Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
זה קרה לפני 12 שנה. בסנטרל פארק. אני חושב שזה היה הקיץ התיירותי הכי עמוס בניו יורק. היה חם, לח, ומעיק. אני זוכר שהחולצה שלבשתי חנקה אותי, וגרמה לי לרצות לקרוע אותה מעליי. אני גם זוכר מה קרה אחר כך. כי החיים שלי מחולקים לרגע שלפני, ולרגע שאחריו. לרגע שאחרי שהסתובבתי לצד השני של הספסל, והרמתי את העיניים. היא פשוט עמדה מולי. קטנה, מעצבנת, וחטטנית. עיניים חומות וסקרניות, והחיוך הכי מאושר שיש. חיוך שהשחיר את הלב שלי מקנאה. "מי את? מה את רוצה?" "למה אתה ישן על הספסל? זה לא נראה נוח." היא עיוותה את השפתיים והטתה את הראש. השיער שלה היה אסוף בקוקו קטן, והיא לא נראתה מכאן. "זה לא עניינך." "אתה רעב?" היא שאלה, ושחררה את התיק מזרועה. "לא." עקבתי אחרי התנועות שלה. "אבל אתה נראה רעב." היא קבעה, והתחילה לחטט בתיק שלה. "אני לא רעב." "אולי בכל זאת? אימא שלי הכינה לי כריך סופר טעים, זה עם חמאת בוטנים וריבה." היא אמרה, ושלפה מתרמיל הקסמים שלה קופסא מקושטת בפרחים. אני זוכר שמצמצתי כשהיא דחפה לי את הכריך לפרצוף. התבוננתי בידיים שלה, והבנתי שהן ממש קטנות. פיציות. אבל הייתי רעב מידי כדי להתמקד בהן, או כדי להסס, אז פשוט החלטתי לקחת את הכריך. "אם זה לא טעים אני אזרוק את זה." איימתי. "אם תזרוק את הכריך שאימא שלי הכינה לי, אני ארביץ לך." היא לא נשארה חייבת, ואיימה בחזרה. "את לא יכולה לגעת בי, אני יותר חזק ממך." "מי החליט?" "אני." "אתה מגעיל." היא קבעה. "ואת מעצבנת." פתחתי את הקופסא. הריח של חמאת הבוטנים הזכיר לי את אימא שלי. גם היא הכינה לי כריכים כאלה בכל פעם שביקשתי. "מה את עושה פה בכל מקרה?" שאלתי את זה, כי כבר אז ידעתי שזה לא סביר שילדה בגילה תשוטט לבד בניו יורק. יום, לילה, לא משנה. "אני מטיילת עם המשפחה שלי. אימא שלי שם." היא אמרה, והצביעה על אישה שעמדה רחוק מאיתנו,וצילמה את כל האזור בהתלהבות שלא הצלחתי לפענח. "בסנטרל פארק?" אני מרים גבה. "מה רע בסנטרל פארק?" "כלום." לקחתי ביס מהכריך. אני זוכר שהוא היה טעים. "דילן בלאנק, איפה שלא תהיי, תחזרי הנה מיד!" זה היה קול היסטרי של אישה. "או או." היא הפנתה את המבט, וכיווצה גבות. "אני חייבת ללכת!" היא התרחקה אחורנית, והתחילה לרוץ. "מה עם הקופסה?!" צעקתי לעברה. "תשמור אותה! בתיאבון!" אני זוכר שהיא כמעט מעדה כשהיא הסתובבה אליי, ואני מצמצתי כמה פעמים לפני שפרצתי בצחוק שקט. אני גם זוכר שלא הבנתי מה אני אמור לעשות עם קופסת הפרחים שלה. אני גם זוכר שברגע שהיא נעלמה בין האנשים, הצחוק שלי גווע. והטלפון שלי צלצל שוב. ובמקום לענות, החלטתי שאני מנפץ אותו על האספלט הרותח שמולי. הם התקשרו עוד פעם כי הם רצו שאני אחזור הביתה. לא היה סיכוי שאחזור הביתה. לא היה סיכוי שיכולתי לעשות את מה שאבא שלי רצה שאעשה. לרשת אותו. הלב שלי דפק חזק בכל פעם שהחזקתי רובה. ידעתי שאם אתפתה, ואם אלך במסלול שלו, אני בחיים לא אוכל לחזור חזרה לדרך הישר. כי מי יותר גרוע מהשטן, אם לא הבן שלו?
