מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#40 - בובות

נכתב ב: 21.12.23

פורסם ב: 22.1.24

בתור ילדה קטנה, היא אהבה לשחק בבובות. להלביש אותן, להעמיד פנים שהן הילדות שלה, ובעיקר לדבר איתן. היא הייתה מעמידה פנים שהן עונות לה בחזרה, ומנהלת איתן שיחות שלמות. היא הייתה מספרת לבובות דברים שלא סיפרה לאף אחד אחר, על החוויות והרגשות שלה, על החלומות והפחדים שלה, על כל המורכבות בלהיות ילדה מעט שונה.

ובהתחלה, זה הגיוני. היא רק ילדה קטנה, לשחק בבובות זה לגיטימי בגיל הזה. ולמען האמת, אין לה כל כך חברים, היא מתרחקת מהילדים האחרים, אז מתבקש שיהיה לה מישהו להעמיד פנים שהוא שם בשבילה.

אבל הזמן חולף והילדה הקטנה מתבגרת אט אט. והיא ממשיכה לשחק בבובות שלה, לאהוב אותן ולדבר איתן. כשהיא מרגישה עצובה, היא לא מדברת עם אמא שלה, אלא עם בובה. וכשילדה בכיתה צחקה עליה, היא לא בוכה לאחיה הגדול, אלא לבובה אחרת. וכשאוטו כמעט דרס אותה, היא לא מספרת על זה בגאווה לחברות מהכיתה, אלא רק לבובות.

היא כבר גדולה. היא לא בגיל שעוד אפשר לשחק בבובות ולהאמין שהן באמת מרגישות ומקשיבות. היא לא בגיל שאפשר להעמיד פנים שהבובות הן חברות. היא מבוגרת מדי בשביל זה. היא צריכה להיות חכמה יותר, ומבינה יותר, ובוגרת יותר. היא צריכה להביא את הבובות לבת הדודה הצעירה שלה, ולהמשיך בחיים. היא צריכה לדבר עם ילדים אחרים, להכיר חברים אמיתיים.

אבל היא רק ממשיכה לדבר עם הבובות שלה.

הילדים בכיתה צוחקים עליה שהיא מדברת עם בובות. הן לא אמיתיות, הם אומרים, מה את תינוקת, שאת מאמינה שהן מקשיבות לך?
וההורים שלה מודאגים ומדברים עם פסיכולוגית, זה נורמלי עדיין לדבר עם בובות בגיל הזה? אנחנו צריכים להתערב?
ואח שלה מנסה להסביר לה, הן לא אמיתיות, את צריכה לדבר עם ילדים אחרים.

בגיל שלה, ילדים כבר מאבדים חלק מהתמימות היפה הזאת. הם כבר מבינים שפיית השיניים לא קיימת, ואבא ואמא הם ששמים את המתנה מתחת לכרית. הם מאמינים שאין חדי קרן מחוץ לציורים. והם כבר מזמן יודעים שבובות הן רק פלסטיק, בד, או קרמיקה. בובות לא מרגישות, לא חושבות, לא מקשיבות. זה רק משחק לתינוקות, זה לא אמיתי.

וכל הילדים בגילה מדברים זה עם זה, מכירים חברים חדשים, אוהבים ושונאים ורבים ומתחבקים ומדברים. אבל היא? היא לא מדברת עם הילדים האחרים, רק ממשיכה לדבר עם הבובות שלה.

עמוק בפנים, היא וודאי יודעת את כל מה שכולם אומרים לה. היא יודעת שבובות לא יכולות להקשיב, שהן אינן תחליף לחברים אמיתיים. אבל היא לא רוצה לדעת את זה. לא רוצה להכיר בזה שבמשך שנים, היא פרקה את רגשותיה בפני חפץ דומם. לא רוצה להרגיש בודדה, ללא אף אחד שיקשיב לה. לא רוצה להתרחק ממה שמוכר ורגיל. אז היא מדחיקה עמוק בפנים את המחשבה הזאת ומשקרת לעצמה שהבובה באמת מקשיבה, שעיני הזכוכית הכחולות מסתכלות עליה, עד שהיא מאמינה בזה בעצמה.

ויום אחד, לאח שלה נמאס. נמאס לו לראות אותה ממשיכה לחשוב שהבובות באמת מקשיבות לה. נמאס לו לשמוע את הילדים האחרים צוחקים עליה. נמאס לו לדעת שהיא עדיין מאמינה שהבובות האלה הן יצורים חיים, ולא סתם תוצר של מפעל בסין.

היא לא מקשיבה לו, אז הוא מחליט להוכיח לה את זה. להוכיח לה שהבובות הן בסך הכל בובות.
הוא לוקח את הבובה האהובה עליה. הבובה שהיא דיברה איתה כל הזמן, אהבה יותר מכל והלכה לישון מחובקת איתה.

הוא לוקח אותה, וגוזר בסכין את בטנה. הוא חושף את מילוי הבד בפנים, את עצם היותה רק פלסטיק ובד, ולא אדם חי.

בטנה משוספת, אך מלבד זאת לא ניכר עליה כל סימן. היא לא מתה, כי היא מעולם לא הייתה חיה. בסך הכל בובה.

אבל כשהיא רואה את הבובה האהובה שלה כך, היא פורצת בבכי קורע לב. כי הנה היא, זאת שהייתה לחברתה הטובה, לפסיכולוגית שלה, לכל עולמה. הבטן שלה קרועה, המילוי נשפך החוצה, חושף את האמת כך שלא תוכל עוד להדחיק אותה. הבובה אינה יצור חי, בסך הכל פלסטיק ובד, עיני זכוכית ומילוי זול.

היא בוכה, אך זה אינו בכי של כעס או תסכול. זה בכי של כאב ואובדן טהורים. כי היא איבדה את מי שחשבה שהייתה הכל בשבילה. היא אולי לא איבדה אדם אמיתי, אבל במובן מסויים, זה היה אף גרוע יותר. היא גילתה שמעולם לא היה שם אדם אמיתי.

היא גילתה שהבובה הזאת מעולם לא הייתה חיה, אבל למה היא מרגישה כאילו מישהו מת.
ועכשיו, היא איבדה הכל. היא איבדה את היכולת להאמין שמישהו שם בשבילה, שמישהו שומע אותה, שלמישהו אכפת.

היא הייתה יכולה להתמודד עם אובדן של אדם אמיתי. היא הייתה יכולה להתמודד עם אובדן של הבובה. היא הייתה יכולה להתמודד עם אבל על משהו שקרה, אך כיצד מתמודדים עם אבל על משהו שמעולם לא קרה?

היא מרגישה אבודה בעולם. ילדה קטנה שכל מי שאי פעם הקשיבו לה היו הבובות שלה, ואז גם האמונה שהן מקשיבות לה, נלקחה ממנה באכזריות.

היא הייתה יכולה לאבד אותן, אך לא להתמודד עם כך שהן לא היו שם מלכתחילה.

ילדה קטנה ובודדה, ומי יקשיב לה עכשיו?