מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#4 - מסתכל עליה מרחוק

נכתב ב: 24.3.23

פורסם ב: 9.6.23

פעם היינו חברים, קרובים. פעם היינו מדברים ללא סוף. פעם היינו יותר מזה.

אבל הזמן עבר, והחיים השתנו. כשהקשר התפרק, שנינו המשכנו הלאה. אני הכרתי הרבה חברים אחרים, עד שמצאתי את המקום שלי. וגם היא מצאה חברות חדשות. הרבה חברות, יפהפיות ושמחות ומקסימות, צוחקות ומלאות ביטחון עצמי. תמיד נמצאות איתה.

היא השתנתה בזמן שעבר. היא הורידה את המסכה וגזרה את שיערה. הביטחון העצמי שלה השתפר פלאים, ולא היה אפשר שלא לראות את זה. היא נהייתה יפהפיה עכשיו, כשלמדה לאהוב את עצמה. ואני רואה איך היא מחייכת הרבה יותר, ומדברת הרבה יותר עם אנשים, ורגועה הרבה יותר. אני לא חושב שהיא יודעת עד כמה זה בולט, העובדה שהיא נהייתה מקסימה הרבה יותר כשהפסיקה לשנוא את עצמה.

פעם היינו חברים, ארבעתנו. זה היה ברור לגמרי. חברים טובים, היינו תמיד ביחד. אבל הזמן עבר והחיים השתנו, ואני לא יכול שלא להאשים את עצמי בזה שהקבוצה הקטנה שלנו התפרקה. נשארנו בקשר אחד עם השני, אבל כבר לא היינו אותה חבורה. וכשהזמן עבר, התרחקנו זה מזה ומצאנו חברים חדשים. פעם היינו חברים. אבל עכשיו... איתה אני בקושי מדבר. עם אחת אחרת רבתי, ועכשיו אנחנו כן מדברים אבל האוויר בינינו תמיד מלא בכל הדברים שאמרנו, ובכל הדברים שאנחנו עוד שומרים בפנים. דווקא השלישית, האחת שהייתה הכי רחוקה ממני, היא זו שעדיין חברה שלי. לא משנה כמה רבנו וכעסנו וצעקנו ונפגענו, אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו שוב ביחד.

אבל היא... היא הייתה אולי האחת שהכי אהבתי בקבוצה הקטנה שלנו. האחת שהרגשתי שהכי מבינה אותי, שהכי דומה אליי. האחת שידעה לצחוק בלי לפגוע באחרים, האחת שהקשר בינינו לא היה רעיל כמו אקונומיקה, כמו עם האחרות. אהבתי אותה. באמת אהבתי אותה. כאב לי לאבד אותה, אבל זה מה שקרה.

כבר כמעט שנה וחצי עברו מאז שהקבוצה הקטנה שלנו התפרקה. לא הרבה זמן אחר כך, הקשר שלי איתן התפוגג כמעט לגמרי. אבל כל הזמן הזה ראיתי אותה, ראיתי אותה ממשיכה הלאה כאילו דבר לא אבד, ראיתי אותה מוצאת חברות חדשות, ראיתי אותה מדברת איתן וצוחקת איתן, ראיתי אותה כנה איתן, ראיתי אותה חיה איתן. הייתי מרגיש ככ בודד, אבל היא הייתה מוקפת חברות יותר מאי פעם. הייתי רואה אותה ככה ובורח לשירותים, מנסה להיאבק בדמעות. ראיתי אותה מפתחת ביטחון עצמי, מורידה את המסכה, מסתפרת. ראיתי אותה נהיית שמחה, שייכת, חלק מהמקום הזה.

אבל את כל זה כבר ראיתי רק מרחוק.

ועכשיו, אני ממשיך להסתכל עליה מרחוק. כמו שקרה כבר בעבר, עם עוד הרבה אנשים שאהבתי. כשהם עדיין היו מספיק קרובים כדי שאני אוכל לראות אותם, אבל לא קרובים עד שאני אוכל לדבר איתם. אז אני מסתכל מרחוק, רואה אותם חיים וממשיכים הלאה, מוצאים חברים חדשים ומדברים איתם, רק רואה הכל מרחוק, ללא כל יכולת או אומץ להגיד מילה.

זה לא שהקשר בינינו התפוגג לגמרי. אבל במקום שיחות ארוכות, כל מה שנותר הוא ''היי'', ''אפשר עט?" ו"איך היה המבחן?"

ואולי זה כואב יותר, כשהיא עדיין שם, אתה רואה אותה יום יום, אתה מדבר איתה מדי פעם, אבל תמיד זוכר שהייתם פעם יותר. אולי יותר כואב מאשר כשהם יוצאים לך מהחיים, זה כשהם עדיין שם אבל הקשר שלכם כבר לא.

ואולי אתה סתם מגזים, אולי הייתם רק חברים בגיל שלוש עשרה, אולי ככה החיים פועלים, אולי חברויות נחתכות ואנשים פשוט ממשיכים הלאה, אולי אתה רק צריך לשחרר.

אבל אתה רק מתגעגע.