The Aces Vow.

. פרק 15

"They were everything i had."
- Unknown.

דילן:

היורש חוטף.
זאת הכותרת העלובה שהדביקו לכתבה שמשודרת עכשיו בטלוויזיה.
הם חוזרים, איך לא, על השם של לוקאס.
מתלהבים על איך הוא קיבל כדור בכתף, מה שלא נכון, והצליח להתחמק.
אף אחד לא יודע אם ואיך הוא שרד את זה, אבל סביר להניח שהוא חי ונושם.
ואני? לא בטוחה בעצמי בכלל שזה נכון.
כבר ארבעה ימים עברו מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה.
אחרי שהלכתי להביא את אית'ן מהגן באותו יום, הוא עדיין ישן עד הלילה, וכשהתעוררתי בבוקר כבר לא היה זכר לקיום שלו.
לא ישנתי איתו באותו לילה.
לא יכולתי.
לא רציתי.
זאת הייתה מנטרה רגילה מבחינתי, אבל עם כל המשחקים שהוא שיחק איתי בזמן האחרון, והעובדה שבכל פעם שהוא היה בסביבה הגוף שלי היה ער ומודע היטב אליו, התחלתי להרגיש בחסרונו.
וזה היה משהו שלא הרגשתי לפני.
אני מקפלת את רגליי על הספה, ועיניי מטיילות עד לחלון העצום של הסלון.
לקחתי יום חופש מהעבודה, ובחרתי באפשרות לא לעשות דבר, עד שיגיע הזמן בו אצטרך לאסוף את אית'ן.
זה רשמית אחר הצהריים הכי שקט שאי פעם ביליתי בפנטאהוז הזה.
ואני יודעת מה השקט ששורר עשיו בחלל העצום הזה מביא איתו.
מחשבות.
מחשבות על אותו היום הכי ארור בחיי.
בדיוק היום לפני 4 וחצי שנים, איבדתי כמעט את כל היקרים לי.
הימים שלי במהלך השנה לובשים הרבה צורות.
חלקם עצובים וחלקם שמחים.
אבל הימים בהם אני יודעת שאני הולכת לבקר את כל מי שיקר לי, הם הכי קשים.
אלו הימים בהם אני מאבדת את האוויר בריאות, וכל הרגשות האחרים מתרוקנים מתוכי.
4 וחצי שנים בלעדיהם.
4 וחצי שנים של עצב בתוך הנשמה.
4 וחצי שנים של תחושה תמידית שמלווה אותי, ממנה אני מנסה עדיין לברוח.
בכל השנים האלו ניסיתי לנטוש את המציאות הזו, בה אין לי משפחה יותר, ולעטוף את עצמי בשקרים כדי שאית'ן לא יישאב יחד איתי אל כל הכאב הזה.
אבל התחושה הבודדה הזאת תמיד תשרוף אותי מבפנים.
התחושה הזאת של האשמה שמכלה אותי כל הזמן.
על זה שהאנשים שאני אוהבת לא כאן, ולעולם לא יחזרו.
אני אף פעם לא אשכח אותם.
את המשפחה שלי.
אפילו לא לרגע, אף פעם בחיי.
הם תמיד יהיו במחשבות שלי, בשמיים, בלב.
ואלוהים, כמה הייתי רוצה שהם יהיו לפעמים גם בשר ודם לידי.
ההורים שלי היו האנשים הכי פשוטים שיש, והכי חשובים לי בעולם.
הם חיו חיים רגילים, שמרו על פרופיל נמוך בתוך בית קטן בקצה הרחוב, וחינכו אותי ואת אחותי להיות בחורות ישרות וחזקות.
אבל הם היו שקועים בחובות, ועדיין, הם תמיד חייכו.
אני נושכת שפתיים, ומנגבת את הדמעות שאני רגילה שזולגות לי על הלחיים בכל פעם שאני חושבת עליהם.
אני כבר רגילה לדמעות האלה.
הרגליים שלי נושאות אותי לכיוון החדר שלי, ואני נאנחת בכבדות כשאני נכנסת לחדר.
אני פותחת את הארון כאילו אני פותחת את שערי הגיהנום ליום השנוא עליי, ושולפת את אותם הבגדים שלבשתי באותו יום שאמרו לי שהם כבר אינם יותר.
אני לא יודעת למה, אבל אני עושה את זה בכל פעם שאני רוצה ללכת לבקר אותם.
באותו הבוקר חיבקתי אותם בפעם האחרונה, ושמרתי את הבגדים האלו אטומים כל הפעמים האלו כדי שהשאריות האחרונות של הריח שלהם לא ייפוגו לעולם.
את השקים מתחת לעיניים שלי שום דבר לא יכול להסתיר חוץ ממשקפי שמש, ומזל שיש לי זוג אחד, אחרת אנשים היו חושבים שאני מתחזקת מערכת יחסים צמודה עם סמים.
אני מסיימת להתארגן, ומתכוננת לצאת.
כשאני נוגעת בידית דלת הבית, היא נפתחת מעצמה.
אני מרימה את הראש, ולוקאס מתייצב מולי עם החזות הקשוחה שלו, והפנים המפחידות והיפות שלו.
הוא מתבונן בי בריקנות.
אני בולעת רוק, תוהה אם מעניין אותו לדעת למה אני עם משקפי שמש באמצע הבית שלו.
שלנו?
אבל הוא עונה על השאלה הזאת כשהוא תופס בהם, ושולף אותן בעדינות מעיניי.
"לאן את הולכת?" הוא שואל, ואני חוטפת את המשקפיים בחזרה מידיו, ומחזירה אותן לעיניי. 
"ללונה פארק." אני עונה בחוסר חשק.
לא רציתי להתבדח, אבל זה פשוט ייצא ממני.
וזה לא שלא בא לי לשתף אותו, העוול תמיד יותר קל כשמשתפים.
אבל אני יודעת שהוא יגיב בצורה דוחה, ואני לא מוכנה נפשית להתעצבן, או להיכנס איתו לעוד ויכוח עצבני.
אני עוקפת אותו, ולפני שאני מספיקה להגיע אל הדלת, הוא תופס במותניי ומסובב אותי אליו.
"אין לי כח למשחקי הרכושניות שלך, תשחרר." אני תופסת בזרועותיו ומנסה להיחלץ ממנו, משקיעה כל גרם של התרסה במילים שלי.
הוא מתבונן בי במבט חושד, ולפתע הבעת פניו משתנה והופכת למבט יודע דבר.
"את הולכת לבקר את ההורים שלך." הוא קובע, לא שואל, ולא מודאג.
אני נעצרת מלזוז, ומכווצת גבות.
"אני לא חושבת שיש לך מספיק לב להכיל את הסאגה הזאת, אז זה לא עניינך." אני לוקחת נשימה עמוקה, ומנסה להשתחרר ממנו שוב.
"אני אקח אותך."
"אני לא צריכה."
אבל במקום לענות לי, הוא פשוט משחרר אותי ומתקדם איתי אל הדלת.
"אני לא רוצה שתבוא." אני מתקדמת אחריו אל המסדרון.
"לוקאס, שמעת? אל תבוא." אני חוזרת על עצמי בתקיפות, ועיני פוזלות אל הכתף שלו.
אני רוצה לשאול אותו איך הוא מרגיש, אבל זה לא הזמן.
"צריך לאסוף את אית'ן?" הוא שואל כשדלת המעלית נפתחת, והוא נכנס פנימה.
הוא מסתובב לכיווני, ומחזיק את הכפתור.
אני עומדת מחוץ למעלית, והוא עומד בתוכה.
אנחנו מסתכלים אחד על השנייה בשקט.
הרבה דברים לא נאמרים, ורוצים להיאמר.
אני יודעת.
"כן." אני עונה בכניעה אחרי שניות ארוכות, ונכנסת למעלית.
הוא משחרר את האחיזה, ודלת המעלית נסגרת.
אוף.
הוא מעצבן, עקשן, ומרגיז בטירוף.
אבל אין בי את הכוחות להתמודד איתו כרגע.
עד שאנחנו מגיעים לגן של איתן אני לא אומרת דבר.
"אני אלך להביא אותו." לוקאס מכריז כשהוא מרים את האמברקס.
"אתה? עבריין צמרת שמכסה 70% מהכתבות בחדשות בזמן האחרון עם משחקי הפיצוצים שלו? איזה גננת שפויה בדיוק תיתן לילד לעזוב עם מאפיונר? אני אביא אותו." אני מטיחה בו את כל התסכול שלי.
הוא מפנה אלי את המבט המפחיד שלו, אבל לא נראה שהוא מתרגש מהמילים שלי.
"סליחה. לא התכוונתי." אני משפשפת את המצח עם כפות ידיי.
אני מרגישה את העומס הרגשי שמצטבר בתוכי עוד ועוד.
לוקאס משחרר את החגורה, ויוצא מהרכב.
"רגע," אני עוצרת אותו לפני שהוא טורק את הדלת.
"איך אית'ן ישב באוטו בלי בוסטר?" הראש שלי מעורפל כל כך, שאפילו לא דאגתי לזה.
לוקאס מתבונן בי רגע, ואז סוגר את הדלת ומתקדם אל הבגאז', שולף משם בוסטר ופותח את הדלת האחורית כשהוא מניח אותו במושב האחורי.
אני מתבוננת בו בעיניים פעורות, וכשהוא טורק את הדלת ומפנה את הגב העצום שלו אליי, אני מתבוננת בו עם ראש מרוקן מהמחשבות העצובות שלי עד שהוא נעלם מאחורי שער הגן.
ואז אני מפנה את הראש חזקה, מניחה ידיים על הברכיים ואוחזת בהן בחזקה, בתקווה ששום דמעה סוררת לא תשתחרר לי מהעיניים עד שהוא יחזור.
כשלוקאס חוזר עם אית'ן בידיו, הוא פותח את הדלת הג'יפ ועוזר לאית'ן לטפס על המושב.
כשהוא סוגר את הדלת, אני מסובבת את הראש אל אית'ן, ושולחת אליו את החיוך הכי גדול שלי.
"איך היה היום בגן?" אני שואלת.
"לא כיף." הוא מרים אליי מבט עם העיניים הכחולות והחכמות שלו.
"למה?"
"כי ידעתי מה יקרה כשהיום יסתיים."
לוקאס בדיוק נכנס ומתיישב לידי כשהוא מניע את האוטו.
" אתה רוצה שלא נלך?"
"לא. אני רוצה ללכת. אני רוצה לבקר את אימא ואבא. אני מתגעגע אליהם." וברגע שהוא אומר את זה, אני מרגישה איך הלב שלי מתהדק בחוטי תיל כואבים כל כך, עד שאני לא יכולה לנשום.
"אז נלך." אני עונה בקול צרוד כשאני מסובבת את הראש לכיוון הכביש, בתקווה שהדרך תהייה ארוכה.
ארוכה מספיק כדי שאוכל לסדר לעצמי את כל הבלאגן שיש לי בראש.
ארוכה מספיק כדי שאולי לא אצטרך להתמודד עם הכל באמת. 


השמיים יותר אפורים משהיו כשאנחנו עוצרים ליד הכניסה לבית הקברות.
לוקחות לי שניות ארוכות לפני שאני מצליחה להתארגן על עצמי, ואני לא שומעת את אית'ן אומר מילה.
לוקאס לא זז.
רק מתבונן קדימה אל זגוגית הרכב ומחכה לנו.
כשאנחנו יוצאים מהרכב, השתיקה רועמת מידי, וכשאנחנו מתקדמים אל הקברים, היא רק מתגברת.
כשאנחנו מגיעים אל הקברים, אני מרגישה את האחיזה של אית'ן ביד שלי מתחזקת.
אני נושכת את השפתיים, ומתיישבת על הברכיים מול הקבר של אימא שלי, אבא שלי, אחותי, ובעלה.
הם כולם קבורים יחד.
זה מה שרציתי שיהיה.
אית'ן מתיישב לידי.
הוא שקט.
בדרך כלל הוא טרוריסט חסר תקנה, אבל הוא תמיד שקט כשאנחנו כאן.
אני מורידה את משקפיי השמש.
'ג'סיקה בלאנק, 1965-2015'
'יו-האן בלאנק, 1963-2015'
'ליז אנדרסון, 1988-2015'
'ספנסר אנדרסון, 1987-2015'.
העיניים שלי רצות על השמות שלהם, על התאריכים, על הכיתוב של המספרים הארורים של השנה האחרונה של החיים שלהם.
2015.
שנאתי את השנה הזאת.
אף פעם לא למדתי להתמודד איתה ועם כל החוויות שהיא הכילה בתוכה.
טובות או לא, רציתי שהיא פשוט לא תהייה חלק מחיי.
"היי אימא, היי אבא, היי ליז, היי ספנסר." אני מקרקרת את המילים, כמו בכל פעם.
הכאב נשמר על אש קטנה, אבל תמיד כשאני מגיעה לכאן הוא מתפרץ במכה, כמו פיצוץ.
וזה משהו שהרגשות שלי אף פעם לא יכולים להכיל.
"אני ואית'ן באנו לבקר אתכם. סליחה שלא היינו פה הרבה זמן." אני מפנה מבט אל אית'ן.
הוא מתבונן על הקברים בעיניים רכות וחיוך קטן, ונראה שהוא מקשיב לכל מילה שאני אומרת, ושומע דברים שאני לא יכולה לשמוע.
אני מפנה את המבט חזרה אל הקברים.
לא רציתי לספר את האמת ליד אית'ן, אבל ידעתי שהם שומעים אותי בלב.
לא ביקרנו כי התקופה הקשה לא אפשרה לי, אבל עכשיו, כשאני יותר משוחררת, אני כאן.
"לא שחכנו אתכם." אני מחייכת, ומשפילה מבט.
כשאני מרימה אותו, אני יכולה לראות את לוקאס מזווית העין.
הוא עומד ומתבונן בנו.
והוא שקט, כמו תמיד.
"אימא, אבא, אתם יודעים?" אני שואלת, כשעיניי עדיין ממוקדות בעיניו של לוקאס.
"התחתנתי."
השפתיים שלי רועדות כשהחיוך שלי מתרחב.
העקצוץ בעיניים לא מאחר להגיע, הגרון שלי נשרף.
נשרף כל הדרך אל הלב.
הכאב שבתוכי חורך לי כל וריד ונים ועורק, אבל אני בולעת את זה.
אני בולעת הכל.
לוקאס מתבונן בי, וליבי נודם.
הבעת פניו משתנה.
היא רומזת על המחשבות שלו – אני מדמיינת, או שזאת הבעה מודאגת?
זה משהו שמעולם לא חשבתי שאראה.
ואז הוא פשוט מפנה את הראש, ואת הגב.
העיניים שלי נפערות.
הוא לא מסתכל לכיווננו.
הוא פשוט עומד עם ראש מושפל ולא מעז להסתכל לכיווני.
אני משפילה מבט חזרה אל הקברים.
"למרות שאני בטוחה שראיתם את זה." אני מחייכת, ולוחצת את ידו של אית'ן פעמיים.
" אתם יכולים לראות כל מה שקשור אלינו, נכון?" אני מחכה, אבל המצבות לא מחזירות לי תשובה.
אף אחד לא מחזיר לי תשובה.
אף אחד גם אף פעם לא יחזיר לי תשובה.
ואז אני מרגישה שוב את הדמעות הבוגדניות מתחילות לזרום לי על הלחיים.
"אני מתנצלת שלא באנו הרבה זמן. אני מתנצלת." אני נושכת שפתיים.
הריסים שלי רטובות, והדמעות מטשטשות לי את הראיה, את הדבר היחידי שנשאר לי מהם.
את השמות שלהם על האבן הקרה שדוממת עכשיו מולי,
ואת התאריך הארור בו הם נלקחו ממני. 
"תסלחו לי?" אני שואלת, ומחייכת מבין הדמעות.
"אית'ן גודל בכל יום. נכון אית'ן?" אני שוב לוחצת את ידו, והוא לא בוכה.
הוא עדיין מחייך.
הוא עדיין בשקט.
"הוא אוהב את הגן, ואת החברים שלו. ואנחנו יודעים שגם את זה אתם יכולים לראות." אני ממשיכה לדבר, אלוהים יודע איך אני מסוגלת.
"הוא מתבגר יותר מהר ממני. ליז, אל תצחקי עליי. אבל הוא שומר עליי יותר ממה שאני שומרת עליו." אני משחררת את ידי מידו כשאני תופסת בכתפו ומצמידה את גופו הקטן אליי.
"היא בטוח צוחקת עלייך." הוא לוחש פתאום, ואני לא יכולה לעצור את החיוך.
"אל תדאגו, אני אשמור עליה כמו שצריך. אני מבטיח." אית'ן זוקף את גבו ומתבונן בקבר.
נחישות בעיניו.
הוא כל כך חכם לגילו.
אני תוהה איזה בן אדם הוא יגדל להיות.
בוודאות אחד מדהים.
"אימא, אבא. תמיד אמרתם שבנים מתבגרים מהר יותר מבנות, ושכנראה אני וליז נישאר קטנות לנצח." אני מושכת באף, נזכרת במילים שלהם.
איתן מצחקק בעצמו, ואני מצטרפת אליו כשאני ממשיכה לחבק אותו חזק אליי.
"אני עדיין שומרת על הדברים שלכם. הם עדיין איתי. לקחתי אותם איתי לבית החדש שאני ואית'ן גרים בו. ואני עדיין שומרת על הכל." אני מנגבת בידיים רועדות את הדמעות שלי, ואז נאנחת.
יש לי הרבה מה לספר להם, אבל אין בי עוד כח לדבר.
אז אנחנו נשארים כמה דקות בשקט, עד שאית'ן נעמד על הרגליים.
הוא מחייך אליי, ולא עוזב את היד שלי.
כשאני מרימה את הראש אני רואה שלוקאס כבר מתקדם אל הרכב.
אני מחייכת אל אית'ן, עדיין מראה לו שהכל בסדר, ומתחילה להתקדם אחרי לוקאס לרכב.

הנסיעה עוברת בשקט.
אית'ן נרדם ברגע שלוקאס התניע את הרכב.
הוא בטח היה מותש נפשית, ושמר הכל לעצמו. 
ואני, עם כל האנוכיות שבי, עדיין בכיתי מולו.
אני מתפללת בתוכי שהוא ימצא את הכח לסלוח לי על זה שאני בוכה מולו כל פעם מחדש.
לא רציתי את זה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.
"תודה, על היום." אני לוחשת כשאנחנו נכנסים הביתה.
לוקאס מחזיק את אית'ן בידיו, ונותן בי מבט חטוף רגע לפני שהוא מתקדם אל המסדרון.
כשהוא חוזר, אני כבר יושבת על הספה ובוהה בחלל הריק.
הוא מתיישב מולי, ונשען אחורנית על הספה.
זה שבר אותי.
שבר אותי הרצון לספר, לשתף, דברים שלא יכולתי לספר לכל אחד.
ועדיין, הרגשתי שאני חייבת.
"ההורים שלי רצו שאלמד מחשבים." אני משלבת את ידיי אחת בשנייה, ומשפילה מבט אל הרצפה.
"הם רצו שארוויח מלא כסף ואעסוק במקצוע מכניס, כי להם אף פעם לא היה מספיק, והם לא רצו שיהיו לנו חיים חסכוניים כמו שלהם."
לוקאס לא זז.
"אחותי למדה אלגוריתמיקה, אבל היא גם ניגנה בכינור. היא הצליחה לשלב בין הדברים שהיא אהבה."
"ומה את אוהבת?" אני שומעת אותו פתאום שואל, ויורה את הראש שלי מעלה.
עיניו האפורות נעולות על שלי, מחכות לתשובה.
הוא מפתיע אותי עם השאלה שלו, ואני לא ממש יודעת איך להגיב חוץ מלענות לו.
"אני מאז ומתמיד אהבתי לבשל. רציתי ללמוד את זה, אבל בגלל מה שקרה.. לא יכולתי." אני מרימה את ידיי אל הכתפיים ומשפשפת את זרועותיי.
"את היית רוצה לפתוח עסק?" הוא שואל כשהוא מושך את העניבה מצווארו, ומתרווח יותר על הספה.
"עסק? הכוונה כמו מסעדה או משלוחים פרטיים?"
"כן." הוא עונה בפשטות, ואני זוקפת גבה.
"למה אכפת לך?"
"כי את אישתי." כל פעם שהוא אומר את זה הלב שלי מאבד עוד פעימה. אני נאנחת, ומחזירה את העיניים אל השולחן, מתבוננת בכלום ושום דבר.
"אני פשוט אוהבת את זה. הייתי שמחה ללמוד את זה כמקצוע, ואז לעשות עם זה משהו."
"בישול, או אפיה?"
"אני לא יכולה להחליט."
"אז למה שלא תלמדי את זה?"
"ככה." אני עונה בייאוש.
אני לא רוצה להגיד לו שזה בגלל שאין לי כסף.
אני לא רוצה שהוא יעזור לי.
לא רוצה לתלות בו תקוות.
לא שכחתי את מה שהוא עשה לי.
"את רוצה ללמוד להיות.. שפית או איך שלא קראים לזה?"
אני שוב מרימה אליו את הראש במבט חושש.
"אני רוצה להיות כמו תומאס קלר."
"מי?"
"תומאס קלר."
"תגידי את השם שלו עוד פעם, אולי אני איזכר."
אני מגלגלת עיניים.
הוא לא יכול שלא להיות דוחה ליותר מ5 שניות.
"זה השף הכי טוב בעולם בעיניי, אני רוצה להגיע לרמה שלו." אני מסבירה.
עיניו האפורות חורכות אותי במבט שנראה שמחשב את כל סודות היקום עכשיו.
"מה הבית ספר הכי טוב בניו יורק?" הוא שואל לבסוף.
"זה תלוי. כל אחד חושב שבית ספר אחר הוא טוב."
"ואיפה את הכי היית רוצה ללמוד?" הוא ממשיך להפתיע אותי.
"אני?" הקול שלי לא מצליח להסתיר את התדמה שבעניין שלו בי.
"את." הוא מאשר.
"זה לא משנה." אני לועסת את שפתיי.
החשש מקונן בי.
למה פתאום הוא שואל את השאלות האלה?
"איפה את רוצה ללמוד דילן?" הוא חוזר על השאלה, טון קולו עמוק יותר.
"המכון הקולינרי הצרפתי." אני נכנעת לבסוף.
ידו נעלמת בתוך מכנסי היוקרה שלו, והוא שולף את הטלפון מהכיס.
"מה אתה עושה?"
"רושם אותך ללימודים." אני מתרוממת מהספה באוטומטיות, ורצה לכיוונו כשאני תופסת בטלפון שלו.
"לא!" אני צועקת.
לוקאס מושך את הטלפון אחורה, ואני מאבדת איזון.
אני נופלת מעליו, והוא תופס בכתפיי.
אני מרימה אליו את העיניים, ומרגישה את ההיסטריה גועה בי.
"אני לא רוצה שתממן לי שום דבר." הוא מתבונן בי בשתיקה, ואני בו.
יש רגע של שקט לפני שאני מכחכחת בגרון ומנסה להתרומם, בתקווה שהוא מבין מה שאני אומרת לו, ובתקווה שהוא גם יבצע.
אבל כמובן, איך לא, עם לוקאס הסיכויים להבנה ואחווה הדדית קלושים.
הוא מהדק את האחיזה שלו בי ולא נותן לי להתרומם.
"אם זה מה שאת רוצה, זה מה שאת תקבלי. את לא צריכה להחזיר לי כלום דילן. מספיק שאת מסכימה להיות נשואה לי." האוויר בריאות שלי מתרוקן, ואני יכולה להרגיש את הלחיים שלי מתחממות.
מה קורה לי?
אבל לפני שאני מספיקה לענות, לוקאס תופס בסנטר שלי ומרים את ראשי למעלה, מתנהג בי בעדינות, כמו תמיד.
"את רוצה ללמוד בבית הספר הזה, כן או לא? זאת שאלה פשוטה." הוא לוחש אל שפתיי.
ושלו כל כך קרובות, עד שאני כמעט ומאבדת כל אחיזה במציאות.
"כן." אני לוחשת בחזרה.
"אז את תלמדי בו."
"לא. אני לא רוצה להיות חייבת לך." החלק ההגיוני בי שעדיין מתפקד מצליח לומר.
"את לא."
"זה הרבה כסף." אני מתעקשת.
"אז תעשי הכל כדי שההשקעה שלי באישתי תשתלם." הוא קובע, ומלטף את ראשי עם היד הגדולה שלו, כשהוא עוזב את פניי ומרים את הטלפון אל האוזן שלו.
אני מנתחת את פניו עד שהוא מתחיל לדבר.
"ביין. כן. תעשה טלפון ותשריין מקום ב.." לוקאס מסובב את ראשו אליי.
"המכון הקולינרי הצרפתי." אני ממלמלת ומנסה לשחק אותה רגועה כשאני מגלגלת עיניים.
סביר להניח שלוקאס לא קונה את זה.
"המכון הקולינרי הצרפתי. כן. לדילן. היא רוצה ללמוד שם. כן. עד מחר. ביי." הוא ממשיך להתבונן בי, עדיין עם המבט המפחיד שלו.
"את תלמדי שם." אני ממצמצת כמה פעמים, ואז נושכת שפתיים במבוכה.
"אתה רציני?" אני לא מצליחה להסתיר את ההלם בקול שלי.
הוא מרים גבה, כאילו מנסה לחשב אם אני צוחקת, אבל אני לא מצליחה לעצור את החיוך שלי.
אני מקווה שהבעת פני לא מגלה לו איך אני מרגישה.
"תודה." אני לוחשת, ואני שוב מרגישה את כף ידו הגדולה מלטפת את השיער שלי.
זאת פעם ראשונה בארבע שנים האחרונות שתחושה של משהו חדש מלבלבת בתוכי, ואני בטוחה שהיא קשורה לעובדה שאני הולכת להגשים את אחד מהחלומות הכי גדולים שלי.
וזה בזכות לוקאס.
"את הולכת להיות הכי טובה שם. ההורים שלך יהיו גאים בך לא משנה איפה הם נמצאים." הוא רוכן קדימה, ומעביר את שפתיו על הלחי שלי, בלי לנשק.
אני משפילה מבט.
הלב פועם לי באוזניים, ואני מרגישה את הדם זורם לי בכל העורקים.
אני מרגישה כאילו האיברים הפנימיים שלי נמסים.
איבר אחד בכל פעם.
אלה לא כאבים.
לא.
יותר כמו משהו שמדגדג לי את הבאן. 
אלוהים אדירים, מה קורה לי?
לו?
לעולם היציב שאני מנסה לבנות בריחוק ממנו?
אני בולעת רוק, ואז מטופפת באצבעותיי רגע לפני שאני אוזרת אומץ, ובבת אחת משלבת אותן בשלו.
ברגע שקצוות אצבעותיי נוגעות בשלו, אני מרגישה את זה.
חום וביטחון והכל מתערבב ביחד בתוך הלב והגוף והורידים שלי ויוצר אצלי תחושה שאני לא מכירה.
כאילו מתהדק איזשהו קשר בלתי מוסבר בתוכי.
לוקאס לא אומר דבר, ואני מרשה לעצמי להציץ אל הפנים שלו.
זה רגע נדיר שאני יכולה לחלוק איתו, ואני יודעת את זה.
ולמרות שארשת הפנים שלו שונה, הנחיריים שלו מתרחבות באיפוק, ושפתיו הופכות לקו דק של הרהורים, הוא עדיין נראה יפה כמו תמיד, פחות מפחיד, ואחר.
"אני יודע שאת לא אוהבת את זה, אבל אני בעלך. אני אמור לעזור לך." הוא חותם את הרגע הזה בכך שהוא קם בעדינות, ומשחרר את האחיזה שלו ממני.
הידיים שלנו מתנתקות, ותחושת הריקנות מכה בי.
הוא חוצה את הסלון ונעלם במסדרון, והפעם אני לא שואלת אותו לאן הוא הולך.
וזה לא כי אני לא רוצה, אלא כי הדופק שלי רועם כל כך חזק, עד שאני יודעת שיש סיכוי שלא אשמע את התשובה שלו בכלל.
אני ממצמצת, ומביטה אל עבר הנקודה האחרונה בה ראיתי אותו.
אני מתחרפנת. 
בוודאות.
ואני לא אוהבת את זה.
אני לא אוהבת את הפרפרים האלו שמתעופפים לי בבטן עכשיו.
אני לא אוהבת את התחושה המוזרה הזאת שבוקעת מתוכי בזמן האחרון, בכל פעם שהוא לידי.
אני לא אוהבת את זה שמעולם בחיי לא הרגשתי כמו שאני מרגישה כשהוא נוגע בי. כאילו הגוף שלי נמס, כאילו אני עולה באש.
אני לא אוהבת את זה שלמרות שהוא מתחזק אימפריית פשע מטורפת, ולמרות שהוא יכול לסיים את חיי ברגע, ולגרום לי רק לקוות לרחמיו, איתו אני מרגישה הכי חם, נעים, ובטוח.
מתחת לשמיכה עבה של ביטחון.
וכל זה מרגיש כאילו הלב שלי מנסה להיאבק בחוסר ההיגיון של הרגש.
ועכשיו התחושה הזאת רק מתגברת.
אז איך, לעזאזל, אני אמורה להמשיך לשנוא אותו?

***

שלום לכולכן!
אני יודעת שהעליתי את הפרק באיחור של יום,
אבל עכשיו העובדה שיש לי יותר זמן פועלת גם לרעתכן, וגם לטובתכן XD
מצד אחד יש לי זמן לכתוב,
מצד שני, יש לי זמן לכתווובבבב XD
מה שאומר שעל כל פרק אני עוברת 80 פעם לפני שאני מרוצה ממנו.
אבל את הפרק הזה היה לי מאוד חשוב לכתוב כמו שצריך..
הוא אמור להיות שזור בהרבה כאב שאני ממש *אבל ממש* מקווה שהצלחתי להעביר.
וראיתן?
לוקאס הוא נסיך, רק תנו לו צ'אנס והוא יוכיח לכן את זה <:
אני מבטיחההה לכן שעכשששששששיו מיידד אני מתחילה לעבוד על מרתון, מבטיחה!
אני יודעת כמה אתן רוצות את זה ועכשיו כשיש לי זמן אני יכולה סוף סוף לעשות את זה!
(וגם סוף סוף לערוך סרטון לסיפור, תודה לאל XD)
אזזז מקווה שאהבתן את הפרק,
וסליחה שהתעכבתי כל כך!
תודה על כל התגובות, הדירוגים, והסבלנות!
ומקווה שאתן מעבירות את הסגר בקלילות!
אוהבת מלא ומחכה לשמוע מה חשבתן 3> 3> 3>