The Aces Vow.

.פרק 11

"Love and hate. Same passion. Same impulse."
- Kelley Armstrong.

דילן:

יום אוכל יום, ואין שום זכר בסביבה לבעלי.
מאז החתונה ראיתי אותו רק פעם אחת, וגם אז הוא לא ענה לי.
אף אחד מאיתנו לא היה בשל לנישואים, ועדיין מצאנו את עצמנו ככאלה.
שכנעתי את עצמי שלא אכפת לי איפה הוא, כי לא התכוונתי לתת למילים שלו לחדור לי למחשבות.
לא היה אכפת לי ממנו.
זאת עובדה.
המשכתי לעבוד, והתחלתי להרגיש את הרוגע המבורך שבשגרה נורמטיבית.
כל פעם אחרי משמרת הייתי מגיעה לבית בו לא חיכו לי פחדים ודאגות לאיך להאכיל הערב שתי נפשות.
התחלתי לתפעל משמרות של בקרים, ותמיד היה לי זמן לאסוף את אית'ן אחר כך, ולהקדיש לו את כל הזמן
שלא הקדשתי שלו כשכיסיתי שבוע שלם בעבודה.
זה היה ריאליסטי,
זה היה נוח,
וזה היה בנאלי.
"שנלך לאכול משהו?" אנדרו מציע בזמן שאני מחכה שאנני תחתים את הכרטיס שלי.
אני מפנה אליו מבט, מהרהרת לרגע.
יש לי עוד כמעט שעתיים עד שאצטרך לאסוף את אית'ן מהגן.
"למה לא? אבל בלי ההמבורגר הדוחה מפעם שעברה."
"את הבן אדם היחידי בעולם שלא יודע להעריך את ההמבורגר הזה."
" זה כי אני מכינה המבורגר טעים יותר." אני מושכת בכתפיי.
"אני עדיין צריך לטעום אותו כדי להחליט." הוא קובע, ומפנה מבט לאנני.
"רוצה להצטרף?" הוא שואל בהרמת גבות משעשעת כשהיא מסיימת להחתים גם את הכרטיס שלו.
"אני עדיין עובדת ילד." היא מחזירה לו את הכרטיס בטון אדיש.
"ואם אזמין אותך לדייט, תתפני בשבילי?"
הו לא. אני מהדקת את שפתיי. אנני עוד עלולה לרצוח אותו.
"אני אחרי גירושים מתוק, סיימתי להתפשר." היא מושכת בכתפייה, ואני פורצת בצחוק.
"אני ממש לא פשרה, אני הגבר הכי טוב שתפגשי אי פעם."
משהו במילים שלו מכניס אותי לרגע של אופוריה, בזמן שהוא ממשיך להציק לאנני, המחשבות שלי נודדות למקום אחר.
אולי, ביקום אחר, לוקאס היה יכול להיות גבר יותר טוב?
אולי אפילו הגבר הכי טוב בשבילי?
אבל למה זה משנה בכלל?
הגורל שלי החליט אחרת.

אחרי אכזבה קשה מצידו של אנדרו, צעדנו ברגל להמבורגר הקרוב שאנדרו לא הפסיק לשבח מאז שאכל שם בפעם הראשונה.
החלטנו לשבת בחוץ כדי לספוג קצת ויטמינים ולנשום את אוויר הקיץ החמים שכבר התחיל להפוך מעט קריר יותר.
זה היה הקיו של אנדרו להפסיק להתלונן על החום במשמרות.
"נו, אז איך חיי הנישואין?" הוא שואל אחרי שמניחים לנו את ההזמנות על השולחן.
אני מעקמת את האף.
לא סיפרתי לאף אחד שאת היומיים שלא הייתי בעבודה לא ביליתי בירח דבש, שלא לדבר על זה שלא ראיתי את בעלי כבר שבוע.
"חשבתי שזה יהיה יותר בעייתי." הודיתי.
וזה, לפחות, לא היה שקר.
"ואיך אית'ן מסתדר עם זה?" הוא נוגס בהמבורגר, ומביט בי בעניין.
"יותר טוב ממה שציפיתי. טוב," אני משנה את נושא השיחה, כי נמאס לי לדבר על החתונה שלי.
"בוא נראה עד כמה טעים ההמבורגר הזה שאתה לא מפסיק לדבר עליו." אני אומרת, ולוקחת ביס.
"נו?" הוא שואל בחיוך משועשע כשאני מסיימת את הביס הראשון.
"לא רע." אני פוסקת ברצינות תהומית של שף עם רזומה של חמישה כוכבי מישלן.
"בחייך! אין סיכוי שאת מכינה המבורגר יותר טוב מזה!"
"אני לא רוצה להשתחצן, אבל מי שהספיק לטעום ממה שאני מכינה תמיד אומר שהוא לא טעם משהו יותר טעים מזה. המתכון הראשון שאימא שלי לימדה אותי להכין היה נודלס טאיוואני."
"אז אני רק ארמוז שאני אשמח שתזמיני אותי לארוחה." אני מגחכת ומטלטלת את הראש.
לפתע רעש צורם של גלגלים משתפשפים על אספלט רותח נשמע בכל רחבי המסעדה.
כל הסועדים מרימים את הראש, וגם אני.
כולנו מפנים ראש לכיוון ג'יפ לבן שאני מכירה היטב.
"אלוהים אדירים." אני ממלמלת וקמה ממקומי.
הלב שלי פועם בהיסטריה כשאני עוקפת את השולחנות ודוהרת לכיוון הדלת הלבנה שנפתחת וכמעט עפה מהצירים שלה.
לוקאס ג'קסון בכבודו ובעצמו יוצא ממושב הנהג, ועוקף את האוטו עם חליפה מחויטת וצעדים מהירים.
אני מתקדמת אליו, ואנחנו נעצרים אחד מול השנייה רגע לפני שאנחנו מתנגשים חזיתית.
אני מפוחדת, והעיניים שלו שלשם שינוי לא מוסתרות מאחורי מסך של משקפי שמש, משדרות כעס.
לא.
הוא משדר זעם שגורם לי להבין ששום דבר ממה שיקרה פה עכשיו לא הולך להיות טוב.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת.
"לא דיברנו על זה שאת לא מסתובבת יותר עם אף אחד?" הוא מצמצם אליי עיניים.
זה המשפט הראשון שהוא אומר לי מאז היום שאחרי החתונה.
"הוא חבר טוב מהעבודה, הוא כמו אחי, למה אני לא יכולה לשבת בנחת ולאכול איתו המבורגר בלי לחשוש שאתה תקפוץ משום מקום כמו איזה פסיכופת במרדף?" אני שואלת, מנסה להשוות לקולי נימה רגועה.
לא חייתי באשליה, זאת לא הייתה קנאה, אלא רכושנות.
פעם אחת מהחתונה הספיקה לי בכדי להבין את זה.
לוקאס שם עלי פס, ומתקדם לכיוון אנדרו.
אני רצה אחריו, ומנסה לתפוס אותו בזרוע כמו ילד בהתקף טנטרום היסטרי, אבל הוא מנער אותי כאילו הייתי עלה שבמקרה נתלה לו על החליפה היוקרתית שלו.
"פעם אחרונה שאני רואה אותך מסתובב עם אישתי." לוקאס מצהיר כשהוא מתקרב אל אנדרו.
אנדרו המסכן מתרומם מהכיסא במבט מבולבל, לא לפני שלוקאס משטח אותו לתוך הרצפה עם אגרוף שגורם לי לצעוק בהלם.
"לוקאס!" אני צורחת את שמו, ורצה לכיוונו של אנדרו.
אני מתכופפת על הרצפה, ועוזרת לו להתרומם.
"אתה בסדר?" אני מניחה יד על כתפו של אנדרו.
"כן." הוא עונה כשהוא מניח את ידו על האף המדמם שלו.
"אתה לא שפוי!" אני צווחת כשאני מפנה אל לוקאס את הראש.
ולוקאס מצידו כבר לא נראה כועס, ההיפך.
הוא נראה רגוע כאילו בדיוק סיים סשן בספא.
ועדיין מפחיד.
"קומי, הולכים. ואל תגרמי לי להגיד את זה יותר מפעם אחת."
אני לא רוצה שאנדרו ימשיך לסבול מהבעל המפלצתי שניכסתי לעצמי, אז אני פשוט פותחת את הארנק, מניחה כסף בידו של אנדרו, שולחת לו את המבט הכי מתנצל שאני יכולה, וקמה כשאני מתקדמת אחרי לוקאס.
"אתה פשוט בן אדם חולה נפש." אני מבהירה בלחישה תוקפנית כשאנחנו מתקדמים לאוטו, לוקאס מצית סיגריה, ונושף את הרעל הזה, כמוהו, אל האוויר.
"תודה." הוא מפיל את המצית שלו לתוך הכיס שלו בזמן שאנחנו מתקדמים.
"זאת לא הייתה מחמאה." אני מוחה.
"בשבילי זאת הייתה. רב האנשים לא מחשיבים אותי בן אדם בכלל." אני מפנה אליו מבט אטום, ומחליטה שלא לענות.
הנסיעה עוברת בשתיקה מוחלטת.
אני מנסה לארגן את המחשבות שלי, אבל לוקאס לא יתחמק ממני כל כך מהר.
כשאנחנו נכנסים הביתה, אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני פותחת את הפה.
"אם זה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה רואה את אישתך אחרי שבוע, אז יש לי חדשות בשבילך, מזל שהנישואים האלה מזוייפים אחרת הייתי מכריחה אותך לחתום על גירושין!"
לוקאס עושה את דרכו בצעדים בטוחים אל כיוון המטבח.
הוא שולף את האקדח שלו ממכנסיו ומניח אותו על השולחן כשהוא מפרק אותו מכדורים.
"תפסיק להתעלם ממני! אתה הרגע דפקת לאחד החברים הכי טובים שלי אגרוף, מה נסגר איתך לוקאס?! אתה עד כדי כך פסיכופט?!"
"אני לא אוהב לחלוק, דילן." הוא אומר, ואני מרימה את הגבות שלי כל כך גבוהה שמרגיש לי כאילו הן עוד שניה יוצאות מקו מסגרת הפנים שלי.
"לחלוק?" החריץ במצח שלי מעמיק.
"כן. אני ממש לא אוהב לחלוק. בטח שלא אותך." השרירים שלי ננעלים והחום בחדר מתנדף כאילו בדיוק נחתנו באלסקה והדלת של המטוס נפתחה לראשונה.
"אני לא באמת שלך לוקאס, כך שהכל בסדר. חבל על הבריאות שלך." אני פוטרת.
הוא מרים אליי את עיניו המתות והקפואות.
המבט שלו משתק אותי כמו חץ מורעל שהוא תוקע לי בלב.
הוא נוטש את האקדח, ומתקדם אלי בצעדים מהירים.
הגב שלי נתקל בקיר בעצמה שכמעט משתקת אותי, ולוקאס סוגר עליי עם ידיו.
שוב.
כמו בפעם האחרונה בה דיברנו.
רק שהפעם זה אגרסיבי ומפחיד.
כי הוא מוחץ את גופו לשלי, ומשאיר לי בקושי מקום כדי לנשום.
"אני רואה שאת ממש אוהבת לשחק באש, אה דילן?" עיניו מצטמצמות.
אני רועדת מעצם המתקפה שלו.
לא שכחתי ולו לרגע, בכל השבוע הזה, כמה מהר הלב שלי פועם כשהוא לידי.
"את שלי מהרגע שהנחתי עלייך את העיניים. אז תיזהרי לחשוב אחרת." אפילו למשפט הזה הוא מצליח איכשהו להשחיל פקודה.
"א-אתה לא יכול לדעת מה אני חושבת." אני בולעת רוק בגמגום מביך.
הוא מריח טוב, וקשה לי לנתק את העיניים שלי משלו למרות שאני כועסת עליו ושונאת אותו שנאת מוות.
זה לא השתנה.
"את כנראה שוכחת שאין משהו שאני לא יכול." הוא אומר ועיניו נופלות על שפתיי.
הגוף שלי נדרך.
"תשחרר אותי, אתה מכאיב לי." אני משקרת.
והוא לא מהסס רגע לפני שהוא מתרחק.
זה מפתיע אותי.
אבל אני לא מייחסת לזה יותר מידי חשיבות.
"איך ידעת איפה אני?"
"זה לא משנה." טוב, זאת כבר התקדמות.
לא ציפיתי שהוא יענה על זה בכלל.
"איפה היית שבוע שלם? עם כל המאהבות שלך?" אני שואלת בידיעה שיש לי תשובה מלאה לפחות לאחת מהשאלות.
"מאיפה יש לך החוצפה להתנהג ככה, ואז לצוץ משום מקום רק כי אני מבלה עם בן אדם שהוא כמו אחי?" אני מוסיפה לשאול ולהדגיש.
"מה זה משנה איפה הייתי, הרי זה מה שרצית לא?" הוא שואל, וגורם לי לכווץ גבות בבלבול.
"מה רציתי?"
"לראות אותי כמה שפחות."
"בדיוק, זה בדיוק מה שרציתי. ואני עדיין רוצה." לוקח לי רגע לענות על זה.
"אז מה אכפת לך?"
"צודק. ממש לא אכפת לי. אני בכלל מתעבת אותך. אתה כמו חור שחור ומרושע ששואב אליו את כל מה שטוב. ובעיקר אותי. אם הייתי יודעת שזה מה שיחכה לי אם איענה להצעה שלך, הייתי בורחת לצד השני של העולם."
אני מודה.
משהו בעיניו מבזיק רק לרגע, לפני שכבה שוב.
"אם הייתי את, לא הייתי ככה מההתחלה."
"ככה איך?" אני מכווצת גבות.
"שונאת כל כך. הייתי אוגר קצת שנאה לשנים הבאות."
"אל תגיד לי יותר עם מי להסתובב." אני לוחשת.
"אל תנסי להיות אמיצה, דילן." אזהרה בקולו.
לנסות להיות אמיצה?
לא בדיוק. צינית. יותר צינית. זה מה שעוזר לי לעבור את היום בלי התמוטטות עצבים וככה בדיוק אני אוהבת את זה.
לפעמים זה עולה ביוקר, עכשיו כנראה שזה יעלה לי קצת יותר.
"אתה בעצמך אמרת את זה, לא? אנחנו בעל ואישה רק על הנייר. רק בחתונה שיחקת אותה מול כולם. אז אני לא באמת שייכת לך לוקאס. אני יכולה להסתובב עם מי שאני רוצה."
לוקאס תופס בסנטרי בעדינות עם אצבעותיו המחוספסות, ומרים את פני אליו.
השפתיים שלנו קרובות מידי.
קרובות יותר מידי.
והלב שלי כבר בהיסטריה גמורה.
"את שלי. מעכשיו, לתמיד. שלי. ואם עוד פעם אחת אני אראה אותך מסתובבת עם מישהו אחר, אני ארצח אותו. שמעת אותי?"
אני מצרה עיניים, ומרגישה איך הוא מתחיל לעלות לי על העצבים.
עוצרת את הצורך שלי לומר לו ללכת לעזאזל.
"יש לי חדשות בשבילך לוקאס. גם אם אתה חושב שזה נכון, זה לא. רוצה לשלוט לי על החיים? רוצה להגיד לי מה לעשות? רוצה לגרום לי להביא ילדים למפלצת כמוך? רוצה לעקוב אחרי כל צעד שלי? אין בעיה. אבל אתה בחיים לא תהיה בעלי. לא משנה שאני חתומה על זה, שאנחנו רשומים על הדף, שכולם יודעים. כל האהבה שאי פעם הייתי יכולה לתת לך בנישואים אמיתיים? לעולם לא תהיה שלך. אתה לעולם לא תזכה לדעת כמה אני יכולה לאהוב. וכשאתה תמות, או תיכלא בבית כלא כנראה מוקדם מהרגיל, כי מסתבר ששם בחוץ יש הרבה אנשים ששונאים אותך אפילו יותר ממני, אני כבר אדאג לקפוץ על המונית הראשונה שתיקח אותי, את אית'ן ואת הילדים שלי, שלא יהיו דומים לך בכלל, רק אולי בעיניים, רחוק רחוק מכל האדמות שדרכת עליהן. תמשיך להתייחס אליי כמו אחד מהחפצים בבית שלך לוקאס, באמת הגיע הזמן שאהפוך לשטן הפרטי שלך, כי כנראה בחיים לא טעמת זעמה של אישה. ואת זה? את זה אתה ביקשת."
במקום לשתוק, או לשלוח אליי מבט מתריס, החיוך המעוות שלו לראשונה מצטייר על פניו בצורה ברורה.
הלב שלי צונח לתחתונים.
"את לא תיפטרי ממני כל כך מהר." הוא מאשר, ואני מרימה מבט אל הצלקת שלו.
היא מזכירה לי שהוא כנראה שרד זוועות גרועות יותר ממה שנדמה לי.
"חבל. אני בטוחה שהגיהנום מחכה לך בציפייה." אני מנסה להחזיר לו.
"תהיי בטוחה שאם אני הולך לשם, אני לוקח אותך איתי. בחיים, במוות, בכל מקום. אני לוקח אותך איתי. לעולם לא יהיה לך גן עדן איתי. רק גיהנום."
האכזריות מטפטפת מקולו.
ניסיתי להחזיר לו, אבל הוא החזיר לי פי אלף.
אני לא יודעת מתי יגיע הרגע בו אנצח את לוקאס במלחמה הזאת.
ואני לא יודעת למה הוא מנסה להרוס דווקא אותי.
אני מרגישה את הדמעה שזולגת לי על הלחי.
הוא משחרר את מגע אצבעותיו מהסנטר שלי, ועיניו הקרות מצטמצמות.
"קדימה. תתעסקי איתי, ואת תתחרטי על זה. אני לא אהסס לשבור את הנפש שלך לחתיכות, אישתי היקרה." הוא מסיים את השיחה, ומרחיב את המרחק בנינו.
האוויר שהיה אמור לחזור לריאות שלי לא חוזר, ובמקום זה אני נותרת מיואשת ומותשת.
אני לא יכולה לעצור את הדמעה שזולגות לי במורד העין.
לוקאס לא מניד עפעף, מתבונן בהתמוטטות שלי בקרירות.
אני נמלאת כעס וייאוש, והוא בטח נמלא אושר, בדרכו המעוותת שלו.
לעזאזל.
אם פעם חשבתי שהחיים לא יוכלו לפגוע בי יותר, טעיתי.
הם יכולים.
והלוואי שזה הדבר האחרון שהם ינסו לעשות כדי לפגוע בי.
עוד דמעה מרדנית נוספת חומקת לי מהעיניים, ונתקעת בשפתיים שלי.
ואני שונאת את זה, ואני שונאת אותו, ואני שונאת הכל בלי הכרה יותר.
הדמעה הזו חושפת את זה שאני כבר לחלוטין שבורה מכל הקיום שלו בחיי.
ופתאום, לוקאס מתכופף אל פני.
ובלי כל אזהרה מוקדמת, לשונו נוגעת בשפתיי, ומלקקת את הדמעה מביניהן.
הנשימה שלי נעצרת, והלב שלי חובט בפראות בכלוב החזה שלי.
הרגליים שלי הופכות חלשות, ואני מרימה אליו מבט ספק מתריס ספק המום.
עיניו מוצהרות, נעולות על שלי. היופי באפור שבהן מכה בי שוב.
אני מרגישה את הברכיים שלי נחלשות, והוא מתרחק ממני לא לפני שהוא מרים את ידו, ומעביר את האגודל שלו על שפתיי.
לא בחייתיות כמו ביום החתונה שלנו, לא באינטימיות, אלא בעדינות.
ואז הוא מסתובב, ונעלם במסדרון.
לחלקיק שנייה אני חושבת שאני מרגישה את החום שלו, את החמלה ואת החרטה שבו.
ואז אני מבינה.
לוקאס מחלק אותי לחלקים.
יש את החלק הדפוק הזה שבי, שמתפלל שאולי הוא לא כל כך רע, ושאולי אצליח לשנות אותו.
יש חלקים שנשארים שפויים, ובזכותו חלקם הופכים לפחות.
יש חלק בי רוצה שהוא יהיה כזה, וחלק אחר בי רוצה לדקור אותו למוות.
ואני בטוחה שאיחשף לעוד הרבה חלקים בי שלא הכרתי,
רק בזכותו.
ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

***

שלום לכולןןן!
הספקתי להעלות את הפרק בזמן D:
אני הזהרתי שאתחבא בבונקר.
אני לא מוסיפה כלום יותר על זה, כי באמת כל דבר שאגלה יהפוך ספויילר XD
יש ככ הרבה דברים מאחורי הדמות של לוקאס, ותוכלו לגלות את זה רק בהמשך <:
הפרק אמנם לטעמי היה קצר, אבל אני עובדת על הפרק הבא כרגע,
יש למה לחכות <:
ואני משתדלת לכתוב פרקים עכשיו, כדי שאוכל לעשות מרתון! (תתפללו!)
אז תודה לכן על כל התגובות והדירוגים, בכנות, אני המומה מכמות התגובות והדירוגים 3>
המון תודה לכולכן!!!
אז.. אני מקווה שאהבתן את הפרק,
ואשמח לשמוע מה חשבתן!
אוהבת המון 3>