The Aces Vow.

.פרק 6

"There are crimes of passion, and crimes of logic. The bundary between them is not clearly defind."- Albert Camus.

דילן:

ברגע שאני יוצאת מהבית, אחרי שהשארתי את אית'ן עם הבייביסטר כדי ללכת לעוד משמרת, אני מבחינה מצד העין בניידת משטרה שמאטה לידי באיטיות.
אני לא טורחת להפנות מבט, וממשיכה להתקדם בנונשלנטיות.
מי שנוהג לא בדיוק מתרגש מהשטויות שלי כשהוא מאיץ על הדוושה, עולה על המדרכה וחוס לי את הדרך.
אני מכווצת גבות כדי להראות שאין לי שום רצון לפתוח איתם בשיחה, אבל שוטרים ידועים כבכאילו שומרי חוק שלא יודעים לוותר בקלות.
"דילן בלאנק." אחד השוטרים מוציא את היד מהחלון הפתוח.
כנראה היה לו יותר מידי קשה לפתוח את הדלת ולצאת עם כל הדונאטס שהוא בטח מעמיס על עצמו.
"אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות, ואנחנו יותר מנשמח אם תתלווי אלינו לתחנת המשטרה."
סימן שאלה מחלחל לו לסוף המשפט.
אה.
עכשיו אני מבינה.
המשטרה חושבת שדרך החברה החדשה של לוקאס ג'קסון הם יצליחו לחלוב מספיק מידע כדי להכניס אותו לכלא.
אני עוצרת את הגיחוך.
לפי מה ששמעתי, בכל פעם שהוא או אבא שלו נכנסו לכלא, זה היה לתקופה כל כך קצרה שהמשטרה לא הספיקה לגרד אפילו עילה אחת לעצור אותם.
לא הייתי תולה בהם את התקוות להשבת הצדק העולמי.
"בסדר. אבל שיהיה זריז, אני מאחרת לעבודה." היה לי שמץ מה הזכויות שלי.
בכל זאת, בזכות העבודה שלי עמדתי באותו מעגל עם המשטרה כמה פעמים.
במהלך כל הנסיעה אני מרגישה כאילו בעצם מלווים אותי לכלא.
כשאנחנו מגיעים, אני צועדת אחריהם במיאוס מוחלט אל תוך חדר החקירות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי מעורבת בסגאת מרצחי ניו יורק, ואני יודעת שזאת גם לא תהייה הפעם האחרונה.
שוטר אחד עזב את החדר, ואחריו נכנס בחור קצת יותר גבוה וקצת פחות מאיים.
השוטר השני נשאר להשגיח עליי, כאילו יקרה מצב בו אקום ואברח מפה בצעקות.
החוקר מתיישב מולי, וחולק איתי חיוך שמעלה לי את החשדות להילוך גבוהה.
אין סיכוי שהוא יודע שמאיימים עליי, נכון?
"דילן בלאנק. את החברה החדשה של לוקאס ג'קסון." אני מושכת בכתפיי.
אני לא יודעת באיזה שלב בציר הזמן נהפכתי להיות אישיות ידועה בציבור הניו יורקי הלא מצומצם, אבל זה גורם לי להרגיש חוסר נוחות משווע, ואני לא גאה בטייטל החדש שהדביקו לי בשום ואופן.
"את רוצה לשתות, לאכול, משהו?" הבלש מציע בחיוך.
כן.
אני רוצה שבעלי לעתיד וכל החברים שלו, כולל כל השוטרים שמפטרלים אחריו וחושבים שהוא לא יודע,
ייעלמו לי לחלוטין מהחיים ולא יחזרו.
"אני מניח שיש לך מושג במה הוא מתעסק."
בלהוריד אנשים כמוך? אני רוצה לענות.
"איש עסקים."
"ואיך הכרתם? את לא חייבת לענות על זה, כמובן."
"בחוף הים." אני לא יודעת אם זה הדבר הנכון להגיד, אבל אני מקווה שלוקאס ידבק לגרסא הזאת אם הם אי פעם יצליחו להניח את הידיים על החליפה המחויטת שלו שוב.
"את לא נראית הסגנון שלו. יש בך קצת יותר.. עדינות וחן." לא ידעתי לגבי החלק של העדינות והחן, אבל גם אני לא מבינה למה מכל הלפחות 30 מיליון נשים שנושמות באמריקה לוקאס בחר דווקא אותי.
"ואת גם לא מדברת הרבה."
כי אני מפחדת שכל דבר שאגיד עלול ליטות לרעתו של לוקאס.
עם כל האבסורד שבדבר, אני אפס אחוז שלמה עם לחפות עליו בכל אספקט שהוא.
אבל אין לי הרבה ברירות.
"אל תטעה. שלא כמו בעלי, אני לא בדיוק הטיפוס של לשון נצורה בפה, וחיים קלים על ההדק."
"באמת? ממש זיווג משמיים אני רואה." כן זיווג משמיים עם שנאה היסטרית, רציתי להגיד.
אני רוצה לגלות לו את כל המידע השולי שאני אי פעם אדע על לוקאס.
אני רוצה לשתף איתו פעולה ולהכניס את לוקאס לכלא, כי מצידי גם אם הייתה דורסת אותו משאית הייתי עומדת מהצד ואוכלת פופקורן.
ככה שנאתי אותו.
אבל לא יכולתי לעשות את זה.
פשוט לא יכולתי.
לא עברו הרבה שניות לפני שהחוקר כבר לא יכל להתאפק יותר, והתחיל לשאול שאלות בקצב מסחרר לגבי חיי הפשע של בעלי לעתיד.
כמעט עניתי את האמת, שאין לי מושג כמה עסקאות סמים הוא מבצע ביום.
ניחשתי שאם הוא סוחט אותי להתחתן איתו ומתכנן איך להרוס לי את החיים מהיום בו הניח עליי את העיניים, הוא בטח עושה דברים יותר גרועים.
אבל לא אמרתי שום דבר מזה.
גם ניחשתי שיש לו כל כך הרבה סודות שיכולים למלא אוקיינוס, אבל גם אם הייתי יודעת משהו הייתי חייבת לשמור את זה בבטן.
כמעט כל שאלה נפנפתי ב'לא יודעת', או בהרמת כתפיים.
את הסיפור על זה שהכרנו בחוף הים, ושידעתי מי הוא מההתחלה, ולמרות הכל בחרתי לתת לו הזדמנות, כי הוא היה ג'נטלמן אמיתי כלפיי, כן שפכתי.
כמעט בכיתי כשאמרתי את זה, וקיוויתי שהם לא רואים את זה עליי, כי כל השטויות שמכרתי להם היו ההיפך הגמור מהמציאות.
אחרי שעה וחצי של שאלות שבקושי עניתי עליהן, החוקר הרים ידיים והם החליטו לתת לי לחזור לעבודה.
כמעט הרגתי את החוקר בעצמי, והסתכנתי בכלא.
זה היה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, ובזכותם דפקתי חתיכת איחור לעבודה.