The Aces Vow.

.פרק 9

"Love never had to make sense, just to be felt."- Ventum.

דילן:

אני מתבוננת בלוקאס, והוא מתבונן בי חזרה.
הוא נראה כמו אל.
יפייפה.
פנטזיה של שלמות.
לבוש בחליפת טוקסידו שחורה, כששיערו השטני משוך אחורה.
אני לא יודעת אם זה בגלל היופי שלו, או בגלל הלחץ שאני שרויה בו, אבל הדמעות מעקצצות לי בעיניים.
אני רוצה לעשות משהו שיגרום לפרצוף שלו להתכער בדיוק כמו המקצוע שבחר לעצמו, ולעצמי לשכוח מכל המחשבות המוזרות האלה שאני חושבת עליו.
הוא אולי השטן, אבל אין ספק שלוקאס ג'קסון הוא יצירה אלוהית בלתי ניתנת לערעור.
אני ממצמצת כדי לעצור את הדמעות, ואני חושבת שאני מדמיינת אבל משהו מבזיק בעיניו לפני שהוא כבה.
ברגע שאני לוקחת את הצעד הראשון לעברו,
אני טובעת בים של היסטריה כי שריקות וצעקות ומחיאות כפיים סוערות מגיעות מכל כיוון אפשרי.
להתחתן, או לא להתחתן עם הנבל הכי אהוב על ניו יורק?
זאת לא הייתה אופציה בשבילי לבחור.
אני משתדלת שלא לנשוך שפתיים, ומודה בלב לווקר ולמייגן שעומדת מאחוריי ותופסת לי את ההינומה.
ואם ווקר לא היה לידי עכשיו, מלווה אותי למזבח בזמן שאני מתקדמת לכיוון לוקאס, בחיים לא הייתי מצליחה להגיע אליו לבד.
אולי בזחילה.
מהמבט החטוף שאני מספיקה להעביר מסביב, אני רואה את הכמויות העצומות של האנשים שממלאים את האולם ביום החתונה שלי, וכמעט את כולם אני לא מכירה.
ג'ני מנופפת לי מהצד בטירוף, לובשת שמלה ורודה וחיוך ענק.
היא מרימה את אית'ן שמחזיק בחיוך עוד יותר גדול את הכרית עם הטבעות.
אני מנופפת אליהם ושולחת להם נשיקה באוויר,
מתעלמת מהעובדה הסימבולית שהסיבה היחידה לחיי מחזיקה את מה שיהפוך בעוד דקות בודדות להיות תזכורת תמידית וכואבת לעובדה שאין לי לאן לברוח.
יותר מזה אני לא מצליחה לעשות.
הרגליים שלי כבר ממזמן עברו את שלב הג'לי, והמוח שלי על סף פיצוץ.
אני מפנה את המבט חזרה אל לוקאס, שמבטו עדיין נעול על שלי.
והוא לא מסית אותו גם כשאני מגיעה אליו.
ווקר עוזב לי את היד, ומחבק אותי חיבוק שמרגיע אותי קצת.
אני מחייכת אליו, ואז מסתובבת כשאני עולה במדרגות.
אני נעמדת מול לוקאס, ומרימה את הראש.
מחיאות הכפיים הסוערות והשריקות ממשיכות בלי הפסקה, והברכות והצעקות נעלמות כליל בתוך פעימות הלב ההיסטריות שממלאות לי את האוזניים.
"תחייכי. את הכלה המאושרת, זוכרת?" לוקאס פוקד.
אני ממצמצת לרגע.
"עכשיו אני מבינה מה היה חסר לי כל השבועות האלה." אני לא יודעת איך אני מתפקדת, אבל אני מותחת את קצוות שפתיי לחיוך הכי אמיתי שאני יכולה לחייך.
"פקודות ממך. זה מה שהיה חסר לי." אני עונה דרך שיניים חשוקות.
"אל תתרגלי. קדימה, בואי נסיים עם זה."
הוא רצה לסיים עם זה? כי אני בטוח לא רציתי להתחיל.
לוקאס מטה את ראשו מעט, ומרים את כף ידו אל פניי, הוא מסית את ההינומה בעדינות ומעביר תלתל סורר מאחורי האוזן שלי. זה אינטימי, חשוף, ולא מאופק.
ואני והלב שלי כבר פשוט לא יכולים לעמוד בזה.
לוקאס לא נראה הטיפוס הרומנטי שיכתוב לי שירים על פתקים קטנים ויחביא לי אותם מתחת לכרית.
הוא הטיפוס ההפוך לגמרי, ואני לא יודעת אם אני אצליח להתמודד עם הבוטות הלא מתנצלת שלו בכל פעם שהוא יחליט שאני שווה את הזמן שלו לאותו רגע.
"תעשה את זה מהר." לוקאס אומר לכומר,
"כן אדוני." אפשר לשמוע את הלחץ בקולו של הכומר.
יכולתי להבין אותו, לא רציתי להיקלע לשום סיטואציה עם הבן אדם הזה.
ואני עוד זאת שעמדה להינשא לו, אמיתי או לא.
ברגע שהכומר מתחיל לדבר, אני מתחילה לנשום בכבדות ומנסה לכסות על זה.
אני בקושי מצליחה, בגלל שבאותו רגע אני מבינה שהגיע הזמן להתמודד עם האמת העגומה: אין לי הרבה ברירות.
הכומר ממשיך לדבר ולהצחיק, אית'ן מבצע את הופעות חייו כשהוא צועד אל עבר המזבח עם הטבעות, ועדיין בכל הזמן הזה לוקאס ואני כמעט ולא מנתקים מבטים אחד מהשנייה.
אני רוצה להיות נוכחת נפשית, אני רוצה להראות שאין לו השפעה עליי, אבל אני לא מסוגלת להתיק את המבט ממנו.
כשהכומר שואל אם אני מוכנה להתחתן עם הגבר שמולי, לצערי שום דבר לא עוצר אותי לפני שאני עונה
"אני מוכנה" שקט.
לוקאס עונה בטון שטוח וקר, אף לא שמץ רגש בקולו.
"אתה ראשי לנשק את הכלה." זה כבר מעיר אותי מכל המחשבות, וכנראה שגם את לוקאס.
כי הוא מכווץ גבות ונראה אבוד כמעט כמוני.
אני מוסיפה את ההבעה החדשה והמבולבלת לארנסל הפרצופים המצומצם שנחשפתי אליו ממי שעומד להפוך בעלי בעוד רגע.
ואז הוא פשוט מרים את ידיו, ותופס את פניי בעדינות.
הידיים שלו גדולות, והפעם הן לא קרות.
הן נעימות כמו משב קיץ חמים.
הוא מתבונן בי רגע, אבל לא בהערכה או כבוד. ואז הוא מקרב את שפתיו אל המצח שלי.
אני עוצמת את העיניים, ועוצרת את הנשימה.
ואז קורה מה שהכי לא ציפיתי לו.
מעולם בחיי אף אחד לא נשק לי נשיקה כמו זו שלו.
שפתיו נוגעות במצחי בכזו עדינות עד שאני כמעט ונופלת מהרגליים.
עובר רק רגע, ואני מתמסרת לתחושה, עד שהיא נעלמת.
מופתעת, אני פוקחת את העיניים, ומרימה אליו מבט.
ברגע שזה קורה, התפוצצות האושר והצעקות מסביב לא מאחרות להגיע.
ואני לא מתייחסת לאף אחד.
חוץ מאליו.
העיניים שלו עדיין קרות, והלב שלו עדיין שחור.
אבל הוא מסתכל רק עליי.
מתעלם מכולם כמו שאני מתעלמת מהם.
שוקע בי כמו שאני שוקעת בו.
בילד הזהב של העולם התחתון, בהבטחה הפרועה, בקיסר חסר הגבולות שכולם מרימים אליו את העיניים. כולל אותי.
באדם שבזה הרגע הפכתי להיות אישתו.
אבל אז מושכים אותי, והמבטים שלנו מתנתקים, והשקט והקסם שעמדו בינינו לרגע קטן מתפוגגים.

אני מצליחה לחבק את לאיה, ואת ההורים של לוקאס רגע לפני שמתחילים לטרטר אותי בין כל באי החתונה. כמות החיבוקים לא מפסיקה, והאנשים שבאמת הכרתי כמו אנני מרקוס או אנדרו, בקושי הצליחו להגיע אליי בלי שמישהו אחר יהדוף אותם כמו מתאבק.
לעומת זאת, בלוקאס הרבה לא זכו לגעת, שלא נדבר על לחבק, כמובן.
ואיך לא? הוא תפקד מצויין והנהן תודה לכל מי שבירך אותו באושר ועושר והרבה יורשים חזקים והצלחה.
הפסקתי לספור את כמות האנשים שעברתי, ובאיזשהו שלב מייגן התחילה לפזר את כולם אל השולחנות, כולל מי שלא בירך, באיומים כאלה שעלתה בי תהיה איך לוקאס עוד לא גייס אותה.
"מה עכשיו?" אני שואלת כשאני מרימה את אית'ן על הידיים, מחכה שמייגן תגיד שזה עלול להרוס את השמלה ולהתפוצץ עלי לגמרי, אבל היא רק מעקמת שפתיים ונאנחת.
"אתם הולכים להסתובב עכשיו בין כולם, כדי לברך את כל מי שעוד לא בירכתם, ואז תלכו לאכול." היא פוקדת.
לוקאס תוקע במייגן מבט זועם עד מוות, כאילו ביקשה ממנו להגיש את האוכל לאורחים בעצמו, ואחראית לכל מה שרקוב בחייו.
ובאיזושהי מידה, זה גם הרגיש ככה.
"אל תסתכל עליי ככה אדוני, או שאני אקרא לאימא שלך." מייגן מאיימת.
"מי משלם כאן למי?" הוא שואל בהפיכות מוחלטת למבט הכעוס שלו.
"אתה לי, וטוב שככה. עכשיו תעשה את מה שאני אומרת!" היא רוקעת ברגלה עם העקב הגבוהה שלה לפני שהיא מפנה את החיוך הכי קסום שלה לכיוונו של אית'ן.
"בוא אליי ילד, דודה שלך עושה סבב תודות." מייגן תופסת באית'ן, ואני מעבירה אותו אליה בחוסר חשק.
"ביי דודה דילן." הוא מנופף לי כשהוא ומייגן עוזבים, נראה נינוח ושמח. זה שלעצמו כבר מרגיע אותי מספיק בשביל כל הערב.