The Aces Vow.

.פרק 17

"What will happen if i'll try to reach to her?"
- Unknown.

לוקאס:

"אתה לא מאמין לי, אבל הוא פשוט פתח את הדלת וחיכו שמה ערימות של חומר, ערימות! הוא פשוט אידיוט, אני אומר לך. הוא לא קולט כמה כסף הוא מפסיד פה!"
ביין מרים את הקול, ואני כמעט מגלגל עיניים.
כשהבן אדם הזה בהיי, הוא מתנהג כמו דביל מוחלט יותר ממה שהוא בדרך כלל.
"שאף אחד לא ידע על זה. קח את החומר, תיתן לו את הכסף, ושיעוף כמה שיותר רחוק מארצות הברית. אל תדפוק לנו את זה ביין אחרת אני אדפוק לך את הראש באספלט רותח. שמעת אותי?" אני מאיים.
"וואו וואו, בסדר. שמעתי. איזה מצב רוח מחורבן יש לך. מה קרה? דילן שוב עצבנה אותך? אחי, אם לא הייתי מכיר אותך הייתי חושב שהתאהבת, וחשבתי שזאת לא המטרה."
"תודה על האבחנה הארכיטקטונית ביין, באמת תהיתי מה דעתך על המצב." אני חושק שיניים.
"עוד חצי שעה במועדון. תקרא לכולם." אני מוסיף.
"הולכים להוריד את אדם? כל כך מהר?" ההתלהבות בקול שלו שקופה כמו מים.
"כן. אני רוצה להגיע מוקדם הביתה היום." אני עונה, ומנתק לפני שהוא יספיק להחזיר לי עוד משפט שנון מארנסל המשפטים שלו.
אני מכניס את הטלפון לכיס, וסורק את הצומת.
זה לא חוקי במיוחד לדבר בטלפון בנהיגה, בטח לא כשאתה על הכוונת של המשטרה, אבל הדברים החוקיים שעשיתי בחיי היו שווים לכמות אנשים שריחמתי עליהם לפני שהורדתי להם את הראש.
ולמרות שאני מת שיעצרו אותי על טלפון בנהיגה, כי רק זה מה שחסר לרזומה העלוב של האידיוטים שעוקבים אחריי, עדיף שזה לא יקרה כרגע.
הרמזור עדיין אדום, ואני מביט ישר עד שנכנסת אישה עם עגלה לשדה הראיה שלי.
יד אחת על העגלה, יד שניה מחזיקה ביד קטנה של ילד.
היא מסתכלת ימינה ושמאלה במהלך כל הזמן בו היא חוצה את מעבר החצייה.
אני עוקב אחריה במבט, וכשהם מגיעים לצד הבטוח של הכביש, היא מפנה חיוך רגוע אל הבן שלה, ומתחילה לדבר איתו.
בטח מסבירה לו בפעם האלף שתמיד צריך להסתכל ימינה ושמאלה.
אני ממשיך לבהות בהם עד שהרמזור מתחלף לירוק וכבר מתחילים לצפור לי מאחורה.
אני לוחץ על הגז, וממשיך לנסוע כשהראש שלי מלא במחשבות על איך דילן תתנהג עם הילדים שלנו.
ואין ספק שיהיו לנו כאלה.
גם אם היא תרצה וגם אם לא.
אני נזכר בדברים שהיא אמרה לי, ואני יודע שהיא צודקת.
יעילות.
קשיחות.
ברוטאליות.
זה כל מי שאני.
אף פעם לא חשבתי שאני בן אדם טוב.
לפחות לא מאז שפיתחתי שכל והתחלתי להבין דברים שלא הבנתי כשהייתי קטן יותר.
את הרצח הראשון שלי ביצעתי בגיל 14, ושכחתי מה זה תמימות עוד הרבה לפני.
לא הייתי קורא לעצמי מורד, אבל שנאתי הרבה דברים.
ועם כמה שזה אבסורדי, הדבר היחידי שאני מתחיל להבין שאני לא שונא, זה את אישתי.
פחות משונא, אני אפילו מתחיל להתעניין בה.
באופן לא מפתיע, שום דבר ממה שאני עוסק בו לא מלהיב אותה.
לא הכסף, לא הכוח, לא האיומים.
אם כבר, זה אפילו מרחיק אותה.
היא לא מפחדת לנפנף מולי בכוח המועט של משטרת ניו יורק בפעמים שאני מעז למתוח איתה את החבל עד הקצה.
היא לא מצפה ממני לשום דבר, והיא לא מפחדת לא לעשות את מה שאני אומר לה, כאילו היא עוד אחד מהחיילים שלי.
אבל היא לא.
היא חזקה, חכמה, ורחוקה מלהיות חומרנית.
זה ברור לי שאם היא מבזבזת את הכסף שלי, זה רק כדי להחזיר לי או לעצבן אותי.
הרי נעלי המעצבים שהיא קנתה מסודרות בקפידה בתוך הקופסאות שלהן, ויש להן עדיין ריח חדש כאילו רק עכשיו יצאו מהמפעל.
וזה בדיוק מה שרציתי.
לא עוד אישה מפונקת שמתקלחת באמבטיה מזהב, מבזבזת לי כל אגורה שחוקה, ומתחזקת מוח שגדול בערך כמו גרעין אבטיח.
זה לא הפתיע אותי שכולן רצו אותי בגלל כל מה שהיה לי, ואחרי חודש איבדו עשתונות והתאהבו בי.
ידעתי איך להתמודד איתן, כמו שידעתי להתמודד עם כל דבר שהחיים המחורבנים שלי הנחיתו עליי.
אבל אישתי?
אישתי היא היחידה בעולם שאמורה לאהוב אותי באמת, אבל שונאת אותי בלי הכרה.
וזה בדיוק מה שגרם לי להבין שאני צריך לחפש ולמצוא אותה בכל מחיר.
כי מהרגע שהנחתי עליה את העיניים הייתה לי תחושה שהיא לא תהיה עבודה קלה.
ואני למדתי שכל מה שאתה מקבל בחינם, שווה בדיוק למה ששילמת בעבורו – כלום.




כשאני מגיע למשרד, כל מי שהיה צריך להיות שם כבר היה.
אני מתיישב על כיסא העור שלי, ושבכנות אני רוצה להרים ולזרוק על הקיר.
אין לי זין לזה.
אין לי זין לשום דבר.
בא לי לסיים את החרא שאני צריך לנקות פה ולעוף הביתה, ולא כדי לנסות לפייס את אישתי, אלא כדי לראות את הפנים שלה שכבר לא ראיתי הרבה זמן.
שוב.
זה הציק לי וגירד לי מבפנים מהרגע בו היא סובבה אליי את הגב כמו שאף פעם זה לא הציק.
ואם לא אראה אותה בקרוב, ואוודא שהיא בסדר, זה ישגע אותי.
וזה כבר משהו שלא הייתי רגיל אליו.
"איך הכל מתקדם?" אני שואל את ביין כשאני צובט את גשר אפי בייאוש.
הבעיה המרכזית שלי השבוע עמדה שלוש מטר ממני, ונשענה על הקיר.
אדם.
לפני ארבעה ימים, לא למרבה הפתעתי הגדולה, הבנתי שהוא בוגד.
גיליתי שהוא חלק עם גרגורי מספיק מידע כדי להרוס את כל מה שאני מתכנן לממזר הרוסי שמנסה להפיל אותי מאז שהוא החליט בתיאוריה שהוא מגדל זוג ביצים.
"הצלחנו למצוא את המחסן." ביין מאשר, ואני יכול לראות בזווית עין איך אדם קופץ כאילו עשו לו בדיקת פיקה בברך.
בוגד מזדיין.
"ומה עשיתם עם כל מה שהיה בפנים?" אני מסתובב על הכיסא כמו ילדה בת 5.
היחיד שיודע שאני לא במצב רוח נחמד זה ביין.
וכשאני לא במצב רוח נחמד, זה לא טוב לאף אחד.
במיוחד לא למי שעומד לי על הכוונת.
"העמסנו את הכל כמובן, שילמנו לפברוצ'י, וליווינו אותו לשדה התעופה.
הוא לקח טיסה ישירה לרומא, ולא נראה שהוא יחזור לפה בזמן הקרוב." ביין מושך בכתפיו ומגחך.
"מעניין." אני מפנה מבט לאדם.
"קרה משהו אדם? אתה מתחיל להראות תסמינים מדאיגים של חיוורון." אני משעין את ראשי על כף ידי, ומשדר מבט אדיש לכיוונו.
"לא בוס, הכל בסדר. שמח שהצלחנו להוציא מפברוצ'י את הסחורה." הקול שלו גבוה, והנשימה שהוא לוקח נשמעת בכל חלל המשרד שלי.
לא סמכתי על הרבה אנשים.
ביין היה היחיד, וכל השאר עבדו אצלי שנים, ועדיין היו צריכים להוכיח עד כמה הם נאמנים לי.
אבל גם הייתי צריך אנשים שיעשו בשבילי את העבודה, כי עם כמה שרציתי לא יכולתי לעשות הכל לבד.
ואדם, לצערי היה אחד מהם.
"סחורה שבמקור הייתה שלנו, אז זה רק פייר, לא?" ביין שואל, ומשלב ידיים.
פתאום אדם מזנק לכיוון הדלת, ואין לי מושג איך הוא חשב שזה יציל אותו.
ואין לי מושג איך הוא חשב שבגידה כזאת לא תעלה לו בחייו.
איזה סיכון מזדיין הוא היה צריך לקחת?
שאר הבחורים תופסים אותו, וביין רק מניד בראשו בייאוש.
אני קם, ומתקדם אליו באיטיות כזאת שמרגיזה אפילו אותי.
"רק תגיד לי, מה לעזאזל גרגורי האידיוט כבר הבטיח לך, שאני לא נתתי?" אני שואל כשאני נעמד מולו.
הדמעות מצטברות לו בעיניים.
אני נותן הכל לאנשים שלי.
ובעיקר כסף, והרבה.
הם רק צריכים לבצע את מה שאני אומר להם ובהתחשב בסדר גודל האימפריה שאני עומד לרשת, זה בכלל לא פאקינג הרבה.
אז ממש עניין אותי לדעת עם מה גרגורי הצליח לטמטם אותו מספיק כדי לעבוד צד ולבגוד בי.
"כלום! כלום ששווה! אני מצטער, אני לא יודע מה חשבתי!" אדם מרים את קולו.
"אתה תופס, שאם לא הייתי עולה על זה, היית דופק פה עסקה של מיליונים? עסקה שהייתה שווה הרבה כסף לכל אחד ואחד ממי שעומד פה בחדר הזה?" אני שואל.
"אני נשבע לך שלא התכוונתי! אני נשבע!" הוא כבר צווח.
"איזה יופי." אני ממלמל, ואת האגרוף שאני שולח לו לפנים אפילו אני מרגיש בעצמות של כף היד שלי.
אני יכול לשמוע את האף שלו מתפצפץ, ועדיין אני שומר על ארשת פנים אדישה, למרות שאני חם עליו מספיק כדי לעצב לו מחדש את כל הפנים בלי לחשוב יותר מידי.
"חשבת שיהיה מעניין לבדוק עד כמה עירני אני? מה, גרגורי שכח שאני עוד לא ירשתי את האימפריה, ושעדיין לא הגעתי לפיק של הכושר?" אני מגרד ברקה, ומנגב את שאריות הדם שלו על החליפה היוקרתית שאני מעדיף שלא ללבוש בכלל.
"לא.. נשבע לך." אדם בקושי מדבר.
"קדימה, אתה צריך לנשום קצת מהאוויר המחורבן של ניו יורק." אני מסמן לביין ולבחורים.
"מה? על מה אתה מדבר?! פאק, לוקאס בבקשה, אני נשבע שאני לא יעשה את זה יותר! בחיי, אני אספר לך כל מה שתרצה לדעת!"
"ואתה אמור לדעת הרבה, לא?" אני מסובב אליו מבט.
"כן! הכל אני אספר לך!"
"אז תספר לביין, ואנחנו נחליט אם לתת לך עוד הזדמנות ." אני עונה, ועוקף אותו.
ביין יוצא אחריי, וסוגר את הדלת.
"מה לעשות?" הוא שואל.
"תוציאו ממנו הכל, ואז תהרגו אותו. ואני מתכוון לזה ביין, תקברו אותו כל כך רחוק כדי שלא יקרה מצב שאצטרך לשמוע על הבן זונה הזה." אני עונה, ומסמן לו להיכנס חזרה.
גם אחרי שביין סוגר אחריו את הדלת, אני יכול לשמוע את צרחות האימה שלו.
מזל שהיינו קומה אחת מתחת למועדון, ושזה היה תחילת הערב, אחרת הייתי צריך לספק הסברים.
וזה הדבר האחרון שהיה לי כוח לעשות.
אבל לא היה אכפת לי מזה.
לא היה אכפת לי מהכסף שכמעט הלך, לא היה אכפת לי מהעסקה המחורבנת, ובטח שלא מעוד גופה.
כל מה שהיה אכפת לי זה לחזור הביתה ופאקינג לראות כבר את הפנים היפות ולשמוע את המילים החריפות מהשפתיים החצופות והמזמינות של אישתי.
שפתיים שאני יודע שלא משנה כמה אני חושק בהן,
אני לא יכול לנשק.
אף פעם.