The Aces Vow.

.פרק 3

"He was wave of chaos in an ocean of disaster."
- Unknown.

דילן:

זה מזל רע שעוקב אחריי בעיקשות לכל מקום אליו אני הולכת,
או שזה מישהו למעלה שמתכנן בקפידה איך להפוך כל יום בחיי לגיהנום?
אף פעם לא היו לי הרבה תכניות עתיד, אבל גם המעט שהיו נשטפו באסלה יחד עם כל החלומות שלי ביום הולדתי ה18.
מאותו רגע, הייתי בטוחה ששום דבר לא יוכל להתדרדר, ושאת המחיר הכבד כבר שילמתי.
זה לא היה ככה.
הכתפיים שלי שמוטות, הגב שלי כפוף, והגוף שלי מוטה קדימה בזמן שהמוח שלי מנסה לחבר את כל האותיות ששמעתי למשפט שלם.
אני חוזרת עליו שוב ושוב בראש, כדי לוודא שמה ששמעתי באמת נכון.
נדרש לי זמן להבין אותו, ועוד יותר זמן כדי להצליח לשאול לבסוף:
"מה?"
ג'ק נאנח, ולוחץ על ראש העט שלו באגודל כמה פעמים.
הבחור המפחיד שנוכחתי לדעת שקוראים לו לוקאס ג'קסון, לא חוזר על המילים ההזויות שאמר, אלא פשוט צונח על הכיסא היוקרתי שלו.
אני עוקבת אחרי תנועותיו בשמונים סוגים שונים של הלם, אבל הוא ממשיך בשלו כשהוא מעביר יד בשערו, מרים את הטלפון ומתחיל לתקתק בו.
"בואו נסיים עם זה, אני ממהר." אני פוערת את פי.
המוח שלי עובר שהייה רגעית לפני שאני לוקחת נשימה עמוקה ומתרוממת מהכיסא.
אני מהנהנת לכיוון ג'ק בנימוס, ומסתובבת אל היציאה.
"תעצרי." אני שומעת את לוקאס, ולא מחכה רגע לפני שאני מסתובבת חזרה. כאילו חיכיתי כדי שייתן לי אישור להתפוצץ עליו.
"לעצור?! להתחתן?! יש עוד פקודות שאתה רוצה לחלק לי?! סליחה, תזכיר לי מי אתה בדיוק, שולח אלי עורך דין שינפנף מולי בהצעה לא ריאלית בעליל, גורר אותי עד לכאן, ומודיע אחרי שלוש דקות של מפגש שאנחנו מתחתנים?!" אני יכולה לסמן וי על הדייט הקצר ביותר בתולדות האנושות.
למרות שמשהו בי אומר לי שכנראה זה רק הולך להידרדר יותר.
"ג'ק." הוא מסמן לו עם הראש. ג'ק קם תוך שנייה, עוקף אותי ויוצא מהחדר.
משאיר את שנינו לבד, וגורם לי לחשוד שהאדם שמולי מסוכן הרבה יותר ממה שנדמה לי.
"תגיד, כמה תאים מרכזיים במוח שלך יצאו לחופשה? אתה בעצם לא שפוי, נכון?" אני שואלת כשאני מחזירה את מבטי אליו מהדלת שהרגע נטרקה.
זה בטוח ההסבר, אחרת אין לי איך להסביר את הנונשלנטיות ההזויה שהוא מפגין.
"כנראה שלא, בלאנק." הוא עונה, ומעיף מבט אל החלון העצום שמאחוריו.
איך לעזאזל הוא יודע עליי?
לפני מה שזכור לי אני לא מפורסמת מספיק כדי שיהיה כתוב עלי בגוגל לא משנה כמה יחפשו.
יש לי רק חשבון פייסבוק, ואפילו שם אין תמונת פרופיל ברורה. השקיעה מלפני הופכת אותי לגוש צל כמעט בצורה של בן אדם שאמור ליהנות מהחיים.
"מה אתה רוצה ממני? אני לא מתכוונת להתחתן איתך, אתה משוגע אם אתה חושב שזה יקרה!" אני נטרפת על דעתי ואפילו לא דיברנו במשך חצי שעה, אז להתחתן?
"האחיין שלך חשוב לך." הוא שובר את השקט ואומר את המשפט בטון שגורם לצמרמורת להכות בי.
נשמע כאילו קשר האהבה הברור הזה לא נקלט לו בשום תא בגוף.
"מה אתה רוצה מהאחיין שלי? תשאיר אותו מחוץ לזה." אני מאיימת, ומקווה שהוא מרגיש בעצמות את העובדה שאני מוכנה בשמחה להשתמש בכל סכין שתינתן לי כדי לערוף את ראשו כאן ועכשיו.
אבל במקום לענות לי, הוא קם, ומתקדם לכיווני בצעדים דומיננטיים ומרשימים.
הוא נעמד מולי, ואני מבינה שאני צריכה לגייס את כל הריכוז שלי.
ריח סיגריה חריפה ואפטרשייב גברי גורמים לי להחניק אנחה.
אני מגיעה לו איפשהו לקו עצמות הבריח, ומקרוב הוא עוד יותר נאה.
ועוד יותר מפחיד.
וזאת הפעם הראשונה שאני מצליחה לראות את העיניים שלו.
הן אפורות, אבל מופיעים בהן שברים של כחול, כמו כתמי שמיים שמבצבצים מבין סופת טורנדו בחורף.
הצבע שלהן מהפנט אותי, ומשלים לי את הפאזל של המראה האפל שלו.
"ג'ק פנוי להתקשר לשירותי הרווחה." אני נשאבת חזרה למציאות.
"כן, אין לי ספק שעורך הדין שלך יתקתק את ההוראות שאתה מחלק לו בחירוף נפש. מה אתה מנסה להגיד כאן?" אני משלבת ידיים על החזה, משתדלת לא להיכנע.
"חתונה או כלום, דילן." אם לרשע היה קול, זה היה הקול שלו. קר ומפחיד.
"אני בוחרת בכלום."
"האם נתתי לך אפשרות בחירה?"
הוא ממשיך להתבונן בי בלי להוסיף דבר.
העיניים שלו ההפך המוחלט מדיבורו הרגוע.
הוא מחכה שייפול לי האסימון.
ואז האסימון נופל.
וכשהוא נופל, הבטן שלי מתהפכת כשאני לוקחת צעד אחורה.
"אתה לעולם לא תעשה כזה דבר." אני מטלטלת את הראש בחוסר אמון.
"את חושבת?" הוא מצר את עיניו.
אני רוצה לחנוק אותו.
אני רוצה לבעוט אותו מהחלון הזה.
אני רוצה לחבוט לו בראש עם הכיסא המשרדי.
אני רוצה להרוג אותו, ולהחיות אותו רק כדי לעשות את כל זה שוב ושוב ושוב.
"את מבזבזת לי זמן."
קצר.
מתומצת.
קר.
העיניים שלו מחוררות לי את הנשמה, ואני מרגישה נורא.
מפלצת.
מפלצת זאת מילה עדינה לתאר אותו.
אבל האיום שלו מחלחל למקומות הנכונים.
הזר הזה לא צריך להגיד הרבה כדי לגרום לי להסכים לשנות את כל החיים שלי.
הוא רק צריך לאיים שהוא ידאג שייקחו ממני את הדבר היחידי שנשאר לי.
אני מרגישה שכל החדר סוגר עליי, ואת הדמעות מעקצצות לי בעיניים.
איזה מן סיוט זה?
המבט של המפלצת למולי דוחק בי, ואין לי מה לענות.
אני מהדקת שפתיים בנשימה קטועה, ואז עוקפת אותו כשאני מתקדמת בצעדים כושלים אל הכיסא עד שאני נוחתת עליו בעייפות.
"ג'ק." לוקאס מרים את קולו הקר והעמוק, וג'ק נכנס ומתיישב.
איך הוא יכול להיות חלק מהמצב הזה, ולהתנהג כאילו כלום לא קורה?
אני נאנחת בכבדות, ומתכווצת.
הכל כדי שהמחנק בגרון לא יתפרץ.
לוקאס מדליק סיגריה בזמן שג'ק פותח בפרץ מילים שמערבב תוכן משפטי שאין לי מושג איך לפרש.
אני בורה בכל מה שלא קשור לחובות.
הוא מקריא מתוך המסמכים שהחזיק.
התאמצתי להקשיב ולשאול שאלות בקול צרוד מכעס והלם, בעוד שלוקאס ישב בצד, עישן, התעסק בטלפון, ונראה כאילו זה הדבר האחרון שמעניין אותו.
הייתי בטוחה שזה נכון.
הכל בהסכם עצמו היה נשמע לי נורמאלי לחלוטין.
אנחנו צריכים לעבור לגור איתו אחרי החתונה.
הוא יממן אותי ואת אית'ן וייתן לנו כל דבר שרק נזדקק לו.
אני רשאית להיות בעלת עבודה, ואם אני אכן רוצה לעבוד- לאית'ן תהיה אומנת צמודה שתטפל בו במקומי בכל זמן שאני לא נמצאת או רוצה להתרענן.
בנוסף, אקבל כל חודש לחשבון האישי שלי עשרים אלף דולר, ואהיה חייבת להתלוות אליו לכל מקום שיבקש. שום דבר לא היה נראה תמוהה או מוזר מידי, וככל שהעמקנו לתוך ההסכם, תהיתי איפה הבחור הזה שיוצא ואומר עבדנו עלייך? התאפקתי לא להתכופף כדי לבדוק מתחת לשולחן אם הוא מתחבא שם.
כל שאר הסעיפים דיברו על חשבון בנק משותף, וכסף כסף כסף.
ילדים היה נושא שלא עלה על הפרק, אבל תיארתי לעצמי שהוא עוד יעלה.
היה נדמה כי גירושים לא באים בחשבון, והתחיל להיטמע בי שאני הולכת להישאר עם האדם הזר לחלוטין הזה תקופה ארוכה, ושלא הייתי חלק משום תכנית מתיחות.
"בגידה." ג'ק מקריא בטון מחפיר.
זה דבילי. לא היה יכול להיות לי אכפת פחות אם לוקאס יחליט לבגוד בי.
"לא תשנה שום דבר בהסכם הזה. אם מרשי יבגוד בגברת בלאנק, היא לא תוכל לשנות דבר, ובטח לא להתגרש." חרחרתי.
הייתה לי תחושה שהוא שוכב עם כל כך הרבה נשים עד שיכול ליישב מדינה בינונית, והייתי צריכה לדעת שהוא לא יפסיק רק כי הוא החליט להתנסות במוסד הנישואין.
"ואם אני אבגוד?"
"את לא." אחרי דקות ארוכות אדון האופל החליט סוף סוף להתערב.
אני מפנה אליו את הראש, והזעם בעיניו כל כך ברור עד שכמעט ואני משתינה במכנסיים.
מבטו נעול על שלי, והלסתות שלו נראות חשוקות עד כאב.
אני מתבוננת בו בשנאה יוקדת.
הוא יכול לבגוד בי, אבל אני לא יכולה לבגוד בו.
לא שאי פעם התכוונתי, מהרבה סיבות שלא כוללות את לוקאס, אבל זה מעצבן אותי שרק לו יש כיסוי תחת בכל העניין.
אני רוצה לקום וללכת בפעם המי יודע כמה.
חוץ מהסעיף הזה, לא היה שום דבר אחר שעצבן אותי.
הוא בעיקר הגן על ההון שלו, ושם פס אחד גדול עליי ועל כל הקיום שלי בעניין.
אני אהפוך לאישתו כטייטל, אקבל כסף, אסתום את הפה, וזהו.
"מיס בלאנק, כדאי שתשבי ותיקחי זמן לקרוא בעיון את הסכם הנישואין שלכם." ג'ק אומר את המשפט הזה, ואני מרגישה גוש שמקפץ מעמקי גרוני כמו טיל.
אני מנסה לעכל את הדברים. המחשבה שהולך להיות לי בעל משתלטת עליי.
לא אמרו לי נישואין בקול עד עכשיו וכנראה זה מה שהיה צריך להיאמר כדי לגרום לאחד הברגים שלי להתנתק.
יותר מידי הזוי, יותר מידי מהר, יותר מידי לא ברור.
"אני לא מבינה בזה." אני עונה. אני מעדיפה להיעלם.
"את צריכה עורך דין?" שואל לוקאס. אין שמץ דאגה בקולו.
"ומה הוא יעזור לי?" אין לי כח להתעסק בכלום.
מה כבר יקרה, אנחנו נישאר נשואים עד שימאס לו ממני? אני פשוט אחסוך כל סנט שהוא יזרים לי לחשבון, ובתקווה שבאמת יימאס לו, אני אחזור לחיים רגילים ואגדל את אית'ן בנחת.
"לגבי ההסכם. אולי יהיה סעיף שתרצי לשנות?" ג'ק שואל.
אני רוצה לשאול אותו אם הוא יכול להוציא אותי מההסכם הזה בכלל.
אני תחת איום.
אני לא עומדת להתחתן כי אני מהופנטת מהגבר שיושב כמה סנטימטרים ממני.
זה נכון שהלב שלי פועם בהיסטריה מהקיום שלו, אבל זה בטוח לא מהסיבות ההגיוניות שמובילות לחתונה.
"לא." הקשבתי מספיק.
עוד מילה אחת ואני אתפוצץ על השולחן במחזה לא מחמיא בכלל.
ג'ק מעביר אליי את המסמך, ואני חותמת באיטיות ביד רועדת מכעס.
ערימת הדפים שאני רוצה לשרוף עוברת אל לוקאס.
הוא חותם, ובזאת מסתיימת הסאגה הנוראית הזאת.
"אתה יכול ללכת." ג'ק מהנהן, ואוסף את הדברים שלו במהירות.
אפשר לראות כמה הוא רוצה לברוח מכאן.
גם אני רוצה.
רק שלי לא הייתה אפשרות.
כשהדלת נסגרת אחריו, הלחץ שבתוכי רק מתגבר ואני מוצאת את עצמי מקפיצה את שתי הרגליים.
אני רק בת 22, ואני עומדת להתחתן עם גבר כנראה מסוכן, ובטוח זר.
כן. בטוח שהרבה בנות היו רוצות להתחלף איתי, הרי מזל יש לי בארגזים.
"מתי?" לוקאס שוב מרחיב במילים.
"מתי מה?"
"מתי את רוצה להתחתן?" אף פעם.
"למה? " אני מרימה את עיניי אליו בחשש.
"למה מה?" הוא חוזר אחרי בשאלה.
"למה השמיים כחולים ביום, ושחורים בלילה? למען השם, למה אתה רוצה להתחתן איתי?" הקור רוח שלי נעלם באחת ואני מתרוממת, מפתיעה את עצמי.
אבל עוד יותר מופתעת כשאני מבחינה שלוקאס לא מניד אפילו עפעף.
"עסקה שמשתלמת לשני הצדדים."
"איך זה ישתלם לך בדיוק?"
"נישואים זה כאב ראש. אישה אמיתית תדרוש ממני תשומת לב שאין לי זמן לתת." אני כמעט מוחאת לו כפיים על זה שהוא חיבר יותר ממשפט, אבל אני שונאת אותו מידי.
"אנחנו עומדים להתחתן, ואני לא יודעת מי אתה בכלל." אני זורקת עוד עובדה הזויה לתוך הסלט הזה כשאני מתיישבת חזרה.
הפרצוף שלו לא יכול להיות רציני יותר, אז הוא פשוט נשען קדימה.
למרות המרחק שמפריד בינינו, אני משתתקת תחת מבטו הבוחן.
השפתיים שלו, בשרניות ומשורטטות, משחררות את הסיגריה, והוא מאפר אותה במאפרה.
"תענה לי." אני דורשת, משתדלת להפסיק להסתכל על שפתיו.
"בעלך לעתיד." הוא עונה בקרירות. הקצר ולעניין שלו מתחיל לחרפן אותי.
אני נאנחת ועוצמת את עיניי בחזקה.
"לא אכפת לי מתי נתחתן." אכפת לי ועוד איך.
"ועוד משהו, אמרת שאני רשאית לעבוד נכון? אז אני לא עוזבת את העבודה שלי."הוא מהנהן, ואני מתרוממת באפיסת כוחות מהכיסא.
אין סיכוי שאני אעזוב את המשפחה היחידה שלי מלבד אית'ן.
"תפני את אחד מהערבים הקרובים שלך."
"מה?" אני שואלת בייאוש, מרגישה כאילו טון וחצי נחת לי על הכתפיים.
"אנחנו יוצאים לארוחת ערב." הוא פוקד, גורם לי להיעצר.
"למה? למה ארוחת ערב? אנחנו לא באמת יוצאים." משהו באמירה הזאת מציק לי. אולי בכל זאת רציתי להתחתן בצורה נורמטיבית, ולא תחת איום.
"שלא ייראה חשוד בעיתונים."
אני מגלגלת את העיניים. הולכים לעקוב אחרינו פפראצי?
החיים שלי הולכים להיות מרוחים על שערי צהובונים מעכשיו?
הנחתי שהוא מישהו חשוב עוד אז, בחוף. כי לא לכל אחד יש מסעדה בחוף בניו יורק, אבל לא חשבתי שהוא עד כדי כך מעניין.
"הם לא יהיו מעורבים בחייך." כאילו הוא קורא את המחשבות שלי, אני מסתובבת בכעס מבורך ומתקדמת אל הדלת.
"תתחילי להתרגל לראות אותי בסביבה, דילן בלאנק." הוא מדגיש את שמי.
כמה שאני שונאת אותו, ואני מכירה אותו פחות משעה.
"בטח. רק תודיע לי מתי, לוקאס ג'קסון." אני מדגישה את שמו בחזרה, מקווה שהפתיע אותו שאני יודעת את שם משפחתו.
אני מחכה רגע שהוא יענה, אבל הוא לא.
אז אני פשוט יוצאת, טורקת את הדלת אחריי, ובורחת כשאני מתאפקת ומשתדלת להזכיר לעצמי שלא משנה מה, נשבעתי שלעולם לא אתן לאף אחד לקחת את אית'ן ממני.


 אני נכנסת הביתה בגב שפוף.
הבייביסיטר מגיחה מהמסדרון בחיוך.
אית'ן כבר נרדם, מה שאומר בעיה אחת פחות.
"תודה." אני לוחשת כשהיא אוספת את הדברים שלה.
היא מהנהנת, ואני מפשפשת בארנק עד שאני מצליחה למצוא מספיק כסף.
אחרי שאני משלמת לה והיא עוזבת, אני קורסת על הכיסא ליד שולחן המטבח.
יש לי העתק של ההסכם בתיק, אבל לוקח לי דקות ארוכות עד שאני מוציאה אותו.
אני קוראת אותו היטב, שורה אחרי שורה. שוב.
רק כדי לוודא איך האיש הזה מתכנן לכבול אותי לחייו.
כל דקה בה אני מעינת במסמך מבלי שדמעות ירטיבו אותו זה בשבילי רגע של ניצחון.
בדרך כלל אני מתגאה בעצמי על כך שיש לי ראש טוב על הכתפיים, ושאני מקבלת החלטות שקולות. אבל ללכת לשם, כדי לבדוק איך אני יכולה לקבל עזרה?
ההחלטה הכי מטומטמת שקיבלתי בחיים שלי.
אם לא אית'ן, לא הייתי בכלל מגיעה למנהטן. הייתי מעדיפה לגווע ברעב.
התכוונתי לגמרי להגיד למשוגע הזה ללכת לעזאזל ולהוציא נגדו צו הרחקה ברגע שהוא אמר שנתחתן, אבל הוא נדנד את האיום שלו כמו בד אדום מול שור זועם, ולי לא הייתה ברירה אלא להגיב.
למה לעזאזל הכנסתי את עצמי?
אני מסיימת לקרוא את ההסכם, זורקת אותו על השולחן מולי בייאוש, וממקדת את מבטי על נקודה לא ברורה באוויר.
המחשבות שלי מרחפות לעולם טוב יותר.
לעולם בו המשפחה שלי חיה.
לעולם בו המשפחה שלי לא נטבחה והפכה קורבן לרקע לאומני במסעדה ביום בו הפכתי לבת 18.
עולם שבו אחותי, אימא של אית'ן, לא מתה במקום כשהיא גוננה עליו בגופה.
עולם בו הוא לא צריך להבין שהיא כבר לעולם לא תחזור.
הוא אפילו לא יודע שהיא גוננה עליו, כי אני אפילו לא יודעת מתי אי פעם יהיה הזמן הנכון לספר לו.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ונאנחת.
הדממה בבית מחרישה לי את האוזניים ומדגישה את כובד המעשה שאני הולכת לבצע.
אני משפילה את עיניי, ומתבוננת בהסכם.
הוא רטוב.
אני מניחה את האצבעות הרועדות שלי על הלחיים ומבינה שגם רגע הניצחון נלקח ממני. כי שום דבר לא מצליח לעצור את פרץ הדמעות שלי.
הלב שלי מתכווץ בכאב, האצבעות שלי מתהדקות על שולחן העץ, ואני נושכת את השפתיים כמעט עד זוב דם. העולם סוגר עליי, הכל סוגר עליי, ואני יושבת בסלון כמעט עד הבוקר כשאני מוציאה את העיניים בבכי שקט על מר גורלי.


צלצול הטלפון שלי גורם לי להתעורר.
אני פוקחת עין אחת, ומנסה לקלוט דרך הטשטוש מה השעה.
כבר שמונה וחצי בבוקר, ואם עד עכשיו אית'ן לא העיר אותי, הוא בטוח עדיין בחלום השביעי שלו.
"הלו?" אני מנסה להשתלט על הקול הצרוד שלי כשאני עונה.
"בלאנק דילן? אנחנו מתקשרים אלייך מהבנק." הלב שלי צונח.
אני על שעתיים שינה, כאב ראש איום, ולחץ מהגהנום.
אני לא יכולה בשום אופן להתמודד עם שום דבר אחר עכשיו.
"זה דחוף?" אני שואלת.
"כן גברתי." אני בולעת רוק.
"כן, במה מדובר?"
"רצינו להודיע לך שכל החובות שלך לבנק שולמו." אני מחניקה השתנקות.
"מה? מתי?"
"לפני חצי שעה. החובות שולמו במלואם. התקשרתי כדי לעדכן אותך במצב, את לא מודעת לזה?"
"לא לא. אני מודעת למצב," זה מה שחסר לי, שידעו שמאיימים עליי.
"פשוט לא חשבתי שהכסף ייכנס אל החשבון כל כך מהר. תודה רבה." אני מנתקת לה בפרצוף בהלם מוחלט.
אדון האופל הזה שילם את כל החובות שלי.
הוא לא צחק.
הוא שילם את כל החובות שלי, והוא רוצה שאתחתן איתו בתמורה.
ולי אין ברירה אלא לקבל עליי את הגזירה, כי כבר אין לי שום פרצה מהחוזה הזה יותר.
אני עדיין לא יודעת מי הוא. אני עדיין לא מבינה איך הוא הגיע עליי, ואני עדיין לא מבינה מה הוא רוצה דווקא ממני.
למרות שהעיניים שלי כואבות ושורפות, אני מחליטה לנסות ולחפש את שמו באינטרנט.
אני לא מוצאת כלום מלבד כמה כתבות בודדות.
"הצד האפל של מנהטן כולל יורש אחד רווק, ולוהט במיוחד."
מציעה אחת הכותרות.
אני לוחצת על הכתבה, ומגוללת מעט מטה.
תמונה של לוקאס הולך באחד הרחובות עם חליפה תפורה מחוייטת, כשמאחוריו לפחות 4 אנשים שנראים כמו שומרי ראש בעירנות מלאה תופסת את תשומת ליבי.
אני מכווצת גבות, ומגוללת עוד.
עיניי מרפרפות על הכתבה, מספיקות לדוג כמה מילים שכוללות את זה שהוא לא מתחזק שום משתמש ברשתות החברתיות, ושאף אחד לא יודע הרבה על חייו הפרטיים מלבד העובדה שהוא רווק, ושהוא הבן היורש של ת'או ג'קסון, ראש המאפיה הנוכחי של ניו יורק.
אני קוראת את המשפט האחרון שוב ושוב, מרגישה את הדם אוזל מפניי, ועושה את דרכו לאוזניים שלי.
העיניים שלי מתרחבות, והלב שלי חבט באלימות בכלוב החזה שלי.
אני הולכת להתחתן עם היורש הבא של המאפיה של ניו יורק? 

***
שלום שלום שלום!
הצלחתי להעלות פרק בזמן, כפיים לי XD
אז, כמו שאמרתי,
לוקאס ג'קסון הוא יצר השטניות והתגלמות הרוע. וזאת רק ההתחלה.
הוא לא נחמד בכלל (בינתיים). 👀
כתבתי פרק ארוך, ואני ממש מקווה שאהבתן אותו!
תודה לכן על כל התגובות והדירוגים, ועל זה שאתן עדיין כאן!
אוהבת המון, ומחה לשמוע מה חשבתן <: