללוקאס בכלל.
נראה שכלום לא מפריע לו.
"יום הולדת שמח." הוא מלטף את ראשו של אית'ן בעדינות.
הפה שלי נפער בהלם.
וכנראה שלא רק שלי, כי כל ההורים בגן משתתקים מההתלחששויות שלהם.
ולי?
לי אין מושג איך להגיב.
אני רק יודעת שאני יכולה להרגיש את הדופק שלי בצוואר.
ושהלב שלי לא מתפקד בקצב הסדיר שלו.
לוקאס מרים את ראשו, ועיניו ננעצות בשלי.
אני מרגישה את הגוף שלי מתחמם, ואיך הקשר בבטן שלי מתהדק.
מעין תחושה מוזרה, כמו חשמל שמטפס מקצות אצבעותיי עד לקצה הראש ממלאת אותי.
"הבאת לי פלייסטיישן?" אית'ן שואל, ולוקאס קורע את עיניו מעיניי.
"אית'ן!" אני מתעשתת וגוערת בו, גורמת לכולם מסביב לצחוק.
ואז, בפעם הראשונה בחיי, אני רואה את קצה פיו של לוקאס נמתח, אמנם מעט, אבל נמתח, לחיוך אמיתי.
לוקאס מחייך.
ורק לרגע העולם שלי נעצר.
"הבאתי לך פלייסטיישן. הכי חדש." הוא מאשר.
אני נאנחת, ומפנה מבט הצידה.
מצחי מתקמט בתהייה, ואני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי להתרומם ולהתקדם אליהם.
גופו הקטן של אית'ן שעון על לוקאס, והוא מביט בו בפה פעור ומהופנט.
"אתה לא רוצה להמשיך לחגוג עם החברים? נוכל לפתוח את הפלייסטיישן אחר כך." לוקאס שוב מלטף את ראשו, ועם התנועה הקטנה הזאת, אני מרגישה את הלב שלי ממשיך להתמלא.
רק שאין לי מושג במה.
"אני כן!" אית'ן קופץ, ומסתובב אל כולם.
"רואים שלא שיקרתי?" הוא צועק, ורץ אל מקומו בחזרה.
כל הילדים מביטים בלוקאס במבטים מעריצים, כאילו היה סלב שנחת בגן.
אני לא יודעת אם הם יודעים מי הוא, אבל כנראה שהעוצמה שהוא משדר מספיקה כדי לרתק אפילו ילדים קטנים שלא מעודכנים מהחדשות על בסיס יומי.
"תודה." אני לוחשת לו כשהוא נעמד.
הוא מסובב אליי את הפנים הקפואות שלו.
הוא כבר לא מחייך.
אבל העיניים שלו בוהקות במשהו שלא ראיתי בהן לפני.
הוא מתרכז רק בי, רגע לפני שהוא מפוצץ את הבועה שהייתי בתוכה, ומתקדם פנימה עם הקופסא הגדולה שבידו.
אית'ן פותח את כל המתנות, מוודא שלוקאס ואני רואים כל אחת ואחת מהן.
יש הרבה צעצועים, ואני בהחלט מרגישה לא בנוח עם כל זה, אבל אני שותקת.
כי גם לאית'ן מגיע להיות סופר מאושר יום אחד בחייו.
מידי פעם אני יכולה לשמוע את האימהות מדברות על לוקאס, אבל אני מסננת את זה.
כי זה לא אמור להיות אכפת לי.
כשהוא מסיים לפתוח את המתנות, כולל הפלייסטיישן, שגורר אלפי קריאות קנאה ומחמאות מכל הילדים בגן, אנחנו מוציאים את עוגת השוקולד שהכנתי.
כל ההורים כנראה חיכו, כי ברגע שאני מסיימת לחתוך את העוגה, כולם מתנפלים עליה ולא נשאר דבר.
ואפילו לוקאס אוכל, אבל המבט שלו לא משתנה כשהוא טועם ממנה בפעם הראשונה.
כאילו הוא חסום בהבעות שלו לכל דבר חדש.
והייתי רוצה לדעת מה הוא חושב, על העוגה, על היום הולדת, על הכל.
ובעיקר עליי.
מידי פעם אני מבחינה שהוא מציץ בי, מבט רכושני נוטף מעיניו בכל פעם שאחד מהאבות בא לדבר איתי, אבל אית'ן מוודא שכל תשומת הלב שלו מופנת לרוב כלפיו.
אחרי שהחגיגות נגמרות, אנחנו מתארגנים ללכת הביתה.
זה היום האחרון בשבוע, ואני לא יכולה לחכות לחזור הביתה ולנוח.
אנחנו מסיימים להעמיס את כל המתנות על הג'יפ המפונפן של לוקאס שגורר לא מעט מבטים, ואית'ן נפרד מכל החברים שלו.
"איך ידעת?" אני מנצלת את הרגע לשאול את לוקאס.
"אתמול בלילה." הוא עונה בפשטות, כאילו לא מגלה עכשיו שציטט לנו.
הנשימה שלי נקטעת.
אז לא דמיינתי שהוא חזר הביתה.
לא דמיינתי את זה שהוא היה שם.
"באמת? וזה לא היה מוזר לך לבוא לכאן?"
"לא." תשובה קצרה.
אני מתאפקת שלא לחייך, ומפנה מבט הצידה כדי שלא יראה את הפנים שלי.
כשאית'ן מסיים להיפרד מכולם, הוא מתעקש לחזור עם לוקאס הביתה, ואני חוזרת לבד באוטו שלי.
במשך כל הנסיעה אני באופוריה מוחלטת.
לוקאס שמע אותנו, ובא ליום ההולדת של אית'ן.
הוא קנה לו מתנה, והוא התנהג כל כך שונה ממה שהוא בדרך כלל, שלרגע אפילו חשבתי שזה חלום.
אבל זה לא היה.
והוא באמת בא.
והוא באמת היה שם בשביל אית'ן, גם כשהוא לא היה חייב.
וזה משהו שאני לא יודעת אם כדאי שאתחיל להתרגל אליו, או שזה חד פעמי.


רגע לפני שאני נכנסת לבית, אני לוקחת נשימה עמוקה.
לוקאס ואית'ן כבר בפנים. אני יכולה לשמוע את הצעקות של אית'ן.
הדבר הראשון שאני רואה כשאני נכנסת זה את שניהם יושבים מול הטלוויזיה הענקית בסלון.
"אני מחסל את לוקאס דילן, תראי!" אית'ן מצביע על מסך הטלוויזיה.
אין לי מושג קלוש במשחקי פלייסטיישן, אבל לוקאס נראה כל כך ממוקד במסך, וזה סופר משעשע.
"לעזאזל." הוא ממלמל ומניח את השלט על השולחן.
אני מרשה לעצמי להציץ בו.
הוא לא נראה תשוש או מובס. הוא נראה קצת שונה, לא מפלצתי, ולא קר כמו תמיד.
"אתם רוצים לאכול משהו?" אני שואלת, משתדלת שלא להישמע נבוכה מרגע הבהייה שעברתי.
"ספגטי!" אית'ן קופץ ממקומו בספה, ואני מהנהנת.
"אז נכין." אני מאשרת.
אני לא מחכה לפני שאני מפשילה שרוולים.
במהרה הבית מתמלא בריחות של פסטה, קציצות, דגים, וסלטים.
כל מה שאית'ן אוהב.
אני לא יודעת מה לוקאס אוהב לאכול.
בכל הפעמים שיצא לי לאכול איתו הוא לא אכל הרבה בכלל, ובאמת התחיל לסקרן אותי על איזה תפריט הוא בדיוק מצליח לתפקד.
כשאני מסיימת להכין הכל, אני קוראת להם לשולחן.
אנחנו מתיישבים, אני ליד אית'ן, ולוקאס מולנו.
זה רגע שאני בטוחה שאית'ן נוצר בזיכרון.
אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה ישבנו ככה לארוחה, מלבד הפעם ההיא שפגשנו את המשפחה של לוקאס.
אית'ן לא מפסיק לשאול את לוקאס שאלות, ואני עסוקה בלשמור עליו שלא יתלכלך.
ולרגע,
רק לרגע קטן,
בין הזמן בו לוקאס גיחך כשאית'ן שאל אותו אם הוא רוצה שהוא ילמד אותו להיות אלוף כמעט כמוהו בתקן, לבין הרגע שהוא מהנהן וטוען שהוא בהחלט יצליח להביס אותו,
אני מרגישה כאילו אנחנו משפחה.
רק לרגע קטן.
ועל כל דקה נוספת שלוקאס משתף פעולה ומבלה עם אית'ן, אני מעריכה אותו יותר.
כי אני יודעת שהוא לא חייב, והוא עדיין עושה את זה.
אנחנו מסיימים לאכול, ואני מרימה את הצלחות כשאית'ן עוזר לי.
לוקאס קם ממקומו, ומקפל את שרוולי החולצה שלו.
אני מרגישה שעיניו נעוצות בי, ואני מנסה שלא לרעוד כשאני עושה את דרכי אל הכיור.
"דילן, עכשיו כשלוקאס בא לגן ובילה איתי את כל היום הולדת שלי, זה אומר שהוא בכאילו אבא שלי עכשיו, כמו שאת בכאילו אימא שלי. נכון?"
אית'ן מתבונן בי בעיניים הכחולות והגדולות שלו כשהוא מושיט לי את הצלחת שלו, ואני לא יכולה לעמוד בזה יותר.
"אני חושבת שהגיע הזמן שנתארגן לישון, זה היה יום ארוך." אני מחייכת חיוך שבור, ומניחה את הצלחות בכיור.
"ילדונצ'יק." לוקאס אומר פתאום את שמו, ומתקדם אל אית'ן.
הוא מתכופף מולו על הברך.
אני אוהבת שהוא עושה את זה. הוא אף פעם לא יכול שלא לדבר איתו בגובה העיניים.
"אני לעולם לא אוכל לקחת את המקום של אבא שלך, אוקיי?" לוקאס שואל ושולח את כף ידו הגדולה אל ראשו של אית'ן.
אני מתבוננת בו בציפייה, כמעט כמו אית'ן.
"אבל אני מבטיח לך, שאני אעשה הכל כדי להגן עלייך ולהיות שם בשבילך בדיוק כמו שהוא היה רוצה להיות. בסדר?" אית'ן מהסס רגע לפני שהוא מהנהן, ואז קופץ על לוקאס בגופו הקטן עם חיבוק.
הלב שלי נסדק, ואני מניחה יד על הפה כדי לעצור את הדמעות שלי.
ובדיוק כשאני חושבת שלוקאס לא יכול להיות יותר נחמד, הוא כורך את זרועותיו סביב אית'ן ומחבק אותו חיבוק אימיתי.
"רק תבטיח לי שתעזור לדודה שלך, ותהיה ילד טוב כמו שאני יודע שאתה יכול, בסדר?" לוקאס לוחש לאוזנו, אבל אני יכולה לשמוע.
"אני מבטיח." אית'ן לוחש חזרה, ואני יכולה לראות את החיוך של אית'ן מבצבץ לו.
הוא נראה כל כך קטן למול לוקאס, טובע בכתפיים הרחבות שלו, וזה נראה כאילו בחיבוק הזה יש הרבה הבטחה.
"אני יכול לבקש עוד משהו אחד אחרון בבקשה?" אית'ן שואל כשהוא מפנה את ראשו הקטן אל לוקאס, ולוחש לו משהו באוזן.
אני לא יכולה לראות את פניו של לוקאס, אבל אז הוא מתרומם, כשאית'ן עדין בידיו, ומסתובב אליי.
"הגבר הקטן רוצה שנקרא לו סיפור." לוקאס מושך בכתפיו, ואית'ן מניח את ראשו על כתפו של לוקאס כשהוא מפנה אליי מבט חצי מסופק חצי עייף.
"בבקשה דודה דילן?" אני מתבוננת בהם, ואיכשהו, שניהם נראים לי דומים.
השיער הבלונדיני של אית'ן, והשטני של לוקאס,
העיניים הכחולות של אית'ן, והאפורות של לוקאס,
והעור הלבן של שניהם.
"בטח, ברור. אבל קודם מקלחת." לוקח לאית'ן כמה דקות טובות לפני שהוא משחרר את עצמו מלוקאס.
אני מקלחת אותו כמה שיותר, כדי לתת ללוקאס זמן לנשום קצת, כי אין לי מושג איך הוא מרגיש.
פני הפוקר שלו כמעט אף פעם לא משתפות דבר.
כשאית'ן מסיים ללבוש את הפיג'מה שלו, אני לא מספיקה לפתוח את הפה והוא כבר רץ החוצה מהחדר כדי לקרוא ללוקאס.
אז אני יושבת על המיטה הקטנה שלו, ומחכה שהם יחזרו.
הראש שלי ריק ממחשבות, וכשאני שומעת שוב את הדלת נפתחת אני מרימה את העיניים.
שניהם עומדים בפתח, ואית'ן מחזיק את היד של לוקאס.
'אני מצטערת.' אני מסמנת עם שפתיי כשלוקאס והוא נכנסים לחדר.
כשאית'ן עסוק בלהתחפר מתחת לשמיכה, לוקאס מתבונן בי לרגע במבט חלול, ואז מתיישב לצידי על המיטה.
"מה אתה רוצה שנקריא לך?" אני שואלת.
"אולי אפשר היפה והחיה?" אית'ן מחייך חיוך עם שיניים קטנות, ואני רואה את עיניו של לוקאס מצטמצמות.
"אוקיי." אני מחייכת, קמה, ושולפת את הספר מהמדף.
לוקאס נראה כאילו הוא עומד לברוח.
אני רוצה להגיד לו שהוא לא חייב להישאר, אבל אני לא רוצה לשבור את הלב של אית'ן.
כנראה שלהקריא אגדה רומנטית זה יותר מידי בשביל ראש המאפיה לעתיד של ניו יורק.
אני חוזרת אל המיטה, פותחת את הספר, ומצביעה ללוקאס על השורה כשאני מתיישבת לצידו.
לא רחוק מידי, ולא קרוב מידי.
לוקאס מכחכך בגרון, כאילו מכין את עצמו לגרוע מכל שעבר בחייו, ואז שומט את כתפיו.
"בממלכה רחוקה רחוקה היו הייתה משפחה קטנה, אב וביתו. לבת היה לב זהב, והיא הייתה יפייפיה." לוקאס מקריא, ואני מחייכת.
לא חשבתי שאשמע אותו כך אי פעם.
הוא עוצר, ומרים את ראשו אליי, כאילו מבקש שאמשיך, כי זה כבר יותר מידי בשבילו.
אז אני ממשיכה.
"יום אחד, לאב היה כנס חשוב שנערך מחוץ לעיירה. והוא שאל את בתו מה היא תרצה במתנה כשיחזור. הבת ביקשה ורד, ושיחזור בשלום. האב חיבק את בתו, ויצא אל הכנס. לאחר כמה ימים הבחינה הבת כי הוא אינו חוזר, ולפתע הסוס שעליו עזב הגיע בפתאומיות לחצר ביתם. הבת הבינה שמשהו לא כשורה, עלתה על הסוס, ויצאה לחפש את אביה. כשהגיעה לאן שלקח אותה הסוס, נתגלה בפניה טירה עצומה. היא נכנסה, וחיפשה את אביה, עד ששמעה את קולו המשתעל. כשהגיעה אליו, האב ביקש ממנה לברוח, כי אם לא, היא עלולה להיהרג." אני עוצרת, ואז מסמנת ללוקאס להמשיך לקרוא.
הוא נראה מהוסס לרגע, ואז ממשיך.
"לפתע נשמע קול גדול, והחיה הופיעה. היא שאלה את הנערה מה רצונה, והנערה התעקשה שהחיה תשחרר את אביה. החיה טענה שהוא ניסה לגנוב ורד, ושמקומו בכלא. הנערה התעקשה וביקשה להישאר במקומו של אביה החולה. החיה הסכימה, והעזיבה את האב בכח." לוקאס נעצר.
העיניים הקפואות שלו סורקות את דפי הספר, ואני מציצה אל אית'ן.
הוא מחכה בציפייה, אז אני מחליטה להמשיך.
"הנערה ביקשה רחמים, אך החיה סירבה לשחררה מהארמון, כי אם רק מהכלא. הנערה קיבלה חדר משלה, ומידי פעם הסתקרנה במעשי החיה. יום אחד הגיעה לחדרו, והתיישבה לידו. והם החלו לדבר. וכך, עם כל יום שעבר, החלה הנערה להתרגל לחיה. ובכל פעם שלא מצאה אותו, החלה לדאוג לגביו."
אני עוצרת, ומרימה את הראש אל לוקאס.
"והחיה נהיה עצוב. כי בכל פעם שהוא הביט במראה, הוא הזדעזע מהמפלצת שהתייצבה מולו."
אני לוחשת, מבלי להקריא מהסיפור.
"הוא היה מוטרד מהמראה שלו, ותהה, האם הבחורה היפה אי פעם תוכל להתאהב בו?"
עיניי מצטעפות, ואני מנסה לפענח מה עומד מאחורי המבט של לוקאס.
עיניו נעולות על שלי, ואני ממתינה למשהו.
אני לא יודעת בדיוק למה.
אחרי כמה שניות לוקאס מנתק את מבטו משלי, ואני מתעוררת מהאופוריה הקטנה שנכנסתי אליה.
"הוא ישן. אפשר ללכת." לוקאס מציין, ואז מתרומם מהמיטה במהירות כזו, כאילו התעורר מסיוט.
אני מתרוממת אחריו, ושנינו מתקדמים בשקט מעיק לסלון.
"שאכין לך משהו לשתות?" אני שואלת, לועסת את שפתי התחתונה.
בכל התקופה המועטת שלי לידו של לוקאס, לא הרגשתי מוזר כמו שאני מרגישה עכשיו.
"קפה. יש לי כמה דברים שאני צריך לעשות." הוא עונה בקול סדוק, ורגע לפני שהוא מתקדם לשולחן העבודה, אני תופסת בשולי חולצתו.
הוא נעצר, ומסתובב אליי כאילו אני עוד מישהו שהוא רגיל שמטריד אותו בחיי היום יום.
"אני מצטערת על היום. על עכשיו.. כאילו, על מקודם. על הכל." אני ממלמלת במבט מושפל.
"למה?" הוא מפתיע אותי. אני מרימה את הראש.
"למה את מצטערת?" הוא חוזר על השאלה שלו בטון שטוח.
אני קופאת.
למה באמת?
הגבות שלי מתכווצות, ואני מרגישה את המחנק בגרון, והצריבה בעיניים.
"שהיית צריך לעשות את כל זה. אני לא רוצה שזה יעיק עלייך.. ואני לא רוצה שאית'ן יקשר אלייך ויעשה לך בעיות.." אני ממלמלת, ובולעת רוק שוב ושוב, כדי לא לתת לדמעות הבוגדניות להיחשף.
"זה פשוט ש.. אף פעם לא הייתה לאית'ן דמות אבהית בחיים. ואני יודעת שאנחנו חבילה, אני והוא.. ושאתה לא חייב לעשות את זה. זה פשוט ש.. כל הזמן הזה לא היה לו את זה. ולא חשבתי שיהיה לו.. אני תמיד חושבת איך לא יהיה לו ממי ללמוד להתגלח, או.. אף פעם לא יהיה לו ממי לגנוב את המפתחות לרכב כדי לברוח ולהנות עם חברים.. לא יהיה לו ממי לבקש דמי כיס, או שגם לא יהיה לו למי להגיד 'התאהבתי אבא, ואני מפחד לפגוע בה.' אני תמיד חושבת על זה. כל הזמן."
אני מודה, ומשחררת את אחיזתי מלוקאס כשאני מנגבת את הלחיים שלי.
אני לא רציתי לבכות שוב מול לוקאס, אבל המצב הזה הוא מעמסה רגשית גדולה מידי, אפילו בשבילי.
ואני מרגישה שהלב שלי חנוק מידי מכדי שאוכל למנוע מעצמי לבכות גם הפעם.
אני מזדקפת כשאני מרגישה את ידו של לוקאס תופסת בעדינות בידי שלי.
הוא עוצר אותי מלנגב את הדמעות, ומושך אותי בעדינות אליו.
הוא עוטף אותי עם הזרועות שלו, ואני יכולה להרגיש אותו.
אני יכולה להרגיש את החום שקורן מהגוף שלו. אני יכולה להרגיש איך האוויר עדיין מלא בקול הקר שלו, ואיך הגוף שלי רותח מהמגע הזה שלו בי.
וזה כל כך איטי ומשפיע, שאני אפילו לא שמה לב עד כמה הלב שלי מתחיל לפרפר.
"חוסר תקווה זה מצב מאוד מסוכן שאדם יכול ליפול אליו. כמעט הייתי שם. וזה לא טוב." הוא לוחש, ואני מושכת באפי.
חרטה צומחת בתוכי על זה שאני לא יכולה להריח עכשיו את הריח המשכר שלו, בגלל הדמעות שלי.
"תקוה עוזרת לאנשים לעמוד על הרגליים ולהישאר בחיים." הוא מוסיף, ואני מרימה אליו את הראש.
אני מנסה לפענח את מה שהעיניים שלו משדרות.
אבל חוץ מקור, הן לא משדרות דבר.
לוקאס מניח את כף ידו על הלחי שלי, ומנגב את הדמעות שלי.
"אז אל תאבדי תקווה אף פעם. שלא תחשבי יותר שאת לבד. שלא תחשבי יותר שאתם לבד דילן. אני כאן, ואני לא הולך לשום מקום. וזה בסדר שאית'ן יתלה בי תקוות. וגם את."
אלו הכי הרבה מילים שאי פעם שמעתי ממנו.
וכל אחת ואחת מהן מלאה בפעם הראשונה במשהו שמעולם לא שמעתי בטון קולו – דאגה.
אני מרימה את ידיי, ומחבקת אותו חזרה.
והחיבוק הזה כל כך חם ועדין ומשכר עד שלא אוכל יותר בחיי לראות את שמי הלילה מבלי לחשוב על הרגע הזה.
והלוואי שהחיבוק הזה היה רק חיבוק, ולא מאבק מוסרי בתוכי שמלא בפחד שמא יקרו דברים שלא אשלוט בהם.
שמא הם כבר קורים.
אני חייבת להישאר מנותקת.
אני לא רוצה להתמסר לחיבוק של האדם שאני מתאמצת כל כך לשנוא.
הוא כלא אותי.
הוא התאכזר אליי.
הוא היה קר אליי.
אבל הוא לא היה מכוער.
לא מבפנים, ולא מבחוץ.
הוא פשוט הסתכל במראה הלא נכונה.
ואני הכחשתי את זה, אבל משהו בתוכי ידע.
"אנחנו לא בעל ואישה רק על הנייר?" אני שואלת.
"רק." וזה כבר נהפך למשהו כל כך מחורטט שאני אפילו לא מתפתה להאמין.
"הכל יהיה בסדר." הוא מוסיף, ומלטף את שיערי פעם אחרונה לפני שהוא מתנתק ממני, ומתקדם אל שולחן האוכל שעמוס במסמכים.
"לכי לישון, עבר עלייך יום ארוך." הוא מתיישב, ועיניו מצטמצמות כשהוא פותח את המחשב הנייד שמונח שם.
הוא נראה חושב ומרוכז, כאילו כל מה שקרה עכשיו, וכל המילים שאמר עכשיו, לא נאמרו.
"אתה לא רוצה קפה?" אני שואלת.
"החיבוק הספיק לי." אני קופאת.
הלב שלי קופא, ואז צמרמורת נעימה מתפשטת מנקודת הלב שלי אל כל הגוף.
אני נאנחת בשקט, ומשפשפת את זרועותיי כדי להרגיע את עצמי.
"לילה טוב." אני עונה בקול רועד, מקווה שהוא לא שומע את הסופה שמתחוללת בתוכי. 
"לילה טוב." הוא עונה בחזרה, ואני מסתובבת.
לוקאס ג'קסון הוא רשע קר ושחצן אבל כנראה שטעיתי, ושבאיזשהו מקום כן אכפת לו.
והרצונות שלי?
והמחשבות שלי?
והרגשות שלי?
כולם טובעים במערבולת עמוקה של דילמה פראית ואי וודאות.
והלב שלי?
כבר אבוד, כי אני יודעת שכשאתן אותו ללוקאס, לא מובטח לי שהוא יחזיר לי אותו בחתיכה שלמה אחרי שהוא יסיים איתו.

***
שלום לכולכןןןןןןןןן 3>
אז זה הפרק הראשון של המרתון!
אני ממש ממש ממש ממש מקווה שאהבתן אותו, מאוד חשוב לי לשמוע שכן.
משהו לא נפל לי טוב בפרק הזה, אז אני באמת מקווה שתהנו 3>
למרות שלוקאס היה רשע, אמרתי לכן שאין מה לדאוג.
אז מה אתן חושבות עליו עכשיו? <:
ואני חייבת לציין שממש התחשבתי בכן ושמזל שלא התחלתי את המרתון לפני כי הפרק הבא הולך להיות מטורף! 
האם אתן מוכנות? :O 
אז תודה על כל המילים החמות, והדירוגים, אני מודה לכן כל כך! הכל בזכותכן!
אוהבת אתכן המון ומקווה שאתן שומרות על עצמכן 3>
אני כאן, עונה על תגובות ומחכה לשמוע את דעתכן ^^