The Aces Vow.

. פרק 14

" The most beautiful chaos for me to be in, is your arms."

- Unknown.

דילן:

האור של השמש שחודר מהחלון אל החדר, מעיר אותי.
אני משפשפת את העיניים בידיעה שהן שורפות, בגלל שחכמה שכמוני שחכה להוריד את האיפור.
אני מסיתה את הראש הצידה, והמיטה ריקה.
ריקה וקרה.
בדיוק כמו החדר הזה.
אני לא רוצה להתמקד באיפה לוקאס נמצא עכשיו, וזה לא משנה לי.
יש לי מגוון של תוכניות איך להתנקם בו, ותכננתי להגשים כל אחת מהן.
כי לא משנה מה קרה אתמול, שום דבר מזה לא שטף את השנאה שלי כלפיו.
ג'ני השאירה לי מיליוני הודעות, מנסה להבין לאן נעלמתי בלילה.
אני מעדיפה שלא לענות לה כי היא תשגע אותי.
אני יוצאת החוצה, ומסתכלת מסביב.
הבית ריק, ואין שום זכר או סימן לכך שלוקאס היה כאן בכלל.
אני תוהה אם הוא עזב עוד בלילה, מה שבתסריט אחר היה פחות סביר.
אבל עם לוקאס שום תסריט לא מוכתב מראש.
אני מכינה לעצמי ארוחת בוקר, ומבררת אם אית'ן נהנה בערב אצל החבר שלו.
לא ראיתי אותו כבר 24 שעות, ואני מבטיחה לו בשיחת הטלפון הקצרה שלנו שאבוא לקחת אותו היום בזמן.
אני מסמסת לג'ני שאני בחיים, ומתארגנת לעבודה.
מהרגע בו אני יוצאת מהבית עד שאני מגיעה לעבודה, אני נשארת עם כל מה שקרה בלילה.
הלחיים שלי כבר לא בערו, והלב שלי כבר לא פעם, אבל הנגיעות והקרבה של לוקאס אלי היו טריים.
בזמן המשמרת, אין רגע אחד שאני לא חושבת עליו.
ולפני שאני מספיקה לשים לב, אני ממלאת את החובה היומית שלי, ונאלצת לסיים את המשמרת ולחזור הביתה, ולחכות עד שיגיע הזמן שלי להוציא את אית'ן מהגן.
אני מחתימה כרטיס, ויוצאת החוצה מהבניין.
אני לא מספיקה להתקדם כמה צעדים לפני שאני רואה את הג'יפ הלבן של לוקאס מחכה לי.
אלוהים אדירים.
מה לעזאזל עשיתי עכשיו שלא מצא חן בעיניו?
נשמתי לא נכון?
אני מתקדמת אליו בפנים זעופות, ודופקת על החלון השחור, מודעת עד כאב לעובדה שהוא יכול לראות את הפנים שלי, ואני לא יכולה לראות את שלו.
החלון נפתח, והחיוך הזחוח של ביין מתגלה למולי.
לוקאס יושב בצד הנהג, מה שמפליא אותי.
המאמץ שלו לנהוג לבד אמור להיות קדוש מידי, אם יש אופציה שלא.
הוא אפילו לא מסתכל עלי, אבל אני מסתכלת עליו.
שום דבר לא יעזור.
היופי הבלתי רגיל שלו תמיד יתפוס אותי.
"מה אתם עושים פה?" אני שואלת.
"בעלך לא מת על זה שאת מסתובבת לבד." ביין מושך בכתפיו.
"אה, עכשיו לעקוב אחריי הפך להיות דבר קבוע? אין לכם גופות לייצר או סמים למכור?"
"תעלי דילן." לוקאס לא נשמע סבלני במיוחד, ואני תוהה למה הוא כאן בכלל אם אין לו כח לשמוע אותי.
"לא. אני הולכת הביתה לבד." אני אומרת, ולוקחת צעד אחד אחורה כשאני מתחילה להתקדם במורד הרחוב.
לוקאס לא נשאר חייב, ומתקדם עם האוטו עד שהוא עולה עם הגלגלים המפלצתיים על המדרכה.
ברור שלא אכפת לו שהוא חוסם את הדרך של אנשים אחרים מלבד את הדרך שלי בברוטליות.
"לוקאס!" אני צווחת את שמו.
"את מוכנה לעלות כבר?" הקול שלו קפוא.
"אתה מוכן להיות פחות מרגיז?" אני שואלת.
לוקאס לוקח נשימה עמוקה ולוחץ את גשר אפו בין אצבעותיו.
"כן. אני מוכן להיות פחות מרגיז. תעלי כבר על האוטו המחורבן." אני מצמצמת לכיוונו עיניים.
"אם היה לי משהו להרביץ לך איתו, הייתי עושה את זה. שתדע." אני מבהירה, ופותחת את הדלת האוטו כשאני עולה בכעס, בתקווה שהוא מרגיש אני הזעם שלי בכל החלל העצום של האוטו.
לוקאס מתחיל לנסוע, ואני מפנה מבט אל ביין.
הרגליים שלו מתוחות על הדאשבורד ואני כמעט מקיאה מהתמונה המחרידה שצפה לי בראש.
"שתדע לך ביין, שאסור לשבת כמו שאתה יושב." אני מצהירה, והוא מפנה אליי את הראש.
"על מה את מדברת?"
"תראה, עם המהירות שלוקאס נוסע בה הסיכויים שהוא ידפוק ברקס רציני, או יעשה תאונה אי פעם, מאוד גבוהים. ואז הכרית אוויר עלולה להיפתח לך על הרגליים, ולהכניס לך את הברכיים לתוך הפרצוף. ככה שאם התאונה לא תגמור אותך, הברכיים שלך בטוח כן. אני ממליצה לך להוריד את הרגליים מהדאשבורד ולשבת כמו בן אדם." אני מבהירה.
"מה? על מה את מדברת?" הוא שואל.
"הרגע הסברתי." אני שולפת את הטלפון, ואין לי שום הודעות חדשות, אז אני מחליטה להיכנס לפייסבוק כדי להיראות עסוקה.
"את רצינית?"
"כמו התקף לב." אני עונה כשאני מרפרפת בלי מטרה בניוז פיד.
"בחיי, לך ולבעלך יש את אותן תשובות. ממש זיווג משמיים." ביין ממלמל, ואז נאנח כשהוא מוריד את הרגליים מהדאשבורד.
בטח.
אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל אני רוצה להגיד לו שאנחנו זיווג מהגיהנום.
אני לא אומרת את זה.
"תגידי, מאיפה את יודעת על זה?" ביין שואל.
אני מרימה את העיניים מהמסך.
"מהאינטרנט. זו מעין רשת תקשורת נתונים בעלת היקף כלל עולמי. בדר"כ אפשר למצוא שם מידע מאוד יעיל ואפקטיבי. יש אותה גם פה, בטלפונים. יודע מה זה טלפונים?" אני מרימה את הטלפון שלי ומטלטלת אותו.
"את מדברת יותר תוקפני מהרגיל." הוא מציין בשעשוע ברור.
"כי את אוצרות הזהב שאני מייצרת אני שומרת לאנשים שהם לא בעלי שכאן, והחברים שלו. עד עכשיו אלה היו ברכות." אני עונה באדישות.
"אואה לוקאס, בחיי נפלת על אחת קשה. אני מקווה שתעמוד בזה." לוקאס לא עונה.
אני מתאפקת לא לגלגל עיניים.
פשוט נהדר.
ביין יורד עליי, ולוקאס נותן לו. ואני יודעת שזה לא בגלל שהוא ממוקד בכביש.
ממש בעל למופת.
"את חייבת להיות קצת יותר נחמדה דילן, באמת. זה לא בריא, זה גורם לקמטים. לוקאס עלול להחליף אותך בגרסא אסיאתית קטנה ומשודרגת תוך שנתיים גג." ביין צוחק מהבדיחה של עצמו, ואני מרגישה את הדם שלי מבעבע מחת לעור.
"תגיד ביין, התחת שלך לא מקנא בכמות החרא שיוצאת לך מהפה?" אני תוקפת בחזרה.
ואז אני שומעת את זה.
לוקאס מדמה משהו שנשמע כמו נחירת צחוק.
נדמה היה לי ששמעתי את זה?
אני לא יודעת, אבל צלצול טלפון קוטע את החלפת המילים האותנטית ביני לבין ביין עוד לפני שאני מספיקה להבין.
זה מעין צלצול קצר, ניתוק, שוב צלצול קצר, וניתוק.
זה לא נשמע צלצול טלפון נורמאלי בשום צורה.
נדמה לי שפעם ווקר סיפר לי, שבעולם התחתון יש להם הרבה קודים שאף אחד לא יודע עליהם.
יש לי תחושה חזקה שזה אחד מהם, כי ברגע שהוא נשמע, לוקאס מותח את שפתיו כמו זאב בהתקף עצבים.
"מה קורה?" אני שואלת מהמושב האחורי, קלולס לגמרי, כמו ילדה קטנה שאין לה מושג לאן הולכים.
ביין מרים את היד כאילו מבקש ממני להיות בשקט, והמבט הנינוח שהוא משדר בכל פעם מתחלף לרציני כמעט כמו של בעלי.
לוקאס שולף את הטלפון מהכיס, ולמרות שהוא ממשיך להסתכל בכביש, אני עדיין לא אוהבת את זה.
"תראו, אין לי שום עניין להתערב לכם בתכניות, אבל לא מדברים בטלפון כשנוהגים!" אני יודעת שלא אכפת לו מהקנס, ובטח לא ממה שאני אומרת, אבל אני לא יכולה להסתכן.
הוא מפנה את ראשו אחורנית, ותוקע בי מבט עצבני ומפחיד כשהוא מצקצק בלשונו כאילו אני בעיה שהוא צריך להיפטר ממנה.
וזה עצוב, וגם מצחיק, ואם בכל צחוק יש טיפת אמת, פה האמת טפטפה כמו עודף רוטב מטאקו.
כי האמת היא שאם אגרום לו ולו לבעיה אחת קטנה, הוא עוד עלול לבעוט אותי מהאוטו בלי לחשוב פעמיים.
"ביין." הוא אומר את שמו כשעוד מביט בעיניי, מסובב את ראשו חזרה ומעביר לו את הטלפון.
"זה ביין. כן. לא. אוקיי. כן. אנחנו בדרך." ביין מנתק את השיחה, ונאנח.
"דבר כבר." הבעל הלא סבלני שלי דורש בתקיפות.
"העסקה לא הצליחה, הם עלו עליהם. הם מנסים לצאת משם בלי לעורר מהומה, אבל נראה שהרוסים לא יתנו להם לצאת משם."
לוקאס מכווץ גבות. הרוסים.
נראה שמקרי חירום כאלה לוקאס והאנשים שלו רואים בתדירות מדכאת בזכות הרוסים האלו.
"מה אתם הולכים לעשות עכשיו?" אני שואלת.
אני יכולה לראות דרך המראה איך לוקאס מכווץ את עיניו, ואיך ביין נשען אחורה.
משהו הולך לקרות. אין לי מושג מה. אבל ברגע שאני מרגישה את ההדף מלחיצת הדוושה של הרגל של לוקאס, אני מבינה שזמן המשחקים נגמר.


האוטו חונה בחריקה מטורפת על הכביש, ולוקאס וביין יוצאים עוד לפני שאני מספיקה להבין שאני בכלל צריכה לשחרר את החגורה.
"דילן, תישארי באוטו, אני לא צוחק!" לוקאס צועק לכיווני כשאני פותחת את הדלת, ואני ממצמצת כמה פעמים עד שאני קולטת איפה אני נמצאת.
בניין אפור, מתקלף, ולא אטרקטיבי במיוחד למגורים, ניצב מולי.
אני סורקת את המקום, ונראה שאנחנו מבקרים במעין אזור תעשייה נטוש.
כל הבניינים מסביב נראים אותו הדבר, והאזור זקוק לשיפוצים בדחיפות, אלא אם כן לנדל"ן האזורי לא כל כך בוער למכור כאן משהו.
אני מסתכלת על דלת הכניסה של הבניין.
לוקאס וביין נכנסו לפני רגע.
אני לוקחת נשימה עמוקה, וברגע שאני סוגרת בחזרה את הדלת, אני שומעת יריות ופיצוצים שמגיעים מכיוון הבניין.
וזה כבר לא משעשע אותי.
אני צונחת מיד על רצפת האוטו בעיניים פעורות.
שום ניסיון בעבודה כמו שלי לא יכול לגרום לי להתרגל לדבר האמיתי.
הנפש שלי לא חזקה.
אני יודעת לעמוד בדברים מסויימים, אבל כשזה מגיע לאירועים שמזכירים לי למה היום אני יתומה, אין לי שום שליטה במחשבות וברגשות שלי.
אני נושכת את השפתיים כמעט עד זוב דם, וממשיכה לשמוע את אותה מנטרה דוחה של יריות ופיצוצים.
ואין לי מושג מה קורה עם בעלי.
"תצא כבר!" אני שומעת את הקול שלו, ומציצה מבין המושבים האחוריים של האוטו.
לוקאס וביין יוצאים מהבניין אחרי דקות ארוכות, עם עוד כמה אנשים שאני לא מכירה.
"לכו, ניפגש שם!" אני רואה את ביין מצביע לכיוון אחד.
"מה עם הבוס?!" אחד מהם שואל.
בוס?
לוקאס?
מה קורה כאן?
"הוא יהיה בסדר, זוזו!" , וכל האנשים כמו צבא חיילים מתוקתק מבצע את מה שהוא אומר.
אני לא שמה לב שהדלת נפתחת, ואז משתנקת ומפנה את הראש.
לוקאס נכנס לאוטו במהירות, סוגר את הדלת וחוגר כשהוא נאנק בשקט.
"מה קורה כאן?" אני שואלת, מנסה להשוות נימה רגועה לקול שלי, אבל יוצא לי ציוץ לא מוסבר במקום.
"כלום. תחגרי. אנחנו עפים מפה." הוא פוקד.
"וביין?"
"אל תדאגי לו." לוקאס אומר, ואני מתרוממת ומתיישבת במושב.
הידיים שלי עדיין רועדות, ובמשך כל הנסיעה אני מנסה להירגע, בזמן שלוקאס דוהר לכיוון הבית.
לוקאס מחנה בחניון התחתון של הבניין, שלא הייתי מודעת עד עכשיו לקיומו.
הוא מלא במכוניות מפוארות, אבל זה משהו שהייתי צריכה לנחש.
כשאנחנו יוצאים מהאוטו, אני שואפת אוויר מבין השיניים בפעם המאה, ואז מפנה מבט אל לוקאס.
העיניים שלי מתרחבות.
המראה שלו תופס אותי לא מוכנה.
"לוקאס, מה זה לעזאזל?" אני רצה לכיוונו ומתבוננת בכתף שלו.
החולצה הלבנה שהוא לובש ספוגה בדם.
אני מתבוננת בו בהלם.
מה זה הלם?
שוק.
לוקאס לא מגיב, הוא עוקף אותי, חוצה את המרחק שמפריד בינו לבין המעלית, ונכנס לתוכה.
"בואי דילן, אין לי כח לשאלות." הוא מצהיר, ואני לשם שינוי עושה מה שהוא אומר בלי להתווכח. כי מטון קולו נשמע שהוא כבר על הקצה, ואם אדחוף אותו עוד קצת הוא ישתגע לחלוטין.
אנחנו נכנסים הביתה אחרי שניות מורטות עצבים במעלית, והעיניים שלי ממוקדות בחשש בכתף שלו.
המראה הזה גורם לי כמעט לבכות, כשנראה שללוקאס לא יכול להיות אכפת פחות.
אני מתבוננת בו בזמן שהוא מתקדם למטבח ופותח את ארון הקפה.
כבר הספקתי להכיר את המטבח הזה, ואני בספק שאני לא מכירה אותו יותר טוב ממנו.
"מה אתה רוצה לעשות?" אני שואלת, ומתקדמת כשאני נעמדת לצידו.
"כלום."
"במי אתה נלחם, תגיד? אתה רוצה לשתות? משהו? תדבר." אני עונה בטון שטוח.
אני לא כועסת עליו.
אני לא כועסת על אף אחד מלבד האדם שעשה לו את זה.
זה לא בסדר.
זה לא בסדר שהוא מתעסק בזה, וזה לא בסדר שהוא חוטף כדורים.
"קפה." הוא אומר בטון האדיש שלו.
טון שכרגע לא מתאים את המצב.
אני שולחת יד רועדת אל הארון, ושולפת סוכר וקפה.
מודעת היטב לעובדה שהוא מתבונן בידיי בדקדקנות.
אני לא יודעת ממה אני רועדת יותר.
מהפחד.
מהכעס.
מההפתעה.
אני מפוחדת, כי לא חוויתי כזה דבר מעולם.
אני כועסת, בעיקר על לוקאס שגרר אותי לזה.
ואני מופתעת.
לא בגלל מה שקרה, לא בגלל לוקאס.
אלא בגלל עצמי.
אני מופתעת, כי עכשיו כשבעלי עומד לידי עם כדור בכתף, ופצע פוח ומדמם, אני מבינה שאני לא רוצה לראות אותו מת.
ושאני רוצה להרוג במו ידיי את האדם שעשה לו את זה.
ואני אפילו לא בטוחה למה.
כי אני ממש שונאת אותו.
וזה מה שהכי מפתיע אותי.
"את עומדת להציף את המטבח." הוא קוטע את המחשבות שלי.
אני מרכינה את הראש ורואה שהחלב זולג מספל הקפה.
אני עוצרת, מכחכחת בגרון, שופכת את העודף לכיור ומנקה את הספל.
"סליחה." אני ממלמלת, ומניחה את הספל בידו.
הוא מבונן בי רק לרגע לפני שלוקח את הקפה והולך להתיישב בסלון.
אני מתבוננת בו בשקט, ואז מתקדמת אל האמבטיה.
אני יושבת בשקט עם המחשבות שלי, ומחפשת את ערכת העזרה הראשונה עד שאני מוצאת אותה. כשאני חוזרת לסלון, לוקאס יושב עם עיניים עצומות וראש שעון על מסעד הספה.
אני מתקדמת לכיוונו, ומתיישבת לצידו כשאני פותחת את הערכה.
אני לוקחת מספריים וגוזרת את החולצה האלגנטית שלו, בתקווה שהוא לא יהרוג אותי על זה.
אבל הוא פוקח את העיניים וכמעט מרסס את שולחן הסלון עם הקפה שלו.
"מה את עושה?" הוא שואל, אבל הקול שלו לא המום כל כך.
"מטפלת בך." אני עונה בלקוניות.
"אני לא צריך שתטפלי בי. אני יכול להישאר ככה."
"זה יזדהם."
"אז מה." הוא מושך את הכתף שלו ממני, ואפילו לא מראה קורטוב של כאב על פניו.
"תפסיק לוקאס. צריך לטפל בזה." אני תופסת בכתפו ומושכת אותה אליי.
לא אכפת לי שאני מכאיבה לו.
רק לפני רגע פחדתי שהוא ימות, ועכשיו בא לי להרביץ לו.
ככה זה איתו, ואני מתחילה להתרגל לזה.
הוא לא אומר כלום כשאני מקלפת את החולצה שדבוקה לו לעור.
"זה רק שריטה." אני נאנחת בהקלה כשאני מגלה ששום כדור לא באמת הצליח לפלח את הגוף שלו.
"בגלל זה אמרתי שאת לא צריכה לטפל בי." הוא מפוצץ את בועת המחשבה שלי.
"לא אכפת לי מה אני צריכה. אכפת לי מה אתה צריך. ואתה צריך תחבושת. ולראות רופא." אני פולטת, ומקווה שהוא יחליק את זה.
"אכפת לך ממני?" אני מצמצמת עיניים לכיוון הפצע.
ברור שהוא לא יחליק את זה.
אני לא עונה. במקום זה אני מורחת את השריטה ביוד, ופותחת את התחבושת.
"מה עם רופא לוקאס?" אני שואלת.
"אנחנו לא הולכים לרופאים. אף פעם." הוא חותם את הדיון.
"למה אתם עושים את כל זה בכלל? בחיי. עדיף כבר למות." אני שואלת, ותופסת בזרועו כדי להרים אותה בעדינות.
אני מתעלמת מהשרירים שלו, כשאני מתחילה ללפף את התחבושת סביב העור הזהוב שלו.
"אבא שלי תמיד אומר, אף פעם אל תעדיף למות. כי מישהו עוד יעשה לך את הטובה ויהרוג אותך." הוא מדקלם, ולוקח עוד לגימה מהקפה.
אם אלה המשפטים שאבא שלו אומר לו, מה אני עוד יכולה להגיד?
"איך אתה מחזיק מעמד?" השאלה בוערת בי. לוקאס מסית את מבטו אל החלון.
"אני פשוט מסתכל לכאוס בעיניים ואומר לו להתחפף." משהו במשפט הזה גורם לי לעצור לרגע.
הייתי רוצה לקוות שהוא לא שם לב, אבל לוקאס שם לב להכל, אז אני כבר מרימה את המבט אליו ומנסה לפענח את מה שאמר עכשיו.
העיניים האפורות שלו מתבוננות בי, מריצות לי באיטיות את כל המראות הקשים שראה ואסף במהלך הקריירה המפוארת שלו כעבריין הראשי של ניו יורק, ואני יכולה לקרוא אותן.
אני יכולה לקרוא שהן אומרת לי שזה לא מתקרב לדבר הכי קשה שעבר.
ושכדאי שלא אנסה להתערב.
אני נאנחת, ואז מרכינה את הראש, מתמקדת בלחבוש את החיבור בין הכתף לזרוע שלו, ולהישאר בשקט.
"אתה רעב? אתה רוצה שאני אכין לך משהו לאכול?" אני שואלת בטון מודאג כשאני מסיימת.
"לא."
"אתה צריך לאכול משהו." אני קובעת, והוא מפנה אליי את העיניים האפורות והמתות שלו.
"מפתיע שאת דואגת לי ככה."
"למה מפתיע? לעומתך, אני כן מכירה את המשמעות של אהבה ודאגה. לא שכחתי שאלו דברים שאתה לא מכיר." אני מסננת בארסיות.
"אהבה? שאני אתחיל לדאוג דילן? אנחנו בעל ואישה רק על הנייר אם שכחת."
"אתה יודע מה? אני אתעלם מההתנהגות שלך. אני מכינה לך משהו לאכול, ואתה תאכל את זה אם אתה רוצה ואם לא, ואז אתה תלך לישון ואני אלך להביא את אית'ן מהגן." אני מסיתה את המבט לפני שהוא מספיק לקדוח חורים בביטחון העצמי שניכסתי לעצמי להרגע.
אבל אני לא מצליחה במלחמה הקטנה הזאת, כי לפני שאני מספיקה להתרומם, לוקאס תופס בי ומושך אותי אחורנית.
אני נופלת על הברכיים שלו, ומפנה אליו מבט המום.
"את יודעת? זה מקסים." הוא עוטף את הגב שלי עם הזרוע הארוכה שלו ומחבק אותי אליו.
כל כולו עוטף אותי.
גדול, רחב, גבוה.
הכל בו ענק.
תחושת הביטחון שבלהיות לצידו מתחילה לחלחל לתוכי.
ריח הגוף שלו גורם לי להיאנח בשקט, ואני ממקדת את מבטי ברצפה.
"כל זה לא קשור לנישואים המזויפים שלנו. אלו רק העסקים שלי, וזה לא אמור לעניין אותך. ועדיין, את דואגת." טון קולו הקפוא חודר לאוזניי, ואני עוצמת עיניים.
אני יודעת שאמנם הוא מקניט אותי, אבל הפעם הוא אומר את האמת.
ועם כמה שזה נשמע אבסודרי, אני דואגת לו.
אני דואגת לו בגלל הפצע המחורבן הזה, ואני לא רוצה להודות בזה.
אז אני שותקת.
"לא ענית לי, למה את דואגת לי כל כך?" אני משדלת את עצמי להתעלם, ואז, תודה לאל הטלפון של לוקאס שוב קוטע אותנו.
אני לא רוצה ליפול לתוך הקיום של לוקאס כמו אתמול.
אני רוצה להילחם בזה.
"מה קורה?" אני שומעת את הקול של ביין.
"הוא חטף שריטה, למען השם, תגיד לו שאנחנו צריכים ללכת לפחות לרופא שיבדוק את זה." אני מתפרצת, ואז מרימה מבט אל לוקאס.
"מצטערת." אני לוחשת, אבל לוקאס לא מניד עפעף. רק מתבונן בי.
"אפילו לכוון הם לא יודעים, אה? רק נשרטת!" ביין צוחק מהקו השני, ואני מטלטלת את הראש כדי לסלק את המבט האינטנסיבי של לוקאס מהראש.
"מה מצחיק כל כך בזה שהוא נפצע? אלוהים אדירים." אני מסננת בכעס.
"כי זאת רק שריטה." ביין מחזיר מהקו השני.
לוקאס נשאר אדיש כמו מחברת, ואני עדיין רוצה לברוח בצעקות לבית חולים.
"טוב, הוא צריך לנוח עכשיו. ביי ביין." אני תופסת את הטלפון ומנתקת את השיחה.
"היו לנו עניינים חשובים לדבר עליהם." לוקאס לא באמת נשמע מתרגש מהעובדה שניתקתי.
"לא אכפת לי. אתה הולך לישון עכשיו. עזוב את זה." אני זורקת את הטלפון שלו על הספה מלפניי.
"אני רואה שאת לא מפחדת יותר." הוא מאבחן ביובש.
"תשחרר אותי, ולך לנוח." אני מאמצת לעצמי את הפרסונה של לוקאס, ופוקדת עליו.
"לנוח, או לאכול? מה קודם, אישתי היקרה?" הוא שואל, ועם כמה שאי אפשר להבין הנאה כשזה מגיע לפיענוח ההבעות של לוקאס, דווקא נראה שהוא נהנה מזה.
"לנוח." אני ממלמלת, ומסה להשתחרר מהאחיזה שלו.
אבל אפילו עם פציעה לא כל כך רגילה בכתף, הוא עדיין יותר חזק ממני.
אני מרגישה את האחיזה שלו בי מתהדקת בעדינות, ואני לא מצליחה להבין מה נכנס בו.
או בי, כי אני עדיין נשארת בין זרועותיו, למרות הלב המשתולל, והפצע הפתוח.
"לוקאס, אני אגיד את זה רק פעם אחת. אני באמת דואגת לך. אז בבקשה תלך לנוח." אני לוחשת כשהמוח שלי טובע בחיבוק שלו.
אני מודעת היטב למגע שלו בכל וריד ונים בגוף שלי.
ובאופן מפתיע טוב לי.
בטוח לי.
נעים לי.
אבל עדיין, הדאגה מתעלה על הרגשת הנינוחות.
"בבקשה." אני מבקשת שוב כשהוא לא עונה.
ואז הוא משחרר את האחיזה שלו ממני.
אנחנו מתרוממים באיטיות, והוא מתקדם אל החדר.
"רגע, לא אמרת לי מה אתה רוצה לאכול כשתתעורר?" אני שואלת.
לוקאס מסתובב, ומפנה אליי את אותו המבט מהחתונה.
מבט שמלא משמעות נסתרת.
מבט שאין לי מושג אם אי פעם אצליח לפענח את האמת מאחוריו.
העיניים שלו מצטמצמות, והוא מרים את היד הפצועה שלו ומחליק באצבעותיו את שיערו השטני, כשהוא מלקק את שפתיו המלאות.
"אותך."
הוא עונה, מסתובב, ונעלם במסדרון.
מותיר אותי המומה וסמוקה. 

***

שלום לכולכן!

הספקתי להעלות פרק בשעה שפויייההה!!! הוללהה!!! XD
וסליחה שלא עניתי עדיין על התגובות, אני אענה על ה-כ-ל!
פשוט ידעתי שאתן מחכות לפרק אז היה חשוב לי לפרסם אותו קודם D:
וראיתי שאהבתן את הפרק הקודם, ראיתי הכל (:
אז אני מקווה שתאהבו את הפרק הזה כמו שאהבתן את הקודם! ^^
ואני מקווה שהצלחתי לכתוב אותו טוב XD
אז תודה רבה על כל הדירוגים והתגובות,
וכמו שאמרתי, יש עוד למה לחכות, רק התחלנו XD
לוקאס הוא ייצר הרשע, חולה נפש שלא אכפת לו מעצמו, אבל הוא גם משגע (ומאוד אכפת לו ממי שהוא אוהב), אז תצפו לזה <:
אני מחכה לשמוע מה חשבתן!
אוהבת המון המון 3>