מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#35 - גשם אפריל

נכתב ב: 5.11.23

פורסם ב: 30.12.23

הגשם ניתך עוד ועוד באותו ערב. טיפות על גבי טיפות ששטפו את העיר. מזג האוויר הזה לא היה אופייני לעונה, הגשמים היו אמורים להפסיק כבר לפני חודש.  זה בוודאי הגשם האחרון השנה, הוא חשב לעצמו. אבל למען האמת, השבועות שקדמו אל הגשם הזה היו כה מוזרים, עד שהגשם שלא בעונתו לא הטריד אותו.
יש אנשים שגשם מעציב אותם. יש אנשים שבשבילם גשם הוא דיכאון, חושך וסכנה. אבל בשבילו, גשם תמיד היה תקווה, ניקיון והזדמנות חדשה.
אותו בוקר היה מזג אוויר חם, כך שהוא לא היה מוכן לגשם הזה. השיער הקצר נרטב ונצמד אל פניו, והבגדים הדקים שלו לא סיפקו שום הגנה מהגשם ומהקור, ונמלאו מים גם הם. אך לא היה לו אכפת, הוא עדיין אהב את הגשם.
זאת הייתה שעת ערב. השמש לא הייתה גבוהה בהרבה מהבניינים. מתחת לעננים האפורים, השמיים נצבעו אדום והעולם כולו החל לקבל גוון כהה יותר. עוד דקות ספורות השמש תשקע, הגבול הדק בין אור לחושך ייחצה והלילה ירד.
יש אנשים שלא אוהבים שקיעות וסופי יום. יש אנשים שבשבילם זה עצוב וחשוך, מדכא ומקשה. יש אנשים שכשבחוץ חשוך, הם מרגישים כך גם מבפנים. יש אנשים ששקיעות מזכירות להבין שהסוף קרוב, ולהרגיש שהם מבזבזים זמן.
אבל הוא תמיד אהב שקיעות. בשבילו הן סוף יפהפה, אפשרות להשאיר מאחור את הדברים שרצה, ותזכורת שלכל יום רע יש מחר טוב יותר. הוא אהב את שעת השקיעה, הרגעים האלו שבין היום ללילה. הוא אהב לצפות בשמש שוקעת אט אט. יום טוב או יום רע, הם תמיד נגמרו בצורה יפהפיה ועוצרת נשימה. הוא אהב לצפות בעולם הולך ומשתנה ולקוות שדברים הולכים להשתנות לטובה.
יש הרבה אנשים שבשבילם שקיעות הן סוף כואב, אבל בשבילו, הן תמיד יפהפיות.
האיזור היה מלא אנשים, אוטובוסים ובניינים. ריח הפיח וקולות העבודה מאתר הבנייה הסמוך התערבבו ברעשי האוטובוסים, וברקע נשמעו שיחות של אנשים. הכל היה בגווני אפור, בין אם בגלל השעה, בגלל הגשם והעננים או בגלל הפיח והאוטובוסים.
אינספור כלי התחבורה והאנשים, הקולות, הגשם והצבע האפרפר מסביב, היו סטריאוטיפ מושלם של עיר גדולה בערב של נובמבר, מלבד העובדה שזה כבר היה אפריל. יש אנשים ששונאים מקומות הומי אדם, רעשים או ערים גדולות. הוא לא היה כך. הוא אהב את העיר הגדולה הזאת, באמת אהב אותה. הוא הכיר אותה והיה רגיל אליה. העיר הזו הייתה גדולה ומבולגנת, מלאת סמטאות ומקומות ללכת בהם לאיבוד, רועשת ומלוכלכת, מאוכלסת בהמוני אנשים, והשרתה אווירה של חוסר ביטחון. והעיר הזאת היא הייתה הבית שלו, מוכרת ויפה ואהובה. האנשים גם לא הפריעו לו. להיפך. הוא אהב לחשוב על כך שלכל אחד מעשרות האנשים סביבו יש משפחה, חברים, בעיות, פחדים, חלומות, חיים. כשהכל היה קצת יותר מדי בשבילו, הוא אהב לזכור שהוא לא היחיד שמתמודד עם דברים, שהוא לא באמת לבד. אפילו הרעשים החדים לא הפריעו לו. זה היה חלק מכל מה שהכיר ואהב.
הוא צפה בשמש שוקעת עד שנעלמת דרך מסך של טיפות גשם, וחייך. הוא רעד מקור, הסביבה שלו הייתה סכנה ממשית לאיכות הסביבה, והעולם החשיך לנגד עיניו. אבל לא היה לו אכפת. הוא אהב את זה. את הגשם, את העיר, את השקיעה, את האנשים.
בשבועות שלפני כן הוא הרגיש כל כך רע, והוא היה צריך את התזכורת הזאת, כמו חיבוק מחבר מוכר, שיש עוד רגעים טובים בעולם. ולמרות כל מה שעבר, בעודו צופה בגשם שוטף את העיר המוכרת, הוא לא היה יכול שלא להרגיש שמח.
זה אכן היה הגשם האחרון לאותה שנה, כמו שחשב. גשם אפריל, חם ומאוחר ובכל זאת אהוב. ואותו יום אפריל גשום היה היום האחרון בו הרגיש באמת מאושר, למשך הרבה מאוד זמן.