The Aces Vow.

. פרק 16

"He's like fire. Hypnotic to look at, and burns to touch."
-Unknown.

דילן:

המכון הקולינרי הצרפתי השאיר אבק לכל המתחרים שלו.
עם שפים מהשורה הראשונה, שהעבירו בינינו סודות של מתכונים שמעולם בחיי לא חלמתי שקיימים, הרגשתי שאני מגשימה חלום.
וזה היה רק השיעור הראשון שלי.
הבישול, כמו המשפחה שלי , זרם בדמי תמיד.
הדיונים הסוערים איתם על זה שאני רוצה ללמוד במקום כל כך יקר, ולממן את עצמי, היו חלק שגרתי מהיום יום שלי מאז שסיום התיכון התחיל לבצבץ במסלול החיים שלי.
הם רצו שאתעסק במשהו שמכניס יותר כסף, ואני רציתי לבשל ולאפות.
ואז, תחושת האושר הזאת נפגמה לראשונה ביום שההורים שלי נרצחו.
והרצון להגשים את החלום דעך ביחד עם כל שאר החלומות.
אבל עכשיו זה אפשרי, וזה בזכות לוקאס.
מה שלא היה צפוי שיקרה.
בשום פנים ואופן.
אבל זה עדיין קרה.
ובכל הזמן הזה שקישטתי, צילחתתי וביצעתי פקודות שזרקו לכיווני בלי הכרה, המחשבות עליו לא עזבו לי את הראש.
ההתרגשות של יום הראשון התערבבה עם התהייה למה הוא עשה את זה בכלל, ולא הפסיק לרדוף אותי שאם לא הוא, לא הייתי מבשלת בסירים האלה לעולם.
וכשסיימתי את הצלחות הראשון של המנה הראשונה, וקיבלתי את המחמאה הראשונה מהשף הזועם שהזכיר לי באופן מבהיל את גורדון ראמזי, הדבר הראשון שחשבתי היה איך לוקאס אמר לי שבטוח אהיה הכי טובה כאן.
אבל התעשתתי מהר, כי לא היה בטוח שלוקאס יזכור שאמר את המילים האלו בכלל, אם אעצבן אותו מספיק.
כי אמנם לא הייתי נשואה לו הרבה זמן, אבל כבר הבנתי ששום דבר איתו לא בטוח.
גם לא המוות.



אני חוזרת הביתה, מותשת אך מרוצה, בידיעה שאית'ן יחזור הביתה מלהתארח אצל חבר עוד כמה שעות.
אני יוצאת מהרכב המקרטע שלי וחושבת על מה להכין לי לארוחת ערב לשניים, כי לוקאס בטוח לא יכבד אותנו בנוכחותו.
אני מתקדמת כמה צעדים בודדים לפני שבזווית העין אני רואה בחורה בעלת שיער ארוך שחור ומתולתל עומדת מול הכניסה לבניין הכי מאובטח באזור.
"לאיה?" אני שואלת בתקווה שאני קולעת נכון.
הרי לא ראיתי את המשפחה שלו מאז החתונה.
היא מסתובבת, מבט מבוהל מתפרש על הפנים שלה, והיא מסתכלת עליי כאילו היא אייל שעומד להידרס על ידי מכונית ולא יכול לזוז מרוב ההלם.
"מה שלומך? הכל בסדר?" אני מתקרבת אליה בצעדים איטיים, מנסה לשדר רגישות.
אני לא יודעת מה קורה, אבל היא נראית מוזר.
בטח שזה שהיא עומדת מול הבניין כמו מעריצה אלמונית בהתקף פסיכוטי לא תורם לזה.
"באתי לבקר." היא מתעשתת על עצמה ומחליפה את הפאניקה בחיוך.
אני מקשתת גבה בחשדנות.
"אני מקווה שזה לא טיימינג רע, לא הודעתי." היא ממלמלת בבושה.
יש לי תחושה חזקה שגם מהצד שלה זה לא היה ביקור מתוכנן.
"זה לא טיימינג רע בכלל, בואי, תעלי." אני משדרת אליה את החיוך הכי מזמין שלי.
"בכנות, אין לי מושג אם לוקאס בבית." אני מודה כשאנחנו נכנסות לפנטאהוז.
אני מניחה את התיק שלי על שולחן המטבח בנונשלנטיות, ומסתובבת כדי להתבונן בה.
לא רציתי להוסיף שלא דיברתי איתו או ראיתי אותו כבר כמעט שבוע, מאז שהוא עשה משהו בלתי נתפס והתנהג אלי באובר נחמדות.
"זה בסדר, אני יכולה לחכות." היא עדיין מתביישת, כשהיא מתקדמת בצעדים קטנים לכיוון הסלון, ומתיישבת.
היא מושכת את שרוולי החולצה שלה על ידיה, ונראית כל כך אבודה, עד שהלב שלי יוצא אליה.
אני לא יודעת מה היא עוברת, אבל זה בטח לא קל להיות בת למשפחה כמו של לוקאס.
אני בקושי מצליחה להתמודד עם בעלי, ועם כמה שאימא שלו מדהימה, יש לי תחושה שאבא שלו הוא לא בדיוק אב השנה.
"את רוצה לשתות משהו? לאכול? בדיוק למדתי לבשל מנה יוקרתית מטורפ-" אני קוטעת את עצמי.
אולי לוקאס לא יתלהב כל כך מהעובדה שאשתף את המשפחה שלו בעובדה שהוא כנראה הולך להוציא עלי אלפי דולרים בזמן הקרוב.
"לא, זה בסדר. אני בסדר." היא מייחסת אפס חשיבות לדברים שלי, תודה לאל.
אבל זה לא גורע מהעובדה שהדעה שלה נראית מוסחת לגמרי.
אני נושכת שפתיים.
להתערב או לא להתערב בסאגה הנוכחית של משפחת ג'קסון?
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתקדמת אליה.
הילדה במצוקה.
לא משנה כמה לוקאס יכעס עליי, ולא משנה כמה אני לא יודעת מה היחסים ביניהם, אם היא החליטה לבוא לפה, היא כנראה צריכה אותו.
ורק אלוהים יודע מתי הוא יכול להגיע.
ואם הוא בכלל יעזור.
"קרה משהו?" אני שואלת כשאני מתיישבת בספה שמולה.
היא מרימה אליי את העיניים הכחולות והמהפנטות שלה.
"הכל בסדר."
"רק עכשיו שמתי לב שאני מוקפת באנשים עם עיניים כחולות ויפות, ורק לי יש צבע חום קקי. לא פייר." אני מנסה להקליל את האווירה.
לאיה מחניקה צחוק קטן, ואני רושמת לעצמי ניצחון.
מהרגע הראשון שראיתי את הילדונת הזאת חיבבתי אותה.
"אני אנסה לתפוס את לוקאס בטלפון." אני מציעה.
לאיה מפנה מבט מודאג אל החלון, ואני שולפת את הנייד שלי מהכיס, בתקווה שבעלי יעזוב את האקדח שהוא כנראה יורה בו עכשיו, ויענה לי.
"דילן." הוא מדלקם את שמי מהצד השני של הקו עם אפס רגש.
אכזבה מציפה אותי.
חשבתי שהוא ישאל אותי איך היה היום הראשון שלי, או לפחות מה בישלתי.
אבל כבר ניחשתי שאין לי מה לפתח איתו ציפיות.
"היי, איפה אתה?"
"בעבודה." הוא עונה כמובן מאליו.
אני מגלגלת עיניים.
"לאיה באה לבקר אותנו. מתי תחזור?" אני שואלת.
"לבקר?" הוא נשמע כאילו הוא מחניק צחוק לא מאמין.
אבל אין סיכוי שזה מה שקורה.
"פאקינג שיט. תעבירי לי אותה." אני ממצמצת לרגע, מופתעת מהשינוי הדרסטי מהאדישות לעצבים, ומתקדמת אל לאיה.
"זה לוקאס. הוא רוצה לדבר איתך." אני מוסרת לה את הנייד.
"תודה." היא ממצמצת, מהססת, ואז לוקחת אותו מידי באיטיות.
"מה?" הטון שלה הופך נרגז.
זה כנראה משפחתי.
"כי חשבתי שתהיה פה." היא מפנה אלי מבט זועם, ואז כתפיה נשמטות.
"אני לא מבינה איך היא מסוגלת לסבול אותך בכלל. בסדר. ביי." היא מנתקת את השיחה ומושיטה לי חזרה את הנייד.
"הכל בסדר?" אני לוקחת ממנה חזרה את הנייד, למרות שאני לא ממש רוצה להתערב.
יש לי תחושה שלוקאס לא יקבל את זה בזרועות פתוחות.
"כן. הוא פשוט אח מפגר. הוא אמר לי לחזור הביתה, ואני לא רוצה לחזור הביתה." היא נאנחת, ונופלת אחורנית עם גופה על הספה בייאוש.
"את לא צריכה לחזור הביתה." אני פולטת, למרות שאני מתכוונת לכך.
היא מרימה את ראשה במבט המום מתובל בחשד.
"הכל בסדר. אני אדבר איתו. אם יש לך בעיות, את מוזמנת להישאר כאן כמה שאת רוצה." אני מרגישה שאני צריכה לעזור לה.
"הוא לא יקבל את זה."
" זה גם הבית שלי. ואם אני אומרת שאת יכולה להישאר, אז זה בסדר." אני אעמוד מאחורי המילים שלי, לא משנה כמה לוקאס יתעצבן עליי אחר כך.
"לא. אני אומרת לך. הוא שונא שאני ואבא שלי רבים ושהוא צריך לגשר בנינו, כי הוא תמיד בצד של אבא שלי. אבל אין לי לאן לברוח כשאבא שלי כל כך מעצבן אותי. הוא אף פעם לא מצדד בי. גם אימא שלי לא. ואם הוא ידע שאני נשארת כאן, הוא ממש יכעס עלייך." היא מתרוממת באיטיות מהספה, ומתחילה לכסוס ציפורניים.
"אל תדאגי, אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר. לוקאס לא יכעס, אני אדבר איתו." בולשיט בערימות.
סביר להניח שהיום זה יהיה השיעור הראשון והאחרון שלי במכון הקולינרי עם העצבים שאספק לו הערב.
"את כל כך נחמדה. בטוח שהוא לא מחזיק אותך פה בכח? איך יכול להיות שמישהי כמוך אוהבת את האידיוט הזה?" היא שואלת, ואני כמעט מתפתת שלא לענות לה שהיא קלעה בול.
אני מתכופפת מולה, כי מרגיש לי שלעמוד מעליה ולהתבונן לה בעיניים בזמן שאני מדברת אלה ומזמינה אותה להישאר כאן, זה מתנשא.
"אהבה זה דבר לא ברור בכלל. את תדעי כשתתאהבי." אני עונה בחיוך קטן.
זה היה נכון, אבל זה היה כמעט קומי לחלק עצות אהבה לאחותו הקטנה של בעלי, בהתחשב בעובדה שרמת הניסיון שלי ברומנטיקה בטח שוות ערך לשלה.
"אני לא יכולה להתאהב באף אחד. כל הבנים שם בחוץ הם לגמרי דושים." היא מנפחת לחיים.
"נכון, אבל יש כאלה שלא, ואני בטוחה שאת תצליחי למצוא את האחד בשבילך." אני מחייכת אליה.
היא מחייכת אלי חיוך יפייפה כמאשרת שהיא אוהבת את מה שאמרתי, ואני מתרוממת.
"רוצה משהו לאכול? לשתות? אני יודעת להכין אחלה טוסט בצורה של דינוזאור. אית'ן מת על זה."
"אני.. " היא מהססת, ואני מניחה יד על כתפה.
"בבקשה תרגישי חופשי. את המשפחה שלי עכשיו, ואני רוצה שתדעי שיש לך לאן לבוא. גם אם אחיך הוא אידיוט מעצבן."
היא מרימה אלי את הראש, והעיניים שלה כל כך מלאות בתקווה עד שמתכווץ לי הלב.
אלוהים אדירים, על איזה אח ילדה מדהימה כמוה נפלה?
אני לא יודעת מה קורה בינה לבין המשפחה שלה, אבל אני יכולה לנחש.
אני לא רחוקה מהגיל בו אני וההורים שלי היינו מתווכחים על בסיס קבוע.
"אני אשמח לטוסט בצורת דינוזאור." היא לבסוף מאשרת, וסוף סוף אני רואה על פניה חיוך.
אחרי שאנחנו מכינות ביחד לאכול ומתיישבות לשולחן, לאיה משתפת אותי בעובדה שהיא עומדת להירשם לאוניברסיטה שהיא לא כל כך רוצה ללכת אליה, ושזה מה שהתסיס את כל המריבה בינה לבין ההורים שלה.
החלום שלה והציפיות של ההורים שלה ממנה היו שני דברים שונים לגמרי.
הזדהיתי איתה, והבנתי את הקשיים שלה, אבל לא רציתי להגיד לה שהיא צריכה לעקוב אחרי החלומות שלה, כי לא ידעתי למה זה עלול להוביל.
"את יודעת?" היא קוטעת את הנושא.
אני משעינה את הראש על ידיי, ומתבוננת בה בשאלה.
"זה מדהים, איך לוקאס לא שכח אותך מהרגע שפגש אותך, וכמה הוא חיפש אותך עד שמצא, ואז התאהבתם. אין כמעט סיפורי אהבה כאלה. את כל כך ברת מזל." היא נאנחת.
"מה?" אני עונה אוטומטית, ומרימה את הראש בהפתעה.
"שכח אותי? חיפש אותי? על מה את מדברת?" עיניה של לאיה מתרחבות.
"אני אמרתי שהוא הכיר אותך? התכוונתי כאילו, מחוף הים. ברור." זה נשמע כמו תירוץ עלוב והיסטרי לעובדה שהיא מסתירה ממני משהו שהיא יודעת, ושאני כנראה לא.
בדיוק ברגע הזה, דלת הבית נפתחת, ובעלי, שמתחזק לצערי גם את תואר האח של הילדה המקסימה הזו, נכנס הביתה.
הוא לבוש בחליפה האלגנטית שלו, ושיערו לא מסורק הפעם האחורה.
הוא פרוע.
ונראה שהוא עזב הכל ונסע לפה רק כדי להיכנס באחותו.
"מה את עושה פה? אמרתי לך לעוף הביתה." העיניים שלו בוערות.
אני קמה מהכיסא, ומיד נעמדת לצידה.
הוא מתעלם ממני, למרות שאני מנסה להחזיר לו את אותו מבט רושף.
זה לא היה כזה קשה להעתיק את המבט שלו.
חייתי עם אישיות.
ראיתי אותו ברוב הצעדים שלו, הספקתי לנשום את החיים המסוכנים שלו, וידעתי שאני יכולה גם לאמץ את הפרסונה שלו.
וזה לא היה כזה קשה, בהתחשב בעובדה שכל מה שהוא עשה זה לכעוס, להיות אדיש, ולפצפץ ראשים כל היום.
לאיה מרכינה את הראש ונאנחת.
"אני אלך, רק תרגע כבר." אני מרימה ידיים בכניעה.
"היא לא הולכת לשום מקום." אני מתערבת.
לראשונה מאז הוא נכנס הביתה, לוקאס מפנה אלי מבט ונזכר שגם אני קיימת.
"אתה אחיה. תנסה להבין אותה. היא סך הכל רוצה הפוגה מהבית, מה יפריע לך אם היא תישאר כאן כמה ימים?" אני שומרת על טון הגיוני ושקול.
"היא לא נשארת כאן." הוא קובע, ומתקדם אליה בצעדי ענק.
"קומי, ולכי הביתה. עכשיו. אני לא נכנס לעוד ויכוח עם אבא רק כי לא מתאימה לך האיכות של כפית הזהב שאימא ואבא מנסים לדחוף לך לפה." הוא נשמע סוער, אבל הקול שלו אדיש.
"לאיה." אני אומרת את שמה בביטחון, והיא מפנה אליי מבט.
אחיה עושה את אותו הדבר.
אני מסמנת לה עם הראש ללכת להיעלם לאחד החדרים, למרות שאין לי מושג אם היא מכירה את הבית הזה מספיק טוב או לא.
ולהגיד לה שיש לי חדר משלי יכול להוות סיכון להסכם שלי עם לוקאס.
מה שבכל מחיר לא רציתי שיקרה.
למזלי לאיה מבינה אותי, ולוקאס עוקב אחריה בעיניו כשהיא עוזבת למסדרון.
אני יכולה לראות את הוריד במוח שלו בולט, ואני לא בדיוק יודעת מה מחכה לי, אבל אני מניחה שזה לא ברכת שלום והתעניינות באיך אני מרגישה היום.
"איך קרה שאת מרגישה שאת יכול לעשות מה שאת רוצה? כי נתתי לך משהו?" אני מצמצמת עיניים לכיוונו. לא חשבתי שלוקאס ינופף עם זה מולי.
"זה לא מה שאני רוצה. היא פשוט לא רוצה לחזור הביתה. למה אתה לא מנסה להבין אותה?" אני לא יודעת למה אני מנסה, סביר להניח שהוא לא רוצה לנסות להבין אותה.
"אז עכשיו את חושבת שאת יכולה להתערב לי בעניינים, ולעשות מה שבא לך, רק בגלל שעזרתי לך קצת?" לוקאס שואל בשקט.
זה היה ברור שאחת הסיבות שכולם כל כך פחדו מבעלי הייתה כי הוא רק לעיתים נדירות הרים את הקול.
השקט שלו היה הדבר הכי מפחיד בו.
אני בולעת רוק.
האווירה מתוחה, וגם אני.
העיניים האפורות שלו יותר מתות מבדרך כלל, והוא מתקדם לכיווני.
כל מה שאפשר לשמוע זה את הצעדים של הנעליים היוקרתיות שלו ששוברים את השקט.
הוא נעצר מולי, ומרים את ידו אל שיערי הקצר.
הוא מטה את ראשו.
חוקר אותי.
ומחליק את ידו הגדולה על שיערי בעדינות שנראית מזויפת כשהגיעה מגופו השרירי שמקרין זעם.
המגע שלו קר וחמים בו זמנית.
אמנם הלב שלו, מחזיק רק בתואר הקור.
אני דרוכה, ומתוחה.
אני מרגישה את המגע שלו בי, ועדיין משתדלת בקושי לנשום.
"את טועה דילן. ואת הולכת לגלות את זה בדרך הקשה." הוא לוחש, והפה שלו כל כך קרוב לשלי עד שאני מרגישה את הנשימות שלנו נמסות זו לתוך זו.
הדופק שלי מהיר, כששלו איטי ורגוע.
העיניים שלו שורפות כל מקום בהן הן נוחתות על הגוף שלי.
ועדיין, עם כל הזעם הזה שמופנה כלפיי, שמופנה כלפי העולם, הוא מטריף את המוח שלי.
"אולי תלך להתעסק בלהרביץ לאנשים מה שאתה באמת אוהב לעשות, ותיתן לי לנסות לסדר את מה שאתה כרגע הורס? הרי אין לך מספיק רגשות להכיל את מה שאחותך כנראה עוברת, זה ברור. אז אולי פעם אחת בחיים שלך, תתמתן?" אני שואלת באיטיות, בעדינות, ברוגע.
אני יודעת שהמילים האלו לא יזיזו לו.
"כי זה מה שאבא שלי רוצה. ואצלנו, נאמנות סמיכה יותר מדם. את בטוחה שאת רוצה לנסות אותי דילן?" הוא תופסת בקצווה משיערי, ומקרב אותה לשפתיו.
"אני כבר ממזמן הפסקתי לנסות אותך, אני רק רוצה להבין מה לעזאזל מפריע לך שאחותך הקטנה תישאר פה?" אני נועלת את מבטי על שלו, למרות ששפתיו במרחק סנטימטרים ספורות משלי, ולמרות שאני בקושי יכולה לנשום.
"איזה מזל שהתחתנתי כדי שתהיה אישה שתגיד לי איך לנהל את החיים שלי." הוא מחזיר לי בקור, ועוזב את שיערי כשהוא מתרחק ממני בבת אחת.
זהו.
הוא הצליח לפרוט לי על מיתר העצבים האחרון.
"להזכירך, החתונה הזאת לא הייתה מבחירה!" אני מרימה את הקול.
"בטח שכן. היו לך שתי אופציות. יכולת לבחור גם לזרוק את אית'ן למשפחה אומנת. אבל את אישתי עכשיו, ואת שלי. ואין לך מה לעשות עם זה חוץ מלהתנהג כמו אחת." הוא מדלקם אל פניי בלי בושה, בזמן שהוא פשוט את הג'קט היוקרתי שלו, ומתחיל לקפל את שרוולי החולצה שלו על מרפקיו.
אני מביטה בו בשנאה יוקדת.
איך חשבתי שהוא יכול להשתנות?
מה לעזאזל גרם לי לחשוב שהוא בסדר, רק כי הוא החליט לסדר לי מקום בבית ספר קולינרי יוקרתי?
זה בטח לא היה בשבילו יותר מלבזבז על זוג נעליים חדשות.
לא ידעתי כמה כסף מושחת הוא מגלגל מהסמים הדפוקים שלו, אבל הייתי בטוחה שמספיק.
"אני שונאת אותך!" אני צווחת, לא מצליחה לעצור את עצמי מלצמצם את המרחק הקטן שהוא יצר בינינו ולחבוט בו באגרופיי.
הם קטנים, ולא מזיקים, לא משנה כמה פעמים אני חובטת בו.
אני מוציאה עליו את כל הכעס המצטבר מהנקודות הרגישות שהוא נגע בהן במשפט הזה.
לוקאס תופס במפרקי ידיי ועוצר אותי בפתאומיות.
אני מרימה אליו מבט מתריס, מרגישה את הדמעות שממזמן כבר שוטפות את הפנים שלי.
"למה אתה מנסה לשגע אותי?! למה?! תגיד לי למה?!" אני לא עוצרת את עצמי מלצרוח.
אני כל כך מותשת נפשית ממנו.
"תגיד לי! תענה לי! עכשיו!" אני מנסה להשתחרר ממנו, אבל הוא לא נותן לי.
במקום זה הוא מושך אותי אליו.
"כי את שלי דילן. את שלי. אתמול, היום, שלשום. שלי. אני לעולם לא אתן לך ללכת. הבנת? שלי." הוא לוחש אל שפתיי, כאילו זה ברור מאליו.
"שלך? אני לא שלך! אתה לא אוהב אותי! לא אכפת לך ממני, אתה סתם רכושני, זה לא כי אתה רוצה באמת שאהיה שלך! אתה הולך ובוגד בי, נעלם לשבועות, לא שואל אותי לשלומי, ולא בוטח בי! ואז אתה אומר לי שאני שלך?!"
"לא היינו נשואים אז. אבל אני לא אעשה את זה יותר. אבל אני גם לא אגע בך עד שתתחנני. עד שתפסיקי להפר את המילים שלי. את הולכת ללמוד בדרך הקשה. ואת זאתי שתסבלי מזה." אני מפסיקה להיאבק בו.
"אסבול מזה? אני? לסבול?" אני מנידה בראשי כלא מאמינה.
"תגיד לי, בעלי היקר, להפוך אותי לאסירה שלך לא היה מספיק? אתה חושב שאתה יכול לאמן אותי כאילו אני חיית המחמד שלך? שאין לי רגשות? אז יש לי חדשות בשבילך. תן לי לשכתב בשבילך את התסריט הרומנטי שלנו- אתה לא הבעלים שלי, ואני לא החיה שלך. אתה לא יכול להפוך אותי לשלך בלי רגש. אתה יכול להיות חסר לב, אתה יכול לבגוד, אתה יכול להיות רוצח, אתה יכול להיות מפלצת. אבל אני לעולם לא אהיה שלך כי אתה לא יכול לאהוב. לעולם." אני מתנתקת ממנו בכוח, ובפעם הראשונה, גם מצליחה.
כנראה משהו במילים האלו הפעם תפס אותו לא מוכן.
אין לי מושג מה מהן, וגם לא אכפת לי.
אני מתבוננת בו, חורטת את מבטו הקפוא בזיכרוני היטב, למרות שאני יודעת שזו בהחלט לא תהיה הפעם האחרונה שהוא יסתכל עליי ככה, ומנגבת את הדמעות שלי.
"אני טיפשה שאי פעם תליתי תקווה בזה שיש לך לב בכלל."
הוא רק מתבונן בי באדישות, ולא אומר דבר כשאני לוקחת נשימה עמוקה, מושכת באפי ומסתובבת.
אני מתחילה להתקדם למסדרון, וזו הפעם הראשונה שאני עוזבת ויכוח ולא הוא.
לוקאס ג'קסון הוא סתירה.
הפרעה מושלמת תחת שליטה מועטת.
ועצם העובדה שהייתי כל כך טיפשה ונאיבית מספיק כדי להאמין שלאידיוט האלים הזה איכשהו אכפת ממני ברצינות, גרמה לי להתבייש בעצמי בצורה מחפירה.
ומה שהכי גרוע, זה שאני כבר יכולה להרגיש את הלב השבור הזה משמיע את הסדק הזעיר הראשון שלו.


***

שלום לכולם!
סליחה שהתעכבתי בהעלאת הפרק, אבל אגיד שוב, עכשיו כשיש ליזמן אני יותר בעייתית XD
ישבתי כל היום על הפרק הזה, ואני עדיין בבעיה איתו, אבל מיציתי ואני מקווה שתאהבו אותו בכל מקרה XD
תודה על כל התגובות והדירוגים,
שמחה שפרק קודם הצלחתי להעביר לכן את כל מה שרציתי (חשבתי שיהיה לי יותר קשה),
אבל כרגיל אתן מהממות ותומכות 3>
תודה רבה לכן על כל הדירוגים והתגובות, ועל הסבלנות במיוחד!
אז.. פרק לא קל בהחלט, אבל מי אמר שפרק הבא לא הולך לשבור את כל החוקים? אולי? לא יודעת (;
אבל עדיין מקווה שאהבתן!
מחכה בציפייה לשמוע מה אתן חושבות, ושיהיה צום קל למי שצמה וגמר חתימה טובה!
אוהבת המון 3>