מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#37 - ארבע לפנות בוקר

נכתב ב: 12.12.23

פורסם ב: 30.12.23

היא שואלת אותי מה השעה. ארבע לפנות בוקר, אני עונה. פאק, ארבע לפנות בוקר. אני חושב לעצמי. "אתה עדיין ער?" היא שואלת בחיוך ואומרת לי ללכת לישון. חיוך. היא מחייכת. מחייכת בארבע לפנות בוקר.
ארבע זאת שעה שאף אחד לא מחייך בה. רוב האנשים, בעיקר אלו שנוטים לחייך, ישנים בשעה הזאת. ואלו שערים, אף פעם לא מחייכים אז. זאת השעה שבהם הם מתפרקים לאלפי חתיכות, רועדים מפחד, בוכים לבד בחדר, רוצים למות. ארבע זאת השעה שבה המחשבות מציפות, הזכרונות הרעים עולים, והכל נדמה חשוך. ארבע זאת השעה שבה אנשים נשברים לבדם, כי אין איש שיעזור להם. כולם ישנים, והם נותרו לבד, לטבוע בשקט ובחושך, בתוך ראשם. ארבע זאת השעה שבה אנשים עושים את הטעויות הכי גרועות שלהם, כי כשהם עייפים, התשובות הכי קלות הן "גם אני" ו"אני בסדר עם זה". ארבע זאת השעה החשוכה מכל, שאף אחד לא ער בה מסיבה טובה. השעה של הדמעות והחרדות, הטראומות ורוחות הרפאים, החושך ובעיקר הבדידות. השעה החשוכה והאבודה ביותר. השעה שבה אתה יודע שאם עד עכשיו לא נרדמת, אתה כבר לא תישן הלילה.
אף אחד לא מחייך בארבע לפנות בוקר. זאת לא שעה להיות ער בה, ובטח שלא לחייך בה. אבל היא מחייכת.
היא מחייכת כי היא לא אדם של השעה הזאת. היא הלכה לישון כבר לפני כמה שעות, התעוררה רק לכמה דקות, ובעוד רגע תחזור לישון. היא אדם של ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, של אור שמש ואנרגיות. היא אדם של חולצות צבעוניות והתנהגות נחמדה כלפי כולם. והיא אדם של חיוכים. היא מחייכת וצוחקת ללא הפסקה, נדמה שהפעולה הזאת היא חלק ממנה. היא אדם של חיוכים, לא של השעות החשוכות ביותר של הלילה. היא לא מכירה את השעות האלו, לא מכירה את הכלל שלא מחייכים בהן. ולכן, למרות שהשעה ארבע לפנות בוקר, היא מחייכת.
החיוך שלה מאפשר לי לנשום לרגע, ואני מחייך אליה בחזרה. לעזאזל, השעה ארבע לפנות בוקר. זה השבוע הכי מוזר שעבר עליי בחיים. אני חושב יותר מדי אבל לא מסוגל להתרכז בכלום. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שישנתי נורמלי. אני לא זוכר מה זה להרגיש חי, ולא לרחף בענן של עייפות וקפה. השעה ארבע לפנות בוקר, ואין שום דבר טוב בזה שאני ער כרגע. אף אחד לא מחייך בארבע לפנות בוקר, אבל הפעם אני מחייך אליה בחזרה.
אני מחייך בארבע לפנות בוקר. אולי למרות הכל, אני אהיה בסדר.